סימן תנ"ז – דין הנהגת החלה בעיסת מצה, ובו ב' סעיפים

ראינו בסימן הקודם שאין ללוש עיסה גדולה, החייבת בחלה, מחשש שתחמיץ. אבל מצד שני, ההלכה מחייבת להימנע ממעשה הפוטר מחיוב חלה. מה שמונע את האפשרות להכין שתי עיסות קטנות הפטורות ממצוה זו.

בסימן זה המחבר יסביר כיצד בכל זאת ניתן לקיים את המצוה.

תחילה נקדים:

• א. לכתחילה צריך להפריש את החלה מן העיסה כנאמר בפסוק "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, כ).
• ב. השיעור המינימלי לחיוב חלה הוא עומר, שנקרא גם עשירית איפה, ובימינו כמות זו היא כ 1.56 או 1.66 קילו, כפי שראינו בסימן הקודם.
• ג. שתי עיסות הנוגעות זו בזו, נחשבות עיסה אחת.
• ד. הפרשת חלה אפשרית גם ממוצרים אפויים, שנאמר "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, יט), והלחם הוא, כמובן, אפוי.
• ה. ההפרשה צריכה להיות לכתחילה מן המוקף, כלומר, שהחלה המופרשת מצויה במקום העיסה. אבל בדיעבד, אם לא היתה במקום העיסה, והפרישו שלא מן המוקף, קיימו מצות חלה.
• ו. בזמן הזה מצות חלה היא מדרבנן (כי החיוב הוא רק כשכל ישראל נמצא בארץ ונלמד מן הפסוק "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" – שם פס' יח) ובחוץ לארץ, גם כשבארץ היה החיוב מן התורה, לא נתחייבו אלא מדרבנן.
• ז. לחלה המופרשת יש קדושה, ואינה מותרת באכילה אלא לכהן טהור.
• ח. כל זמן שלא הפרישו חלה, העיסה אסורה באכילה.
• ט. מן התורה שיעור ההפרשה הוא משהו, וחכמים תיקנו להפריש אחד מתוך עשרים וארבע (1/24). והיום שאין כהן טהור, חזרו לדין תורה, ונוהגים להפריש רק משהו.

סעיף א

^אמפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה ^*)שישקו זו בזו (א), דשמא יש בהם שלא היה בה כשיעור. ^בואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה אחר אפייה מיד, שיתן כל המצות בסל, והסל מצרפם לחלה (ב); וזהו הדרך היותר נכון (ג). הגה: ואם היה בו שיעור חלה ושכח להפריש (ד), יפריש אחר כך (ה), ואפילו צירוף סל לא צריך (ו). ואם לקח ממקצת העיסות, וממקצת לא לקח, ונתערבו, צריך ליקח חלה מכל אחד ואחד (ז) או ילוש עיסה אחרת ויקח ממנו (ח) גם כן על אותן שנתערבו. ואם מכיר מצה אחת שחייבת בחלה (ט), נוטל ממנה על האחרות (הגהות מיימוני פ"ג ומרדכי ר"פ אלו עוברין וב"י בשם תוספות פ"ק דביצה).

^אטור. ^*)(פרוש, שידבקו זו בזו, בית יוסף). ^במימרא דרב יוסף וכרבי אליעזר פסחים מח.

• שישקו זו בזו – ועל ידי שהעיסות נוגעות זו בזו, הם נחשבות כעיסה אחת לענין חיוב חלה.
• והסל מצרפם לחלה – אם לא מניחם בסל ביחד כל מצה עומדת בפני עצמה, ואין לה שיעור חלה. אבל בהכנסתם בסל, המה מצטרפים יחד, ומתחייבים בהפרשת חלה. ניתן גם להניחם על שולחן, ולכסתם במפה ובזה הם מצטרפים. טוב גם לוודא שהמצות יגעו זה בזה.
• היותר נכון – כי הפרשה מן העיסה, כדרך הראשונה, מעכבת, ויש חשש להחמצה מחמת ההתמהמהות.
• ושכח להפריש – בהיותה עיסה.
• יפריש אחר כך – אחר האפיה.
• לא צריך – אינו צריך לצרפם בסל, כי תכליתו של צירוף סל הוא לייצר את החיוב. ובמקרה זה השיעור שהיה בשעת הלישה כבר יצר חיוב הפרשה, לכן מספיק שהמצות כולן מונחות לפניו, ונחשב שמפריש מן המוקף.
• מכל אחד ואחד – לא ניתן לקחת מאחד על כולם, כי אולי כבר נלקחה חלה מעיסה זו, ויצאה מטבל לחולין, וההפרשה צריכה להיות דוקא מן הטבל.
• ויקח ממנו – כי עיסה זו ודאי טבל.
• שחייבת בחלה – ואם שכח להפריש חלה כשאפה מצות בערב פסח, מעיקר הדין אסור להפריש חלה ביום טוב. ובהלכות יום טוב (סימן תקו סעיף ג – ד) מסביר המחבר כיצד לנהוג, ועיין בדברינו שם.

סעיף ב

^גהלש עיסה ביום טוב של פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה, שאם יקרא לה שם (י) אינו רשאי לאפותה (יא). ואם יניחנה כך תחמיץ (יב), ואינו רשאי לשרפה בי"ט (יג). ^דואם שכח וקרא לה שם, יטילנה לצונן (יד) וימנענה מלהחמיץ. הגה: (טו) ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי, או גדול שטבל לקריו, מותרים לאפות החלה בשבילו (טז) (טור). ויש אומרים שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן (יז) (מהרי"ו). יש אומרים דמותר לו ביום טוב ללוש פחות מכשיעור, כדי לפטור עצמו מן החלה (יח) (ר"ן ריש פרק אלו עוברין).

^גמשנה פסחים מו וכרבי אליעזר, הסכמת הפוסקים. ^דהרא"ש שם בשם רבנו תם.

• שאם יקרא לה שם – כלומר מפריש אבל אינו מחיל על החתיכה המופרשת שם חלה, אלא מותירה עד אחר האפיה, ורק אז מחיל עליה שם חלה.
• אינו רשאי לאפותה – כי חל עליה שם תרומה, ותרומה בזמן הזה אינה נאכלת[1], על כן היא מוקצית ואסור לאפותה.
• תחמיץ – כי עיסה שאינה נאפית מיד, מחמיצה.
• לשרפה ביו"ט – מלאכת הבערה הותרה ביום טוב, אבל דוקא לצורך יום טוב. לכן יש בשריפתה איסור מלאכה. אבל אחר שנאפית, יכול להפריש ממנה חלה, ואת החתיכה המופרשת יניח עד מוצאי יום טוב, ואז ישרפנה.
• יטילנה לצונן – ובמוצאי יום טוב ישרפנה.
• הקדמה לדברי הרמ"א – ראינו בהקדמה לסימן, שהחלה אינה נאכלת אלא לכהן טהור. כיום, שכולנו נחשבים כטמאי מתים, היות ולא ניתן להיטהר מטומאת מת, גם אכילת החלה איננה אפשרית. אלא שמניעה זו שייכת לחלת ארץ ישראל, כי אף שחיובו בזמן הזה מדרבנן, יש בו שורש חיוב מן התורה. אבל בחלת חוץ לארץ, שלא שייך בה כלל חיוב תורה, הקילו חכמים כמה קולות, ואחת מהן, שרק אדם שראה קרי (כלומר יצאה ממנו שכבת זרע), ולא טבל, אינו רשאי לאוכלו. אבל אם טבל, או עדיין לא ראה קרי, כגון ילד, מותר לו לאכול חלה.

כאן הרמ"א דן לגבי חלת חוץ לארץ. המחבר לא הביא דין זה, כי הוא עסק בחלת ארץ ישראל, ובה אין קולה זו.

בחלת חוץ לארץ יש קולה נוספת, והיא, שאם נתחייב בחלה לפני יום טוב, ושכח להפרישה, אף על פי שאסור להפריש ביום טוב, מותר לאכול ולהשאיר קצת מצה, כדי להפריש ממנה חלה במוצאי יום טוב , ומועילה הפרשה זו גם עבור מה שכבר אכלו.

• בשבילו – ואז אפשר להפריש חלה מן העיסה, ולהחיל לה שם תרומה מיד, כי האפיה אפשרית, שכן הבערה זו נעשית לשם אכילה המותרת ביום טוב.
• לשום כהן – כי יש לנו ספק אם הכהנים בזמן הזה אכן כהנים, ומספק אין להאכיל את החלה, האסורה לשאינם כהנים. וכך נוהגים היום, שלא לתת את החלה לשום כהן.
• מן החלה – מובא בשולחן ערוך הלכות חלה (יורה דעה שכד, יד) שאסור לעשות עיסות קטנות הפטורות ממצות חלה, כדי שלא תשתכח מצות חלה. אומר לנו הרמ"א כאן, שבמקרה שלנו שאינו עושה כן כדי להימנע מקיום המצוה, אלא בגלל הקושי של הפרשת חלה ביום טוב, מותר. אלא שצריך להיזהר שלא יצרף את המצות אחר אפייתם, בסל אחד[2].

הנהגת החלה בעיסות מצות (תנז)

• העיסות הנילושות בפסח, צריכים להיות פחות משיעור חלה, שזהו כקילו וחצי. על כן אחר האפיה, ישים המצות יחד בסל, ויפריש חלה על כל תוכנו (א).
• כמו כן ניתן לכסותם יחד, ואז להפריש [ב].
• ביום טוב, גם אם לש כשיעור, יפריש את החלה אחר האפיה (ב).

[1] כי הכהנים טמאים ואינם רשאים לאכול תרומה.

[2] הט"ז כתב שכל ההיתר הוא דווקא כשאופה פחות מכשיעור, אחרת, צריך לחשוש שיצרפם בסל בלי משים, ויאכל איסור. אמנם הבאר היטב כתב שחולקים עליו. ונראה, שאם אינו צריך כמות שיש בה שיעור חלה, רשאי הוא לאפות פחות מכשיעור.