סימן תע"ה – יתר דיני הסדר, ובו ז' סעיפים

סימן זה דן בשתי מצוות האכילה המרכזיות של הסדר, והן, אכילת מצה ומרור.

אכילת כזית מצה בליל זה היא מצות עשה מן התורה, ככתוב בתורה[1] "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת", כלומר בליל ט"ו ניסן. ואף שכתוב בתורה[2] גם "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", אין זו חובה, אלא שהרוצה לאכול לחם, יאכל מצה. וכאילו כתוב שבעת ימים תאכלו מצות במקום לחם.

אכילה מועטת של מצה לא נחשבת אכילה, אלא יש לאכול דוקא שיעור כזית, שהוא שיעור של 27 מ"ל. ובסימן תפו נרחיב בהגדרת שיעור ה"זית".

המצוה לאכול מרור נלמדת מן הפסוק[3] "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" שפירושו, קרבן הפסח הנאכל בליל זה, ייאכל יחד עם מצה ומרור. ומכאן שאכילת מרור היא מצוה מן התורה רק בעת שמקריבים קרבן פסח. אמנם בזמננו, אכילת המרור היא מצוה דרבנן.

קרבן הפסח מזכיר את הגאולה שארעה בלילה, בפסיחת ה' על בתי ישראל בעת הריגת בכורי המצרים. המרור מזכיר לנו את מרירות השעבוד במצרים, ואילו המצה מזכירה הן את השעבוד,  עקב דמיונה ללחם העוני שאכלנו במצרים. והן את הגאולה, כי בעת היציאה ממצרים, עזבנו בחפזון ובמהירות, ולא הספיקו הבצקים לתפוח.

סעיף א

^איטול ידיו ויברך על נטילת ידים (א), ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות (ב), ^בויאחזם בידו ויברך המוציא (ג) ועל אכילת מצה (ד), ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, ^גמשתיהן ביחד (ה), ^דויטבלם במלח (ו). הגה: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח (ז). ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד (ח), ^הואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה ואחר כך של אכילת מצה (ט), ^וואחר כך יקח כזית מרור ^זוישקענו כולו בחרוסת (י), ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו (יא), ^חומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה (יב), ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה ^טוכורכה עם המרור (יג) ^יוטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים דאין לטובלו (יד), וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין. ואומר: זכר למקדש כהלל (טו), ואוכלן ביחד בהסיבה (טז). ומשבירך על אכילת מצה ^כלא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו (יז).

^אפסחים קטו ע"ב. ^בברכות לט ע"ב. ^גהרא"ש והמרדכי שם ושאר פוסקים. ^דטור בשם הירושלמי. ^הטור. ^ומשנה פסחים לט ע"א. ^זמימרא דרב פפא קטו ע"א ע"ב. ^חטור בשם רבנו יונה. ^טברייתא שם. ^יטור בשם רבנו שמעיה בשם רש"י והרא"ש. ^כטור בשם המנהיג.

• ויברך על נטילת ידים – ככל פעם שנוטל ידיו טרם אכילת פת. ואין לסמוך על הנטילה שנטלו לפני אכילת הכרפס.
• שתי השלימות – יש בליל זה שתי מצוות אכילה. האחת, אכילת לחם כבכל יום טוב. האחרת, אכילת כזית מצה, בו מתקיימת מצות אכילת מצה. מן המצה העליונה אוכלים כזית כמו בכל יום טוב. מן המצה האמצעית אוכלים כזית כדי לקיים את מצות אכילת מצה. והמצה התחתונה מיועדת למצות כורך, כפי שיוסבר בהמשך.

בעת הברכה צריך להחזיק את שלושת המצות בידו, כי על העליונה והאמצעית להיות מוכנות לאכילה מיידית, והתחתונה גם היא נצרכת, כדי שבעת הברכה יאחז שתי מצות שלמות, שהם לחם משנה, כבכל ארוחות שבת ויום טוב.

• ויברך המוציא – כמו שמברך לפני כל פעם שעומד לאכול לחם.
• ועל אכילת מצה – על המצוה המיוחדת בליל זה, לאכול כזית מצה.
• משתיהן ביחד – כך יקיים את מצות אכילת לחם כבכל יום טוב, ומצות אכילת מצה של ליל זה.
• ויטבלם במלח – כמו בכל פעם שאוכלים לחם, כדי להטעים את הלחם. ויש אומרים שהטיבול במלח נעשה כאות על מחויבות נצחית למצוות, כמלח שאינו נפגם לעולם[4], וכך נוהגים הספרדים.
• דפת נקי אין צריך מלח – בסימן קסז (סעיף ה) ראינו, שלחם איכותי וטעים, כגון לחם שבעודו עיסה נמלח, או לחם שעשוי מקמח לבן, אינו צריך תוספת מלח. וכיון שהמצות עשויות מקמח לבן, אין צורך במלח[5], וכך נוהגים האשכנזים.
• כזית מכל אחד – אין הכוונה שמחדיר את שני חלקי המצה יחדיו אל פיו, אלא שאוכל כדרכו משני הכזיתים, ויאכלם ברצף.
• ואחר כך של אכילת מצה – יש להקדים את אכילת המצה של יום טוב כי זהו הכלל, "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם".

מעיקר הדין, צריכים כל המסובים לאכול שני כזיתים. אבל מי שקשה לו, יכול להסתפק בכזית אחד[6].

• וישקענו כולו בחרוסת – כבר ראינו[7], שהחרוסת מזכירה לנו את הטיט בו עבדו בני ישראל במצרים. וממתיקים מעט את טעמו, כדי שמרירות המרור תחלש.
• שלא יבטל טעם מרירותו – כלומר טיבול המרור נועד רק להחליש את החריפות במעט.
• ויאכלנו בלא הסיבה – כי זה מזכיר את המרירות וקושי השעבוד.
• וכורכה עם המרור – לזכר אכילת מצה ומרור כפי שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, עת אכלו קרבן פסח, ובו כתוב "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
• ויש אומרים דאין לטובלו – בחרוסת, כי חכמים תיקנו שתי טבילות בליל הסדר, ולא שלשה. אמנם גם אצל האשכנזים נפוץ המנהג לטבול את הכריכה בחרוסת[8].
• זכר למקדש כהלל – בזמננו שאין קרבן פסח קרב, נותרו בידנו שתי מצוות, מצה ומרור. המצה מן התורה, והמרור מדרבנן. וחובת קיומן היא בנפרד. אמנם בזמן בית המקדש, סבר הלל שצריך לאכול קרבן פסח יחד עם המצה והמרור. לזכר דעה זו, שלא נדחתה מן ההלכה, אוכלים מצה ומרור יחד.
• ואוכלן ביחד בהסיבה – אפילו שהמרור חלק מהכריכה ואינו מחייב הסיבה.
• גם לכריכה זו – כי זו מצוה דרבנן, שמצריכה ברכה, ככל מצוות דרבנן.

סעיף ב

^לאם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון: בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור. ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת, ויאכלנו בלא ברכה (יח).

^לשם בגמרא קטו ע"א וכרב חסדא.

• ויאכלנו בלא ברכה – כי על ידי אכילת מרור לכרפס, כבר קיים את מצות אכילת מרור. לכן לא יברך כשאוכל בטיבול השני, אלא רק באכילה הראשונה, כשמטביל בכרפס.

סעיף ג

^מבלע מצה (יט), יצא (כ); אבל אם בלע מרור, לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא (כא). ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא (כב). ^נואם כרכם בסיב, ובלעו, אף ידי מצה לא יצא לפי שאין דרך אכילה בכך (כג).

^משם בגמרא. ^נשם.

• בלע מצה – כלומר ללא לעיסה, גם זו נחשבת אכילה, כי נהנה מתזונת המצה. אבל לכתחילה אין לבלוע כך, כי צריך לחוש בפיו את טעם המצה, שהיא מזכירה את יציאת מצרים.
• יצא – כי סוף סוף, גם אם בלע, הרי נגעה לשונו במצה, וחש מקצת טעמה בפיו[9]. ובעיקר, משום שגופו ניזון מן המצה.
• דטעם מרור בעינן וליכא – תרגום: כי צריך לחוש בטעם המרור. הבולע ואינו לועס, אינו חש טעם מר. כלומר, עיקר מטרת אכילת המרור איננה האכילה אלא תחושת המרירות הפושטת בפיו, ובמקרה בליעה, המרירות לא קיימת[10].
• ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא – כל אחד כדינו.
• שאין דרך אכילה בכך – כלל, שהרי לא טועם כלום מן המצה[11].

סעיף ד

(כד) אכל מצה בלא כוונה, ^סכגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו ^עכיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה (כה); אבל אם סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא (כו).

^סראש השנה כח ע"א. ^עפירוש הר"ן שם לפי מאי דקיימא לן מצות צריכות כוונה.

• אכל מצה בלא כוונה – כלל גדול בידינו "מצוות צריכות כוונה". ומשמעותו, העושה מצוה, יחשוב "כך ציווני הבורא". בסעיף זה נראה, כי במצות אכילת מצה, יש יוצא מן הכלל.
• ושהוא חייב באכילת מצה – כלומר אף שלהלכה מצוות צריכות כוונה, וכאן לא הרהר בעת המעשה "כך ציווני הבורא". אבל כיון שידועה לו חובת אכילת מצה, ושהלילה פסח, יצא ידי חובה. אמנם יש ראשונים שלדעתם גם במקרה זה לא יצא ידי חובה. ואולם מציאות כזו כמעט אינה שכיחה.
• לא יצא – כי זהו הכלל, שמצוות צריכות כוונה. וכאן שלא ידוע לו כי מעשהו מצוה, לא יצא, אף שבמציאות אכל מצה, לכן יחזור ויאכל, ולדעת המחבר צריך גם לברך. אמנם למעשה, לא יברך, כי יש ראשונים הסוברים שמצוות לא צריכות כוונה[12].

סעיף ה

(כז) ^פאכל כזית מצה והוא נכפה (כח), בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות (כט).

^פטור בשם הרמב"ם בברייתא בראש השנה שם.

• אכל כזית – כדי שנבין את הסעיף עלינו לדעת, שהשוטה פטור מכל המצוות.
• נכפה – מחלה שתוקפת את האדם מידי פעם, ובעת ההתקפה, מאבד החולה את שפיותו, ולאחריה שב לאיתנו.
• מכל המצוות – וגם אם בירך על אותה אכילה, אין ערך לברכתו, ויחזור לאכול בברכה.

סעיף ו

(ל) ^צאכל כחצי זית, וחזר ואכל כחצי זית, יצא ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס (לא). (ועיין לקמן סימן תרי"ב ס"ג (לב)).

^צברייתא פסחים קיד ע"ב.

• הקדמה – ראינו למעלה[13] שצריך לאכול את המצה ברצף, כי זו אכילה של מצוה. אמנם בסעיף זה אנו למדים שאם הפסיק קצת באמצע אכילת כזית המצה, אם לא שהה שהיה ארוכה, יצא בדיעבד.
• שלא ישהא וכו' יותר מכדי אכילת פרס – לא ישהה יותר משש דקות[14], ואם נזהר, הרי זה נחשב שאכל את הכזית ברצף. אבל אם שהה יותר, לא יצא ידי חובה.
• לקמן סימן תרי"ב ס"ג – שם למדנו שאין איסור כרת באכילה ביום כיפור אלא אם אכל שיעור ככותבת הגסה (תאנה גדולה שהיא קצת יותר משני זיתים) אינו חייב כרת, מלבד אם אכלה בפחות מכדי אכילת פרס. וזה לשן המחבר שם "אָכַל, וְחָזַר וְאָכַל, אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, מִצְטָרְפִין; וְאִם לָאו, אֵין מִצְטָרְפִין".

סעיף ז

^קאין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד (לג). הגה: ונהגו לעשות שלש מצות של סדר מעשרון (לד), זכר ללחמי תודה (לה), ועושים בהם סימן לידע איזה ראשונה או שנייה או שלישית (לו), ומניחים הראשונה עליונה והשניה באמצע והשלישית בתחתונה לכריכה, ואם שינה לא עכב (לז) (טור בשם הרא"ש). ואופין אותם גם כן כסדר (לח) (כל בו ואבודרהם), ואם נשברה אחת מהן לוקחין אותה לשניה, דבלאו הכי פורסין אותה (לט) (אגור). ^רואף בלילה הראשון יוצא בכזית (מ). (ושיעור כזית עיין לקמן סימן תפ"ו).

^קפשוט שם בגמרא קכ ע"א. ^רשם.

• בלילה הראשון בלבד – כפי שהסברנו בהקדמת הסימן.
• מֵ'עִשָּׂרוֹן' – העִשָּׂרוֹן הוא שיעור הפרשת חלה. באפיית מצות אין מכינים בצק גדול מזה, כדי למנוע חימוץ, כפי שהסברנו בסימן תנו סעיף א. אמנם לרובנו, שאיננו אופים מצות בעצמנו, אין הלכה זו מעשית כל כך.
• זכר ללחמי תודה – בתקופת המקדש, היה יהודי שניצול מצרה מקריב קרבן תודה, אליו צירף ארבעים לחמים, חלקם חמץ וחלקם מצה, וגודל כל אחד מלחמי המצה היה שליש עִשָּׂרוֹן. והיות שמהות ליל הסדר הוא להודות לה' על יציאת מצרים, יש רמז ללחמי תודה בכך ששלושת המצות של ליל הסדר נעשות משיעור עישרון[15].
• לידע איזה ראשונה או שנייה או שלישית – בזה נותנים חשיבות לארבעת הכזיתים שאוכלים בליל הסדר, כפי שהסברנו למעלה. מן העליונה כזית למצות שמחת החג. בשניה מקיימים את עיקר מצות אכילת מצה. חציו נאכל בתחילת הסדר, וחציו השני באפיקומן. ומן השלישית אוכל כזית למצות כורך.
• ואם שינה לא עכב – כי כל זה אינו חיוב, אלא מנהג יפה.
• ואופין אותם גם כן כסדר – יש לחלק עיסה זאת לשלשה. ואופים אותם אחת אחת, ומכוונים בכל אחת למצווה המיועדת לה.
• דבלאו הכי פורסין אותה – כפי שלמדנו קודם, שהמצה האמצעית נחלקת.
• ואף בלילה הראשון יוצא בכזית – כלומר, עיקר החיוב הוא כזית אחד, בו מקיים מצות אכילת מצה. אמנם כפי שראינו, מוסיפים כזית בו מקיימים מצות אכילה בחג, וכזית נוסף נועד לקיום מצות כורך. ומלבד אלו, כזית אחר לאפיקומן. אלא שהמתקשה באכילה זו, רשאי להסתפק בכזית אחד, בו מקיים את המצוה העיקרית.

בעלי רגישות אלרגנית לגלוטן, פטורים לגמרי ממצוה זו, כי היא מסכנת את בריאותם.

יתר דיני הסדר (תעה)

• מצות עשה מן התורה לאכול כזית מצה בליל הסדר [הק].
• בשאר ימי הפסח, אין אכילת המצה חובה אלא רשות [הק].
• בזמן הזה, יש מצוה מדרבנן לאכול כזית מרור בליל הסדר [הק].
• למעשה, אוכלים יותר מכזית, וכפי שיתבאר.
• יש להניח שלש מצות לפני המברך. העליונה והתחתונה שלימות, והאמצעית, חצויה (א).
• לאחר נטילת ידים יאחז את שלושת המצות בידיו, ואז יברך (א).
• אחר הברכה אוכל כזית מן המצה העליונה, וכזית מן האמצעית. ומניח את המצה התחתונה (א).
• יאכלם בהסיבה.
• כזית המצה העליונה נאכל לקיום מצות אכילה ביום טוב, והכזית מן האמצעית נאכל לקיום מצות אכילת מצה, בה חוייבנו מן התורה [ב].
• יש נוהגים שרק בעל הבית אוכל שני כזיתים. אמנם עדיף, אם הדבר אפשרי, שכל אחד יאכל שנים [ט].
• מנהג ספרד לטבול את המצה במלח. אמנם בני אשכנז אינם נוהגים כן (א).
• אחר המצה יקח כזית מרור, יטבלנו בחרוסת, אבל לא ישקענו בתוכו. ואינו מיסב באכילתו (א).
• אחר המרור לוקח את המצה השלישית, וכורך בה את המרור, טובלם בחרוסת, ואומר זכר למקדש כהלל. אין מברכים על הכריכה, ויאכלנה בהסיבה (א).
• לא יסיח דעתו מברכת המוציא עד סיום אכילת 'כורך' (א).
• לכתחילה צריך ללעוס המצה. אמנם בדיעבד, אם בלע את המצה, יצא ידי חובה (ב).
• אם בלע את המרור, לא יצא (ב).
• גם אכילת המצה וגם אכילת המרור יהיו ברצף, ולא ישהה באכילתם יותר משש דקות (ו) [לא].

[1] שמות יב, יח.

[2] שם פס' טו.

[3] במדבר ט, יא.

[4] ועיין דברינו בסימן קסז.

[5] בדברי רמ"א (סימן קסז שם) כתב טעם נוסף להבאת המלח, כלשונו, הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ, וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר: עַל כָּל קָרְבָּנְךְ תַּקְרִיב מֶלַח.  ברם נראה, שזה שייך בעיקר לכל ימות השנה, כדי להעניק חשיבות לאכילה, שהיא אכילת חולין, ולהפכה לכעין מזבח. אמנם בליל הסדר אין צריך לרומם את האכילה, כי היא כולה מצוה.

[6] יש אומרים שרק המברך חייב באכילת שני כזיתים. אמנם מלשון השולחן ערוך לא נראה כן. אמנם מי שיאכל רק כזית אחד, יקיים מצות אכילת מצה. ויש אומרים שבאותו כזית, מקיימים גם מצות סעודת יום  טוב.

[7] לעיל סימן תע"ג סעיף ה ברמ"א.

[8] ואין זה נחשב שלש טיבולים, כי טיבולי המרור כולם נחשבים אחד.

[9] על פי דברי המאירי פסחים קטו, ב.

[10] על פי הלבוש אורח חיים תעה סעיף ג.

[11] תרופות שיש בהן משהו חמץ, מתירים לבלעם, מכמה טעמים. אחד מהם הוא, שהבליעה איננה דרך אכילה. ועיין מה שכתבנו בנידון זה בספר "בעקבות המחבר" (חלק ב סימן כד).

[12] כף החיים אות נז, ויש חולקים וסוברים שיברך.

[13] ס"ק ח.

[14] בקיצור שולחן ערוך של הרב יצחק יוסף ילקוט יוסף (מהדורת תשסז) כאן סעיף ז, כותב "השיעור הוא משש דקות עד שבע דקות וחצי. וטוב להחמיר לסיים את אכילת הכזית בארבע דקות". ולכתחילה, כאמור, יאכלנו ברצף, שזה הרבה פחות מזמן זה.

[15] המשנה ברורה כתב שנשתקע מנהג זה, כי הבית מאיר ערער עליו, וטען שכיון שזה דומה למקריב קרבן בחוץ, יש להמנע, כמו שנמנעים מאכילת צלי בליל הסדר. וגם, הרי קרבן תודה נאכל רק ליום ולילה, בעוד שעל המצות להיות ראויות לשבעה ימים.

אבל לא זכיתי להבין דבריו. הרי אין כוונת הרמ"א שיש לכוין במצות אלו לשם קרבן ממש, אלא לעשות כן לזיכרון בעלמא. ולכאורה מנהג זה יפה מאד, ומסייע לחבר כל הכנת המצות למצווה שיתקיימו אחר כך.