הלכות תשעה באב ושאר תעניות

 בסימנים אלה נידונים הלכות התעניות שנקבעו לישראל, שכולם קשורים לחורבן. והרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה א) מסביר לאיזו תכלית נועדו תעניות אלו. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם וגו'".

כלומר אין התענית התכלית עצמה, אלא היא משמשת כאמצעי לעורר את מחשבתנו על סיבות החורבן ועל הצורך לתקן.

סימן תקמ"ט – להתענות ארבע צומות, ובו ב' סעיפים

סעיף א

^אחייבים להתענות בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז ובשלשה בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם (א).

^אברייתא ראש השנה יח ע"א.

(א) דברים הרעים שאירעו בהם – פירוט המאורעות הללו ראה בדברי הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה ב,ג) "וְאֵלּוּ הֵן יוֹם שְׁלִישִׁי בְּתִשְׁרֵי שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֵּן אֲחִיקָם, וְנִכְבַּת גַּחֶלֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּשְׁאָרָה, וְסִבֵּב לְהָתָם גָּלוּתָן. וַעֲשִׂירִי בְּטֵבֵת שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עַל יְרוּשָׁלַיִם, וֶהֱבִיאָהּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק. וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּבָטֵל הַתָּמִיד מִבַּיִת רִאשׁוֹן. וְהֻבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי. וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס הָרָשָׁע אֶת הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה. וְנִלְכְּדָה עִיר גְּדוֹלָה וּבֵיתָר שְׁמָהּ וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְנָפַל בְּיַד הָרוֹמִיִּים וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם וְהָיְתָה צָרָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ירמיה כו יח) צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".

כל צומות אלו קשורים לחורבן ולגלות ויש עוד צום אחד והוא תענית אסתר ושוב נביא דברי הרמב"ם (תעניות ה, ה המסביר טעם תענית זנ: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר (אסתר ט') דברי הצומות וזעקתם"

סעיף ב

(ב) ^באף על גב דכתיב בקרא: בחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר (ירמיהו לט ב) אין מתענין בתשעה בו אלא בשבעה עשר, מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בתשעה בו, כיון שבשניה הובקעה בשבעה עשר בו, תיקנו להתענות בשבעה עשר בו משום דחורבן בית שני חמיר לן (ג).

^בתוספות שם והרמב"ן בספר תורת האדם.

(ב) הקדמה לסעיף – יש פסוק בנביא זכריה (ח יט) המזכיר את ארבעת התעניות הקשורות לחורבן, ומנבא שיבוא הזמן והם יהפכו לימי שמחה – "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

אשרי הדור שלנו שזוכים לחוות את החזרה לארץ בנסים גדולים. צום הרביעי[1], זהו שבעה עשר בתמוז, החל בחודש הרביעי. צום החמישי זה תשעה באב, החל בחודש החמישי. צום השביעי זה צום גדליה, וחל בחודש השביעי. צום העשירי הוא עשרה בטבת, החל בחודש העשירי.

בסעיף זה נדרש המחבר להסביר מדוע מתענים בשבעה עשר בתמוז ולא בתשעה בתמוז.

(ג) דחורבן בית שני חמיר לן – כלומר, חורבן בית שני, שהביא אותנו לגלות, גדול יותר מחורבן בית ראשון, בפרספקטיבה האנושית שלנו.

[1] החודש הראשון הוא חודש ניסן, ככתוב רִאשׁוֹן הוּא (ניסן) לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב) , ושאר החודשים ממוספרים על פי מיקומם ביחס לחודש ניסן.