סימן תע"ז  – דיני אכילת האפיקומן, ובו ב' סעיפים

אכילת האפיקומן נעשית משתי סיבות: האחת, זכר לקרבן הפסח, שאכלוהו אחר השגת תחושת שובע בסעודה, כדי שהאכילה תהא לשם מצוה. את זכרון קרבן הפסח מקיימים דווקא באכילת המצה שבסוף הארוחה, ובאכילה נוספת זו מקיים מצות אכילת מצה בהידור, שכן אינו משקיט בה את רעבונו, אלא אוכלו לשם מצוה בלבד, והוא הטעם שני[1].

סעיף א

^אלאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ^בויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו (א), ^גויהא זהיר לאכלו קודם חצות (ב). (ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות (ג)) (ר"ן פ' ע"פ וסוף פ"ב דמגילה).

^אהרי"ף כז ע"א והרא"ש בסוף פרק ערבי פסחים סימן לד ורמב"ם פ"ו הי"א. ^בציינתיו לעיל בסימן תעב סעיף ז אות נ. ^גמימרא דרבא אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, קכ ע"ב. וכתב הרא"ש שם סימן לח שנכון להחמיר, ושאר פוסקים.

• ולא יברך עליו – לא ברכת 'המוציא', כי הוא עדיין סועד את סעודתו, ולא ברכת 'על אכילת מצה', כי כבר קיים את המצוה. וגם לא על זכרון קרבן הפסח, לבל ייראה כקרבן ממש[2].
• לאכלו קודם חצות – כמו שבקריאת שמע זמנה כל הלילה, ובאו חכמים ותיקנו לקראה עד חצות, כך הוא דין קרבן פסח ואכילת מצה, שבאו חכמים והגבילו זמנם עד חצות.

ויש פוסקים שסוברים כי זמן אכילת מצה מן התורה הוא עד חצות, ואם כן יש סיבה נוספת להזדרז ולסיים את אכילת המצה האחרונה, שהיא גם זכר לקורבן פסח וגם אכילת מצה על השובע, כמו שביארנו, לפני חצות.

ואם התעכב ולא אכל לפני חצות, יאכל אחר חצות, כי להלכה אנו נוקטים שעיקר זמנם מן התורה הוא כל הלילה[3].

• ההלל יקרא קודם חצות – לדעתו, כל הסדר, כולל אמירת הלל, מוגדר כחטיבה אחת. אמנם המחבר לא סבור כך.

סעיף ב

אם שכח ולא אכל אפיקומן ולא נזכר עד שנטל ידיו (ד) או שאמר הב לן ונברך (ה), אוכל אפיקומן ^דבלא ברכת המוציא (ו). ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון, ^האם נזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן (ויחזור ויברך ברכת המזון ויברך בורא פרי הגפן וישתה הכוס (ז)) (בית יוסף), ^וואם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן לא יאכל אפיקומן (ח), ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה (ט) שכולן שמורות הן משעת לישה (י); ^זאבל במקום שנהגו לעשות שימור למצות מצוה משעת קצירה, אפילו לא נזכר עד אחר ההלל, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן (יא). הגה: ויחזור ויברך על הכוס ואין לחוש במה שמוסיף על הכוסות (יב) (תשובת הרא"ש כלל כ"ד). ואם נאבד האפיקומן יאכל כזית אחד ממצה שמורה אחרת (יג) (רוקח).

^דטור בשם רבנו פרץ והגהות מיימוני בשם סמ"ק. ^השם בשם אבי העזרי, וכן כתב הרא"ש שו"ת כלל יד סי' ה. ^ושם. ^זהרא"ש בתשובות כלל כ"ד סימן ג.

• שנטל ידיו – הכוונה לנטילת מים אחרונים, שהעושה כן מתכוון לחדול מסעודתו, ולברך על המזון.
• שאמר הב לן ונברך – גם זה נחשב, לכאורה, הסחת דעת מן האכילה, שהרי אומר בפיו כי מבקש לברך.
• בלא ברכת המוציא – אף שמים אחרונים או קריאת הזימון נחשבות היסח הדעת והסתלקות מן הסעודה[4], וכנתבאר. ואם יאכל, יחויב בברכת המוציא. אבל כיון שחויב באכילת אפיקומן, אין בהם כדי לסלקו מן הסעודה.
• וישתה הכוס – לא בא לחלוק, אלא להסביר את דברי המחבר.
• לא יאכל אפיקומן – כדי שלא יתחייב בברכת המזון על הכוס. אמנם כל זה למברכים תמיד על כוס יין, כי מנהגם מחייב שתיית כוס נוסף על ארבע כוסות, ובהמשך נראה (בסימן תעט) שאין לשתות כוס נוסף אחר כוס שלישי ורביעי.
• שאכל בתוך הסעודה – מלבד שלושת הכזיתים שאכל תחילה, וסך הכל אכל ארבע כזיתים. ואף שבסוף הארוחה לא אכל כזית לאפיקומן, אין זה מעכב.
• שמורות הן משעת לישה – כדי להבין מה שכתב המחבר, נזכיר מה שלמדנו[5], שקיום מצוות אכילת מצה לכתחילה אינה נעשית במצה שנשמרה מחימוץ בלבד, אלא ממצה שנשמרה גם לשם מצוה, כלומר שנילושה ונאפתה לצורך מצוה. אלא שיש בזה דעות. יש סוברים כי די בשמירה מעת הלישה, והיא המציאות הקיימת כיום ברוב רובם של המצות, בהן נעשו הלישה והאפיה לצורך המצווה. ויש מחמירים ומצריכים שמירה הן מחימוץ והן למטרת מצוה כבר מעת הקצירה.

והנה מצות שנשמרו מעת הקצירה יקרות יותר, ובדרך כלל מקפידים לאכלם רק לקיום המצוה, ולכן סביר להניח שהמצות שנאכלו בסעודה לא נשמרו מעת קצירה, ונמצא שחסר כזית אחד ממה שתקנו חכמים. אמנם כיון שכבר בירך על כוס של ברכת המזון, יכול לסמוך על כזית מהסעודה, אפילו שנשמרה רק מהלישה.

• ויאכל האפיקומן – כי מנהג מקום זה, אינו מאפשר לסמוך על הכזית שבסעודה. ואת ברכת המזון שאחריו, יברך על הכוס, כי הכוס הקודמת ששתה, אינה נחשבת, מאחר ועדיין לא אכל אפיקומן.
• שמוסיף על הכוסות – זה הסבר דברי המחבר.

לדברי המחבר יש לברך על הכוס גם אם בדרך כלל אינו מזמן על הכוס, כי הכוס השלישי ששתה לאחר שלא אכל את האפיקומן, אינו נחשב, כפי שהוסבר. אמנם הפוסקים כתבו שלא לשתות כוס נוסף, כי את מצוות הכוס השלישי כבר קיים, ולא נטל ידיו לסעודה שוב אלא לקיום מצות האפיקומן.

• ממצה שמורה אחרת – כי אין חובה מעיקר הדין לאכול דוקא את המצה שחצאה בתחילת הסדר. אלא חשוב לאכול בעיקר את מנין הכזיתים שחייבו חכמים.

דיני אכילת אפיקומן (תעז)

• בסוף הסעודה אוכלים כזית מצה שמורה, זכר לקרבן פסח, וכדי לקיים את מצות אכילת מצה שוב, כשאינו רעב (א).
• יאכלנו בהסבה וללא ברכה (א).
• לכתחילה צריך לאכלו קודם חצות (א).
• לפי מנהג אשכנז, ראוי גם לומר את ההלל לפני חצות.
• אם שכח לאכול את האפיקומן, עליו ליטול ידיו כשנזכר, לברך המוציא, לאכול את האפיקומן, ולברך ברכת המזון בלי כוס (ב) [יב].

[1] טעם זה לא הזכירו  המחבר מפורש בסימן זה, אבל כך הוא סובר, כפי שניתן ללמוד מדבריו בסימן תפב, שם כתב כי אדם שבידו רק כזית מצה, לא יאכלנו בתחילת הסעודה, אלא באפיקומן. ומכאן אנו למדים שלדעתו יש לאכול באפיקומן מן המצה השמורה לשם מצות אכילת מצה.

[2] ויש נוהגים לאכול שני כזיתים אחד זכר לקורבן פסח ואחד זכר לקורבן חגיגה. אמנם אין חובה לנהוג כך.

[3] יש להוכיח כדברינו, שזו רק זהירות לכתחילה, מלשון המחבר שדקדק וכתב "יהא זהיר", ולא כתב שאחר חצות עבר זמנו. יתירה מזו, יש הסוברים שגם יכול לברך. ונראה שהמברך יש לו על מי לסמוך, כי כך דעתם של המחבר והרמ"א. ולמעשה כך נראה לי להורות לאדם שנתאחר באכילה מחמת שמירה על הגבולות או על חולים, וכיון שלא איחר מחמת רשלנות, רשאי לאכול בברכה.

[4] כמבואר בשלחן ערוך (אורח חיים סימן קעט סעיף א).

[5] ראה לעיל סימן תס סעיף א.