סימן תע"ג – דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני, ובו ז' סעיפים

את הסימנים הבאים חילק המחבר על פי מהלך הסדר. סימן זה דן בדיני שתיית כוס ראשון וסיפור ההגדה. זה שאחריו בדיני כוס שני, וכן הלאה, באכילת מצה, אפיקומן, ברכת המזון וכוס שלישי, הלל וכוס רביעי.

בסימן זה אנו פוגשים באחת המצוות המרכזיות של הלילה, הלא היא מצות ההגדה, המחייבת לספר ביציאת מצרים, כנאמר בפסוק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לכן נוהגים בתחילת הסדר לעשות שינויים, שמטרתם לגרות את סקרנות הילדים, ולעוררם לשאלות. עוד יוסבר, כיצד לסדר את מאכלי הלילה בקערה.

סעיף א

^אמוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו (א), ומברך ^בשהחיינו (ב). ואם חל בשבת, אומר ויכולו (ג), ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז (ד), ^גואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה, ישלים ההגדה עד גאל ישראל (ה) ואחר כך יבדיל (ו). הגה: ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש (ז) (רבינו ירוחם והרא"ש בתשובה ומרדכי פרק ערבי פסחים). ואם אין ידיו נקיות, יטול מעט (ח) אבל אין לברך על הנטילה (ט). ובעל הבית (י) לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות (יא) (מהר"י ברונא).

^אמשנה פסחים קיד ע"א. ^בכן משמע דף קג ע"א גבי יקנה"ז. ^גספר ארחות חיים בשם רבו.

• מקדש עליו – כמו שבכל שבת ציותה התורה לקדש, כנאמר[1] "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", כך גם בכל יום טוב, ציוו חכמים לקדש על היין. ובשתיית הקידוש, מקיימים גם מצות כוס ראשון מארבע כוסות.
• שהחיינו – בכניסת כל חג מידי שנה, מברכים את ה' על שהחיה אותנו לזמן זה[2].
• ויכולו – ואחר כך, בורא פרי הגפן. בברכת קדושת החג יזכיר את השבת, ובסיומה אומר "מקדש השבת וישראל והזמנים".
• יקנה"ז – כאשר נכנס החג במוצאי השבת, יש לקדש על החג, וגם להבדל מן השבת, מאחר וקדושת השבת גדולה משל יום טוב, שכן מלאכות הכנת האוכל מותרים בו. הבדל זה עומד בבסיס ריבוי הברכות. והסימן המועיל לזכירת סדר אמירתם הוא יקנה"ז.

י – יין. הכוונה לברכת הגפן על היין.

ק – קידוש. זו היא ברכת מקדש ישראל והזמנים.

נ – נר. מצוה לברך על אור הנר, כבכל מוצאי שבת.

ה – הבדלה. סיומת ההבדלה היא, המבדיל בין קודש לקודש.

ז – זמן. שהחיינו והגיענו לזמן הזה.

הסבר הסדר: בחלק הראשון סידרו את שתי ברכות הקידוש, ולאחריהם, שתי ברכות הבדלה. והקדימו את קידוש החג לפני ההבדלה, כי רק אחר החלת קדושה על היום הנכנס, ניתן לבדל בין הקדושה היוצאת לקדושה הנכנסת. את ברכת שהחיינו דחו לסוף, כי זו הודאה כללית על היום, ומעיקר הדין ניתן לאמרה בכל עת ביום, ולאו דוקא בקידוש.

• עד גאל ישראל – בברכה זו מסיימים את אמירת ההגדה. ורק אחריה יבדיל, כדי שלא להפסיק באמצע מצוה "וְהִגַּדְתָּ".
• ואחר כך יבדיל – ויחבר ברכת הנר וההבדלה לכוס השני. והסדר הוא ברכת גאל ישראל, בורא פרי הגפן, בורא מאורי האש והבדלה. ולנוהגים שלא לברך על כוס שני, כפי שיתבאר בסימן הבא, יש להבדיל תיכף אחר ברכת גאל ישראל, קודם שתיית כוס שני, ושותה ללא ברכת פרי הגפן.
• קודם קידוש – מנהג רוב הקהילות, בכל השנה, שנוטלים ידים לסעודה רק אחר קידוש. אבל יש קהילות שנוטלים ידים קודם קידוש, ואחר שקידשו ושתו יין, מברכים המוציא ובוצעים הפת, ואין הקידוש נחשב הפסק בין הנטילה להמוציא. ואלו לא ינהגו כך בליל הסדר, כי אין בוצעים את המצה תיכף אחר קידוש.
• יטול מעט – כלומר ירחוץ ידיו.
• אין לברך על הנטילה – כי לא מברכים על רחיצה של נקיות, אף שהנקיון בא לצורך הקידוש.
• ובעל הבית – העורך את הסדר.
• דרך חירות – בעל הבית המנהיג את הסדר הוא נציג המסובין, וכשמוזגים לו את הכוס, נזכרים אנו במעלת החירות, שהרי מנהג אנשים חשובים שאחרים מוזגים את יינם. אמנם כיום המנהג הוא שכל אחד מוזג לשני, וגם הספרדים נוהגים במנהג זה[3].

סעיף ב

^דשותה בהסיבה (יב) ^הואינו מברך אחריו (יג).

^דמסקנא דגמרא קח ע"א. ^הטור בסימן תעד בשם רב שרירא ורב האי ורא"ש והרבנו יונה.

• שותה בהסיבה – כפי שלמדנו בסימן הקודם.
• ואינו מברך אחריו – כי ברכת המזון שאחר הסעודה פוטרת את היין שלפני הסעודה.

סעיף ג

^ואם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו (יד); ^זומכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני, אם לא לצורך גדול, כדי שלא ישתכר (טו) וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה.

^ומשנה קיז ע"ב. ^זכל בו בשם רבנו יהונתן.

• הרשות בידו – חובה לשתות כוס אחד, אבל מותר להוסיף ולשתות. ויש סוברים שרשאי רק עד שמתחיל במצות ההגדה, אבל משהתחיל לא ישתה, כדין השוכח להבדיל בין שבת לחג פסח, שממתין עד כוס שני, ורק אז מבדיל.
• כדי שלא ישתכר – לא מדובר בשכרות ממש, האסורה בכל מצב. אלא הכוונה לשתיה מרובה, שפוגעת בכח הריכוז, וממילא, ברמת קיום המצוה. אבל שתיית מים מותרת.

סעיף ד

(טז)  ^חמביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות (יז) ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח (יח)) ^טושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר (יט) וביצה (כ). הגה: ויסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצוה, דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה (כא) (מהרי"ל). ^יוהבשר נהגו שיהיה זרוע (כב), ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים (כג), והביצה תהיה מבושלת (כד). ( והוא הדין צלויה (כה), וכן נוהגין בעירנו).

^חטור בסימן תעה בשם התוספות והרא"ש. ^טשם בגמרא קיד ע"ב. ^יטור.

• הקדמה – סעיף זה דן בקערת הסדר, וכדי להקל על הבנת הענין, נסביר מעט לגבי המאכלים המונחים עליה.

מניחים שלש מצות זו על זו. במצה העליונה סועדים את סעודת החג. את המצה האמצעית חולקים לשנים, והחלק הקטן נאכל בתחילת הסעודה, כדי לקיים מצות אכילת מצה. וגם בחלק השני, הנקרא אפיקומן והנאכל בסוף הארוחה, מקיים מצוה זו, כפי שנבאר במקומו בעזרת השם. במצה התחתונה מקיימים מצות כורך, שהיא כריכת מצה סביב המרור.

בקערה עצמה מונח ירק, אותו נטבול בתחילת הסדר במי מלח, כדי לעורר את הילדים לשאול שאלות. גם מרור מונח עליה, בו מקיימים את מצות אכילת מרור. החרוסת בה טובלים את המרור, גם נמצאת שם, כי באה להפחית ממרירות המרור. עוד מונחים שם זרוע וביצה, כי בזמן שבית המקדש היה קיים, הקריבו בליל הסדר שתי קרבנות, האחד שה לקרבן פסח, ולזכרו מניחים זרוע. והשני, קרבן חגיגה, שבשרו נאכל לשמחת החג[4], ולזכרו מניחים ביצה.

• שלש מצות – אחת על השניה, ואפשר להכניס כל אחת במפית בפני עצמה.
• וחומץ או מי מלח – לטיבול הכרפס. המחבר מסכים לזה.
• ונהגו בבשר – המזכיר יותר את קרבן הפסח, שהיה בשר.
• וביצה – זכר לקרבן חגיגה.
• מן הבשר והביצה – יש שני מנהגים עיקריים בסידור המאכלים על הקערה. הסדר המובא ברמ"א מבוסס על ההלכה שאין להעביר על המצוות. לכן סודרו באופן שהמאכל הנאכל ראשונה קרוב יותר.

בפתיחת הסדר אוכלים כרפס טבול במי מלח. על כן נסדרם קרוב לעורך הסדר. אחריהם נאכלים המצות, ועל כן יסודרו אחר הכרפס ומי המלח. המרור והחרוסת, בם מקיימים מצות אכילת מרור, יסודרו אחריהם. והזרוע והביצה אחרונים, כי אינם נאכלים כלל.

אמנם יש מנהג אחר, נפוץ מאד, המבוסס על תורת הקבלה, על פיו כל אחד מהמאכלים מסמל אחת ממידות ה' בהם יצר את העולם. ובדרך כלל, מובא בהגדות ציור המדגים את אופן הנחת המאכלים על פי סדר זה.

• והבשר נהגו שיהיה זרוע – כדי לזכור שה' הוציאנו בזרוע נטויה.
• צלי על הגחלים – כי הזרוע מזכיר את קרבן פסח שנצלה באש. ואינו נאכל בלילה, לבל יטעו בו, כביכול אוכל קרבן פסח[5], אבל למחרת מותר לאכלו.
• והביצה תהיה מבושלת – זכר לקרבן חגיגה שבשרו נאכל גם מבושל. ואין חובה להניח דוקא ביצה, שכן ניתן לקחת גם בשר מבושל, ובכל זאת נוהגים להניח ביצה, כי בארמית היא קרויה ביעה, ויש בה גם משמעות של תפילה.
• צלויה – כי קרבן חגיגה נאכל הן צלי הן מבושל. ומותר לאכלה בלילה אפילו צלויה, כי לא יטעו בו שאוכל קרבן פסח, שהביצה אינה דומה לקרבן[6].

סעיף ה

^כאלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת (כו), עולשין (כז), תמכא (כח), חרחבינא (פירוש מיני עשבים מרים) (כט), מרור (ל); ויוצאים בעלין שלהם ובקלחן (לא), ^לאבל לא בשורש, ^מאלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם לחים (לב), ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים, ^נאבל לא כבושים (לג) ולא שלוקים (לד) ולא מבושלים (לה); וכולם מצטרפים לכזית, שהוא השיעור שלהם (לו), ^סועיקר המצוה בחזרת (לז). ואם אין לו חזרת, ^עיחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. הגה: ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר (לח) (אגור). וחרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואחר כך נותנין בו מעט חומץ או יין אדום זכר לדם (לט) (טור). ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוספות פרק ערבי פסחים (מ)) כגון, תפוחים (מא), תאנים (מב), אגוזים (מג), רימונים (מד), שקדים (מה); ונותנין עליו תבלין, כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט (טור).

^כמשנה שם לט ע"א. ^להגהות מימוני בשם רבנו תם וסמ"ג. ^משם בגמרא. ^נשם במשנה. ^סשם בגמרא. ^עהגהות מימוני.

• חזרת – חסה.
• עולשין – ציקורה.
• תמכא – יש מסבירים שהוא הירק שבימינו נקרא חזרת.
• מיני עשבים מרים – כלומר אין לנו ידע מדויק מה זה חרחבינא.
• מרור – סוג נוסף של ירק, שבזמנם נקרא מרור. אבל כיום איננו יודעים מהו .
• ובקלחן – קלח הוא החלק העבה ביותר בירק, ממנו יוצאים העלים.
• לחים – כי עלים יבשים מאבדים את מרירותם.
• כבושים – הונחו במי מלח או בחומץ למעלה מיום אחד.
• שלוקים – נתבשלו הרבה.
• מבושלים – בישול רגיל. ולא ניתן לצאת בהם, כי אבד מהם טעם המרור ולא נותר אלא טעם ירקות כבושים ושלוקים[7].
• שהוא השיעור שלהם – באכילת כזית קוימה המצוה. לכן רשאי לצרף חצי זית חסה, עם חצי זית ירק אחר, וכיוצא בזה.
• ועיקר המצוה בחזרת – שהיא החסה, כי משמעות המילה מזכירה לנו שה' חס על עמו. ואף שאין החסה מרירה כל כך, כתבו הפוסקים שלכתחילה צריכים לאכול דוקא אותה בליל זה. אמנם האשכנזים נהגו יותר לאכול חזרת, אבל חשוב לפוררו לפני החג, אחרת הוא חריף מדי.
• שאר ירק מר – כלומר קיום המצוה אפשרי גם בירק שאינו כלול ברשימה.
• יין אדום זכר לדם – דם זה, יש אומרים שהוא דם התינוקות שנשחטו ודמם שימש כחומר לבנין, ויש אומרים זכר למכת דם[8].
• תוספות פרק ערבי פסחים – פסחים קטז ע"א, ד"ה וצריך.
• תפוחים – מבואר בגמרא[9] "למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך, מה תפוח זה פריו קודם לעליו, כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע". ותוספות מביאים את הפסוק[10] "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ", ומסביר רש"י על הפסוק, שמדובר על קרבת ישראל לה' בהר סיני. ולפי זה התפוח מסמל את סיני, בו הקדימו נעשה לנשמע.
• תאנים – על שם (שיר ב, יג) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. כי התאנה, כפי שהסביר רש"י, מסמלת צדיקים, בזכותם החלה גאולה[11]. וראה בגמ' (עירובין נד סוף ע"א) "למה נמשלו דברי תורה כתאנה, מה תאנה כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן, מוצא בהן טעם". באופן זה יש לדמות צדיקים המלמדים תורה לתאנים, כי נשאלים ומוסיפים חכמה.
• אגוזים – בשיר השירים (ו, יא) נאמר "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי", ולפי המדרש[12] הכוונה, שירדה שכינה לגינת ישראל, מן הטעם המוסבר ברש"י "מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ, ואין ניכר בתוכו. פוצעו, ומצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים, כך ישראל צנועין וענוותנין מעשיהם, ואין תלמידים שבהן נכרים, ואין מתפארים להכריז על שבחן. בדקתו, אתה מוצא אותו מלא חכמה. ועוד כמה מדרשות לדבר, מה אגוז זה נופל בטיט, ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולין לבין האומות, ולוקין מלקיות הרבה, ואין מעשיהם נמאסין".
• רימונים – בהמשך הפסוק כתוב "לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים", וברש"י שם פירש, שנמשלו ישראל לרימון כי גם הרשעים שבהם מלאי מצוות כרימון.
• שקדים – מסבירים תוספות ששקד הקב"ה להקדים את היציאה ממצרים, כשקד שפריחתו מהירה מכל עץ. כי נאמר לאברהם[13], שזרעו ישתעבד בארץ לא להם ארבע מאות שנה, אבל כדי לזרז יציאתם, חישב הקב"ה ארבע מאות שנה מלידת יצחק, ויצאו אחר מאתים ועשר שנים.

המתכון הנזכר אינו חובה.

סעיף ו

(מו)  ^פנוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה (מז), ^צויקח מהכרפס ^קפחות מכזית (מח) ומטבלו בחומץ (מט) ומברך בורא פרי האדמה ואוכל (נ), ואינו מברך אחריו (נא). ^רויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים, ויתן חציה (נב) לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן (נג) ונותנין אותה תחת המפה, וחציה השני ישים בין שתי השלימות (נד) ^שויגביה הקערה ^תשיש בה המצות ויאמר: הא לחמא עניא (נה), עד מה נשתנה. הגה: ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין וכן עשה ר"י מלונדרי כל ההגדה בלשון לע"ז (נו), כדי שיבינו הנשים והקטנים (כל בו ומהרי"ל). ^אואז יצוה להסירם מעל השלחן ולהניחם בסוף השלחן כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו (נז).

^פצינתיו בסימן קנח סעיף ד. ^צשם בגמרא קיד ע"ב. ^קהרא"ש שם, ר"י ושאר פוסקים ותשובת מהרי"ל, כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דפוסקים בברכה אחרונה. ^רהרא"ש והמרדכי ושאר פוסקים. ^שטור והרוקח. ^תהרא"ש בתשובה ושאר פוסקים. ^אשם בגמרא קטו ע"ב, וכן כתבו התוס' ורשב"ם שם.

• הקדמה – הסעיף דן בשלשה חלקים מן הסדר, רחץ כרפס ויחץ. רחץ זו נטילת ידים קודם אכילת הנטבל במשקה. כרפס הוא טיבול ירק במי מלח, שנועד להתמיה ילדים, ולגרור שאילות, מה קורה בערב זה. יחץ היא חלוקת מצה אמצעית. הסבר נרחב יובא להלן, במקום המתאים.
• ולא יברך על הנטילה – לעיל בסימן קנח הובאה מחלוקת, אם צריך לרחוץ ידים על מאכל טבול במשקה. ולהלכה נפסק שיש ליטול ידים ללא ברכה, וכל המסובין חייבים בנטילה זו. וראה בפירושנו שם, שבכל ימות השנה, אשכנזים רבים לא נוטלים ידים למאכל טבול. אמנם בליל הסדר גם הם נוהגים שבעל הבית נוטל ידיו, ולא שאר המסובים. טעם הדבר הוא, כי הסוברים שאין ליטול ידים, הסבירו שזו גזירה שנהגה רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ולא בזמננו. ואולם בליל הסדר, הרי אנו רוצים לזכור את מנהג ישראל בעת הקרבת הקרבנות, לכן הונהג שבעל הבית ייטול ידיו, שזה מזכיר את הזמן בו נהגו דיני טומאה וטהרה בקרב ישראל[14].
• פחות מכזית – שכן, האוכל כזית נכנס לספק ברכה אחרונה. כי יתכן שברכת המזון תפטרנו מברכה אחרונה, בהיות הכרפס קשור לסדר. אבל יתכן שמחמת ההפסק הגדול, לא תפטרנו ברכת המזון. לכן יאכל פחות מכזית, ובודאי לא יחוייב בברכה אחרונה. מה גם שגודל זה אינו משביע, ובהכרח שנאכל רק לקיום מצוה.
• ומטבלו בחומץ – או במי מלח.
• בורא פרי האדמה ואוכל – ואינו חייב להסב, כי טיבול במי מלח מזכיר עבדות ומרירות.
• ואינו מברך אחריו – בגלל שלא אכל כזית[15].
• ויתן חציה – הגדול.
• לשומרה לאפיקומן – לאכלה בסוף הסעודה, כפי שנבאר בעזרת השם, בסימן תעז.
• ישים בין שתי השלמות – נדרשות שתי מצות שלמות, כי בשבת ובימים טובים צריך לבצוע על לחמים שלמים, כנגד זכור ושמור. ובמצה האמצעית החצויה, מקיימים את מצות אכילת מצה. והיא חצויה, כדי להזכיר שיש בו מימד של לחם עוני.
• הא לחמא עניא – טקסט קצר, שמסביר כי זהו לחם עוני.
• כל ההגדה בלשון לע"ז – כלומר יתרגם לשפה שהציבור מבין.
• שיראו התינוקות וישאלו – כי זו אכן פעולה תמוהה, שמרימים את המצה, ואין אוכלים אותה. ואחר שאילתם מסבירים להם, שסעודה זו אינה ככל הסעודות שעיקרם אכילה, אלא מרכז הסעודה היא אמירת ההגדה. ויש שאינם מניחים את המצות בסוף השלחן, רק מסתפקים בהחזרת קערת המצות למקומה.

סעיף ז

^במוזגין לו מיד כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה (נח). ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו (נט). אם אין לו בן, אשתו שואלתו; ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה: מה נשתנה (ס) וכו' (וכשהבן או האשה שואלת, אין צריך לומר: מה נשתנה, אלא מתחיל עבדים) (סא) (מהרי"ל). ^גוכשמתחיל עבדים היינו לפרעה, מחזיר הקערה (סב) שבה המצות לפניו, וקורא כל ההגדה (סג), וכשיגיע למצה זו צריך להגביה, להראותה למסובין שתחבב המצוה עליהם (סד). (ויש להגביה מצה הפרוסה (סה) שהיא כלחם עוני) (מהרי"ו), וכן כשיגיע למרור זה (סו); ^דוכשיגיע ללפיכך (סז), מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל (סח). הגה: ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע (דברי עצמו) כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן (סט), וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב (ע) בכלל ובפרט, הכל ט"ז פעמים (עא) (מהרי"ל). ויהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה (עב) עד לפיכך, שאוחז הכוס בידו, ואז יכסה הפת (עג) (אגור ובית יוסף).

^במשנה וברייתא שם קטז ע"א. ^גטור מהא דלחם עוני וכו' קטו ע"ב. ^דשם קטז ע"ב.

• קודם סעודה – על הכוס הראשון לא יתפלא הבן, כי בכל שבתות השנה מקדשים על יין בתחילת הסעודה. אבל כשמכין כוס שני לפני הסעודה, ולא שותהו עד גמר אמירת עיקר ההגדה, ודאי יתמה הבן על הדבר, ויבוא לשאול, במקום זה, את ארבע הקושיות, כנדפס בהגדה.
• אביו מלמדו – כלומר אם אינו מתעורר לשאול מעצמו, האב ילמדו לשאול את ארבע קושיות מה נשתנה. ואין הכוונה דווקא לבן זכר, אלא הוא הדין בתו.
• מה נשתנה – אף שהתשובה ידועה מראש, כמו בכל שנה, עדיין חובה לשאול, כי חוויית היציאה ממצרים, ותחושת השחרור מחדש, בלילה זה, היא המטרה.

למטרה זו, קיימים מנהגים רבים בבתי ישראל, הן באופן אמירת השאילות, והן בהמחשת היציאה באופן מוחשי, וכולם מבורכים.

• מתחיל עבדים – כלומר אחרי השאלות מגיבים בתשובה, וממשיכים בקריאת ההגדה. ואין חובה שכל הציבור יחזור על אמירת השאלות.
• מחזיר הקערה – בסיום הסעיף הקודם ראינו שנוהגים להוציא את הקערה, כדי לעורר את פליאת הילדים. אחר הבעת פליאתם, ניתן להחזירה למקומה.
• וקורא כל ההגדה – שלב זה הוא תחילת קיום המצוה המרכזית של ליל הסדר, שהיא מצות עשה, כנאמר (שמות יג, ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
• שתחבב המצוה עליהם – חיבוב זה מסייע לחוש בחוויית היציאה.
• מצה הפרוסה – עמה יקיים, בהמשך הסדר, את מצות אכילת המצה.
• למרור זה – עם היות המרור מזכרת למרירות ולשעבוד, אנו מחבבים אותו, כחיבתנו לכל המצוות. ובלילה שנאכל, יש להרימו, כי הוא מזכיר להודות לה' על שהוציאנו מהשעבוד.
• ללפיכך – פיסקת שבח והודיה לה', בסיום ההגדה.
• כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל – כי הכוס מזכיר גאולה, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן תעב.
• לדָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן – זה פסוק בנביא (יואל ג, ג) שמנבא על מלחמת גוג ומגוג והצלת ישראל. אז ישפוך ה' על העמים המבקשים את כילוי ישראל, דם ואש ותמרות עשן, כלומר יהיו הרבה הרוגים ואש שורפת המעלה עשן. ובמקום זה, בו מתוארים מכות מצרים, נרמז גם על מאורעות הגאולה העתידה לבוא[16].
• דצ"ך עד"ש באח"ב – אלו ראשי תיבות של עשרת המכות: דם, צפרדע, כינים ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. ותחילה מזכירים אותם בסימן וברמז, ואחר כך שבים ומונים כל מכה בפה מלא.

חילוק המכות לשלשה קבוצות סיבתו, שלשה דרגות שיש בהכרת השם. תחילה מכירים במציאות ונוכחות ה' בעולם. אחר כך מכירים שהוא משגיח על הכל. ובדרגה השלישית, מכירים ביכולתו הבלתי מוגבלת, שהוא הכל יכול.

• הכל ט"ז פעמים – דם ואש ותמרות עשן שלשה פעמים, דצ"ך עד"ש באח"ב שלשה פעמים, ועשר המכות הם עוד עשרה, סך הכל ששה עשר פעמים.

גם הספרדים נוהגים כן.

• הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה – כדי לחבר את מצות ההגדה עם מצות אכילת המצה. ובזה מעניק משמעות רבה יותר לקריאה.
• ואז יכסה הפת – כי כשעומד ליטול את הכוס בידו כדי לקיים מצות שתיית הכוס, אינו עוסק במצות אכילת מצה, לכן מכסים אותה[17].

דין כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני (תעג)

• מתחילים את הסדר עם מצות הקידוש, ובכוס זה מקיימים גם מצות כוס ראשון מארבע כוסות [א].
• סדר הברכות: בורא פרי הגפן, מקדש ישראל והזמנים, וברכת שהחיינו.
• אם חל בשבת, מתחיל באמירת ויכולו (א).
• אם חל במוצאי שבת, צריך גם להבדיל, ואז סדר הברכות הוא: בורא פרי הגפן, מקדש ישראל והזמנים, בורא מאורי האש, ברכת הבדלה, ושהחיינו (א).
• יש לשתות את הכוס בהסיבה (ב).
• אחרי שתיית היין, מותר לשתות עוד, אם יש צורך גדול (ג), אבל אין להפריז (ג), ומותר לשתות מים [טו].
• אין לברך ברכה אחרונה אחר שתיית היין (ב).
• יש להניח בפני עורך הסדר קערה ובה שלש מצות, מרור וחרוסת (לטיבול המרור בתוכו), ירק (לכרפס), ומי מלח לטיבול הכרפס, זרוע צלוי (לזכר קרבן פסח) וביצה קשה (זכר לקרבן חגיגה) (ד).
• המרור הוא חסה או ציקורה (צמח העולש), או כל עשב מר אחר. אבל יותר מכל, יש עדיפות לחסה. אשכנזים רבים נוהגים לאכול דוקא חזרת (ה).
• בעשיית החרוסת קיימים מנהגים שונים. אבל עיקרו עשוי ממיני פירות ויין, טעמו מתוק, ומרקמו עב, זכר לטיט (ה). הכנת החרוסת חובה [מה].
• הזרוע אינה נאכלת בלילה [כג].
• המסובין נוטלים ידים, וטובלים פחות מכזית כרפס במי מלח, ומברכים עליו בורא פרי האדמה, ואוכלים, כדי לעורר את הילדים לשאול על הנהגה מוזרה זו (ו).
• אין מברכים ברכה אחרונה על הכרפס (ו).
• הכרפס הוא ירק, ואין חובה לאכול ירק מסוים (ו).
• אחר כך נוטלים את המצה האמצעית, וחותכים אותה לשני חלקים (ו), ואת החצי הגדול שומרים בצד לצורך האפיקומן [נב].
• אחר חציית המצה והטמנתה בצד, יגביה את המצות ויאמר "הא לחמא עניא…" (ז).
• ואז יצוה להסיר את המצות מעל השלחן ולהניחם בסופו, כאלו כבר אכלו (ו).
• כעת מוזגים כוס שני, אבל לא שותים אותו (ז).
• אחר כך אומר את ההגדה, שהיא מצוה מן התורה הנלמדת מן הפסוק " וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" [הק].
• תחילת ההגדה נעשית בשאילת הבן (או הבת), ואם אין, ישאל אחד המסובין, ואם הוא סועד לבדו, שואל את עצמו (ז).
• כשבא לומר עבדים היינו לפרעה, יש להחזיר את המצות למקומם (ז).
• ויקרא את כל ההגדה (ז).
• על המצות להיות מגולות בזמן אמירת ההגדה (ז).
• כשמגיע ל'מצה זו' צריך להגביה את המצות (ז).
• כשמגיע ל'מרור זה' יגביה את המרור (ז).
• נוהגים לזרוק מעט דם מן הכוס, כשאומר דם ואש ותמרות עשן, וכשאומר כל אחת מעשר המכות, וכן כשאומר את ראשי התיבות שלהם בשלש מילים "דצ"ך עד"ש באח"ב" (ז).
• אחר אמירת ההגדה, יכסה את המצות, ויגביה את הכוס, ויאמר 'לפיכך' עד סוף ברכת גאל ישראל, ושותה כוס שני בהסיבה (ז).

[1] שמות ח, כ.

[2] ברכה זו שייכת גם לברכת שהחיינו על המצוה של אכילת מצה, כמו שתמיד מברכים על מצוה הבאה אחת לשנה (כף החיים אות ו).

[3] כך הובא בחזון עובדיה חלק שני, עם הגדה של פסח, עמוד קכז. במקור הדין, שהוא דרכי משה בסימן תפו, מפורש שמוזגים דוקא לעורך הסדר. אמנם בערוך השולחן כתב, שהרבה לא נהגו במנהג זה, כדי לא להיראות בעלי גאוה. ואולם לפי המנהג שהבאנו, שכל אחד מוזג לחברו, סרה טענתו.

[4] פסחים סט ע"ב.

[5] משנה ברורה ס"ק לב, ועיין יחווה דעת ח"ג סימן כז.

[6] מ"ב ס"ק לב.

[7] כף החיים כאן אות פה.

[8] על פי קרבן העדה ופני משה, מפרשי הירושלמי פסחים פרק י הלכה ג.

[9] שבת פח ע"א.

[10] שיר השירים ח, ה.

[11] על פי המדרש, שמות רבה טו, א.

[12] שיר השירים רבה פ"ו פרשה יא.

[13] בראשית טו, יג.

[14] פירוש זה שמעתי מבני הרב יחזקאל שיחי'. ופירושו מתרץ את קושיית הביאור הלכה (ד"ה פחות מכזית), שתמה, מדוע נקט המחבר שנוטלים ידים על כרפס פחות מכזית, הרי על פחות מכזית אין חיוב נטילה, כפי שלמדנו בסימן קנח, אפילו על לחם. אמנם לפי פירושו של בני שיחי', הדבר מיושב. שכן מנהג זה בא כזכר להנהגות שנהגו במקדש, והוא מיוחד רק ללילה זה, לכן לא משנה גודל המאכל.

עוד מוסבר על פי פירוש זה, מדוע מסדרי הגמרא הכניסו דין זה, ליטול ידים לדבר שטיבולו במשקה, דווקא במסכת פסחים, במקום בו נסדרו הדינים הקשורים לסדר הפסח, כי בעיקרו הונהג בלילה זה רק כזכר למקדש.

[15] ואם אכל כזית, נחלקו הפוסקים אם יברך אחריו, וספק ברכות להקל.

[16] ויש מפרשים שפסוק זה הובא כאן בכדי לתאר את הזוועות שארעו למצרים.

[17] זהו פירוש לפתגם "כדי שלא יראה הפת בושתו".