שולחן ערוך כפשוטו סימן תקנ"א-דין שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה

שולחן ערוך כפשוטו

הלכות תשעה באב ושלושת השבועות

סימן תקנ"א – דין שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה, ובו י"ח סעיפים

בסימן זה דנים על מערכת איסורים הלכתיים, הנוהגים בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ונועדו לשמר את זיכרון החורבן, ולעודד את רוחנו לבל נרים ידים ונתייאש מבניה והתחדשות. שבעה עשר בתמוז הוא יום תחילת המפלה הסופית, בו נכנסו גדודי הצבא הרומי לעיר. ובתשעה באב, נשלמה מפלתנו, בשריפת בית המקדש. למרות הצער הגדול, ראו חכמים כי אין להגזים בזיכרון האבלות, לבל ייגרם ייאוש טוטאלי, כלשון הגמרא (בבא בתרא ס, ב) "אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה". לכן תיקנו הלכות מתוך איזון נפלא, בתבונה ובדעת.

בגמרא רואים כי האיסורים נתקנו לא רק לתשעה באב, שהוא שיא האבלות, אלא גם לשבוע בו הוא חל, מיום ראשון עד הצום, הונהגו איסורים משמעותיים. נוסף על כך, ממעטים בשמחה כבר מראש חודש אב. ומשבעה עשר בתמוז הונהגו כמה מנהגים.

המקורות העיקריים להגבלות בימים אלה הם: א. המשנה במסכת תענית (כו, א) הקובעת "משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור מלספר ומלכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת". ב. והגמרא ביבמות (מג, א) המגדירה מה הכוונה ממעטין בשמחה "שבת שחל תשעה באב בתוכה – אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותר, מפני כבוד השבת; ותניא: קודם הזמן הזה (כלומר מראש חודש), העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין".

גמרות אלה הם יסוד הדינים שנלמד בסימן הזה, מלבד מנהגים אחרים שנוספו אליהם, ומקורם יובא בעזרת השם במקומם.

סעיף א

^אמשנכנס אב ממעטין בשמחה (א); ^בובר ישראל דאית ליה דינא בהדי כותי, לישתמיט מיניה דריע מזליה (ב). הגה: מילה שהיא מראש חודש עד תשעה באב נוהגין שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשין בגדי שבת (ג) (מנהגים); אבל בלאו הכי, אסור (ד). אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת (ה), כי אם הכתונת לבד (ו) (מרדכי הל' תשעה באב והגהות אשירי פ"ב דתענית ואגודה ורוקח); אבל פורשין פרוכת של שבת (ז), אם לא שאירע תשעה באב בשבת ונדחה, שאז אין פורשין פרוכת של שבת (ח). ומי שיש לו נשואין בשבת נחמו, מותר ללבוש בגדי שבת בשבת של חזון (ט) (מהרי"ל).

^אמשנה תענית כו ע"ב. ^במימרא דרב פפא שם כט ע"ב.

(א) ממעטין בשמחה – בהמשך הסימן נרחיב בפרטי הכלל הזה.

(ב) דריע מזליה – תרגום: יהודי שיש לו משפט עם גוי, ישתדל לקבעו אחר תשעה באב[1] כי מזלו רע (משנכנס אב). הכוונה, שיהודי צריך להרגיש קשר לתולדות ישראל. ובתקופה זו, בה אירעו צרות, במהלך ההיסטוריה כולה, לעם ישראל, יש לחוש שותפות גורל, ולא לנהוג כאילו אינו שייך.

(ג) בגדי שבת – כי זה יום טוב שלהם. ויש מקילים גם לאם התינוק ולקרובים ממש[2]

(ד) אסור – כלומר מראש חודש אב, יש להימנע מלבישת בגדי שבת. אין למנהג זה מקור בגמרא, ובכל זאת הדבר מובן לגבי ימי השבוע, כי לא נאה לפאר את עצמו בימי צער ואבלות. גם הספרדים נמנעים מלבישת בגדי שבת בימי חול[3].

(ה) בגדי שבת – יש שתמהו על כך, הרי זה כאבלות בפרהסיה. הספרדים ודאי לא קיבלו מנהג זה, וגם מן האשכנזים רק חלקם נהגו כך, אבל יש מהם שאינם נוהגים כן[4].

(ו) כי אם הכתונת לבד – זהו הבגד הסמוך לגוף, שצריך להחליפו מפני הזיעה, לבל יחוש חוסר נעימות בשבת.

(ז) פרוכת של שבת – בחלק מבתי הכנסיות יש פרוכת מיוחדת לכבוד השבת. וגם בשבת חזון יש לפרשה, כדי להימנע מאבלות בפרהסיה.

(ח) שאז אין פורשין פרוכת של שבת – חל תשעה באב בשבת, ונדחתה התענית ליום ראשון, יש להותיר בשבת את פרוכת החול על כנה, כי זה תשעה באב ממש. גם מנהג זה לא נפוץ בכל ישראל.

(ט) מותר ללבוש בגדי שבת בשבת של חזון – מדובר בחתן שמתחתן אחרי תשעה באב, אבל השבת שלפני החתונה חלה בשבת חזון. בשבת זו נוהגים בני אשכנז שהחתן עולה לתורה, ושמחים בשמחתו, ומשמחים אותו. על כן מותר לו ללבוש בגדי שבת.

סעיף ב

^גמראש חדש עד התענית ממעטים במשא ובמתן (י) ^דובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו ^האו בנין של צִיּוּר וְכִיּוּר (יא), ובנטיעה של שמחה, ^וכגון אַבְּוַרְנְקֵי של מלכים (יב) שנוטעים לצל להסתופף בצלו, או ^זמיני הדס ומיני אהלים; ^חואם היה כותלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה מותר לבנות (יג) (ולצורך מצוה הכל שרי) (יד) (ר"ן ספ"ק דתענית); (טו) ^טואין נושאים נשים (טז) ואין עושין סעודת אירוסין (יז), אבל ליארס בלא סעודה מותר ואפילו בתשעה באב עצמו ^ימותר ליארס, שלא יקדמנו אחר (יח). הגה: ונוהגין להחמיר שאין נושאים משבעה עשר בתמוז ואילך, עד אחר תשעה באב (יט) (מנהגים).

^גבריתא ובגמרא יבמות מג ע"א וכפרוש הרמב"ן בספר תורת האדם, וכן העתיק הטור. ^דבריתא וגמרא תענית יד ע"ב. ^הרמב"ם פרק ג דתענית ה"ח. ^ושם בגמרא. ^זשם ברמב"ם. ^חטור בשם הירושלמי כתבוה הרי"ף ורא"ש שם בתענית. ^טשם ביבמות. ^יטור בשם רבנו נסים.

(י) במשא ובמתן – דוקא כזה שגורם שמחה כגון קניית צורכי חופה ותכשיטים, אבל פעילות כלכלית שגרתית מותרת.

(יא) בנין של צִיּוּר וְכִיּוּר – בניה לא הכרחית הנעשית לנוי, והיא בגדר מותרות.

(יב) אַבְּוַרְנְקֵי של מלכים – אילן שצילו נאה, וכופפין אותו על גבי כלונסות ויתידות. המלכים אוכלים תחתיו בימות החמה, ומתעדנין בו במיני שמחות.

(יג) מותר לבנות – כי הסכנה דוחה את האיסור.

(יד) הכל שרי – כגון פעיל המארגן חתונת יתום שאחר תשעה באב יישא אשה, וצריך להכין את כל צרכי הנישואין. אין זה מעשה של תענוג ושמחה, אלא עסק של מצוה, לכן מותר.

(טו) ואין נושאים – כדי להבין קטע זה, צריך להסביר שבזמן התלמוד הורכבה החתונה משני אירועים שונים, בשונה מהנהוג כיום. בחלק הראשון, שהוא ה"אירוסין" או ה"קידושין", נותן החתן לכלתו טבעת, בפני עדים, ואומר הרי את מקודשת לי וכו'. מעשה זה יוצר את קשרי האישות ההלכתיים של הזוג, וממנו ואילך הופך מעמד האשה להיות "אשת איש", ואסורה להינשא לאחר. ועדיין אין בני הזוג רשאים לחיות יחד, עד קיום חלקו השני של החתונה, שהוא החופה והשבע ברכות, הנערך בפני עשרה אנשים. האשה נכנסת אל החופה, בנוכחות בעלה, מברכים את שבע הברכות, וזהו המאורע הנקרא "נישואין" בהלכה, אחריו רשאים בני הזוג לחיות יחד.

(טז) ואין נושאים נשים – אף ללא סעודה, כי הנישואים המאפשרים לבני הזוג את החיים המשותפים משמחים מאד, ויש להימנע מכך בשבוע זה. ואף שזו מצוה גדולה, אין הכרח לקבעה דווקא בשבוע זה, לכן ראו חכמים לאסרו.

(יז) סעודת אירוסין – דוקא השמחה החומרית שהסעודה מעוררת נאסרה. אבל שמחה פנימית על יצירת הקשר, לא נאסרה.

(יח) שלא יקדמנו אחר – באיחור ודחיית האירוסין יש סיכון, ככל דבר האבד, שמא תתארס עם אחר, לכן יש להקל בזה. כי השמחה נאסרה, ובאירוסין ללא סעודה, אין שמחה. וכתיבת תנאים בלבד, שאינם אירוסין מן התורה, ודאי מותר. וגם מיני מרקחת, כי אין זו סעודה[5].

(יט) עד אחר תשעה באב – כי תקופת בין המצרים תחילתה בשבעה עשר בתמוז, בו הובקעה העיר. ואין זה איסור אלא מנהג, כי הוראת הגמרא למעט בשמחה מתחילה בראש חודש. הספרדים לא קיבלו חומרה זו.

סעיף ג

(כ)^כשבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר (כא) ולכבס, אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו לאחר תשעה באב (כב), ^לואפילו אין לו אלא חלוק אחד (כג), אסור; וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש בין להציע בהם המטה (כד); ואפילו מטפחות הידים והשלחן (כה), אסור. ^מוכיבוס שלנו (כו), מותר (כז); אבל גיהוץ (פירוש, מעבירין על הבגדים אבן חלק להחליקו ערוך) שלנו, אסור (כח). וכלי פשתן, אין בהם משום גיהוץ והרי הם ככיבוס שלנו, ומותר (כט); ^נוהני מילי לְגָהֲצָן ולהניחן עד אחר תשעה באב, אבל אסור ללבשן בשבוע זה (ל). ^סונהגו לאסור אפילו כלי פשתן, ואפילו בכבוס שלנו, בין ללבוש בין לכבס ולהניח (לא); ^עואין להקל בדבר, כיון שנהגו, וכל שכן דאפשר דמדינא נמי אסור, שהרי יש ^פמי שכתב דכיבוס שלנו קרי (גיהוץ) לשל בני בבל שאין מתלבנים יפה, לפי שמימיהם הם עכורים שאינו ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל, וכיבוס של שאר ארצות אפשר שהוא ככיבוס של ארץ ישראל ואסור (לב). ^צועוד יש מי שפירש דגיהוץ היינו מים ואפר או נתר ובורית, וכיבוס היינו במים לבד, ובזמן הזה אין מכבסים במים לבד ונמצא שכל כיבוס של זמן הזה הוי גיהוץ, ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן (לג) ללבשן מיהא (לד). הגה: ואנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחלת ראש חודש עד אחר התענית (לה), אם לא לצורך מצוה, כגון אשה הלובשת לבנים מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה (לו) (רוקח וא"ז), אבל בתשעה באב עצמו לא תלבש לבנים רק לובשת חלוק בדוק ויפה (לז) (הגהות שערי דורא). וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות (לח). ואסור ליתן כלים לכובסת אינה יהודי לכבס מראש חודש ואילך (לט), אבל קודם ראש חודש מותר לתת, אף על פי שכובסת אחר ראש חודש (מ) (תוספות פ"ד דתענית ומהרי"ל).

^כמשנה תענית כו ע"ב וכאוקימתא דרב ששת שם כט ע"ב ובריתא. ^לרמב"ן בספר תורת האדם ושארי פוסקים מהא דרב ששת דבטלו קצרי דבי רב. ^מבריתא שם וכפרוש רש"י. ^נמהא דרבי יוחנן (שם). ^סטור בשם אבי העזרי. ^עבית יוסף. ^פהרב יהודה בר ראובן. ^צנמוקי יוסף.

(כ) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף, נסביר את המושגים שהובאו בו – כיבוס שלנו וכיבוס שלהם, גיהוץ שלנו וגיהוץ שלהם. בימינו החילוקים הללו אינם באים לידי ביטוי.

'כיבוס שלנו' הוא כיבוס בבבל, שלא היה איכותי, מאחר ומימיהם לא היו נקיים דיים.

'כיבוס שלהם' הוא כיבוס בארץ ישראל, שיש בה הרים וגבעות, ומימיהם ניקו את הבגדים כדבעי.

'גיהוץ' הוא העברת אבן כבדה על הבגד, להחלקת הבד ויישורו. 'גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם' פירושו, שכיבוס וגיהוץ בבבל השתווה בנקיונו לכיבוס בארץ ישראל.

(כא) אסורים לספר – אסור לגזוז הן את שערות הראש והן את שערות הזקן.

(כב) להניחו לאחר תשעה באב – כי בעסקו בכיבוס נראה כמסיח דעתו מהאבלות.

(כג) אלא חלוק אחד – מדובר בבגד עליון שכובס לפני שבוע זה, וניתן ללבשו בכל תשעת הימים.

(כד) להציע בהם המטה – אין להשתמש בבגדים או מצעים אלא אם החל בשימושם טרם שבוע זה.

(כה) מטפחות הידים והשלחן – מגבות ידים ומפות שולחן.

(כו) וכיבוס שלנו – של בני בבל, שאינו איכותי.

(כז) מותר – היתר זה ניתן רק לבגדים הנלבשים אחר תשעה באב, כמוסבר בהמשך.

(כח) שלנו, אסור – גיהוץ אחר כיבוס בבבל נחשב לפחות ככיבוס, ונאסר בשבוע של תשעה באב.

(כט) ומותר – בגדי פשתן הם הבגדים הקרובים לעור, ומתמלאים זיעה וזוהמה. ואפילו אחר כיבוסם וגיהוצם אינם נראים כחדשים.

(ל) אסור ללבשן בשבוע זה – כלומר, למרות שהותר כיבוס בגדים וגיהוץ כלי פשתן, כי אין בזה היסח דעת מאבלות כי אינו עוסק בכביסה איכותית. עם זאת, לבישתם אסורה. כי אפילו ניקיון בסטנדרטים של בבל, מעניק הרגשת נינוחות.

(לא) בין ללבוש בין לכבס ולהניח – אף שכיבוס שלנו וגיהוץ בגדי פשתן מותר מעיקר הדין, בכל זאת נהגו למעשה להימנע מכך, אפילו על מנת להניח.

(לב) ואסור – הכיבוס בימינו איכותי בכל מקום, וממילא אסור מעיקר הדין לכבס, גם אם מטרתו ללבשם אחרי הצום.

(לג) ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן – לכבס ולגהץ כדי להניח.

(לד) ללבשן מיהא – כלומר, גם אם נקל ונאמר שכיבוס שלנו היום דומה לכיבוס של בבל, אסור לכל הפחות ללבשם עד מוצאי תשעה באב.

(לה) עד אחר התענית – חומרה זו נוגדת את דברי הגמרא לכאורה, שלא אסרה אלא שבוע שחל בו תשעה באב. אבל יתכן שריבוי צרות היהודים בארצות אשכנז, כתוצאה מן הגלות המרה, הביאו להארכת האיסור מראש חודש.

(לו) ולהציע תחתיה – כי עיקר האיסור הוא להתענג, אבל כביסה המסייעת למצווה מותרת.

(לז) חלוק בדוק ויפה – כלומר נקי. כדי שלא תיאסר מחמת כתם שהיה בו קודם הלבישה.

(לח) כמו בשאר שבתות – כי אין שום איסור בשבת.

(לט) מראש חודש ואילך – גם זה אינו איסור מעיקר הדין, אלא חומרה שנהגו בני אשכנז. כי ראו בנתינת בגדים לכובסת, הסחת דעת מן האבלות.

(מ) שכובסת אחר ראש חודש – כי מה בכך, הרי אין שום חשש להסחת דעת מן האבלות.

סעיף ד

^קלאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד (מא). ^רואם חל תשעה באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשתי השבתות (מב), בין שקודם התענית בין שאחריו. ^שויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום חמישי ויום ששי (מג). הגה: ונוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס (מד), אבל תספורת נוהגים להחמיר משבעה עשר בתמוז (מה) (מנהגים).

^ק(משנה) [בריתא] תענית כט ע"ב וכרבי מאיר וכרבן שמעון בן גמליאל ותרווייהו לקולא כרבא שם. ^רירושלמי כתובה הרא"ש והר"ן. ^שטור בשם סמ"ג וסמ"ק.

(מא) לספר ולכבס מיד – ואף ששריפת בית המקדש ארעה בעיקר ביום עשירי באב, לא גזרו חכמים שום איסור אחר הצום.

(מב) מותר בשתי השבתות – בין בשבוע שלפני תשעה באב, שאינו מוגדר הלכתית "שבוע שחל בו תשעה באב", על כן מותר לכבס ולגלח, ובין בשבוע שאחר הצום, הכל מותר, כפי שלמדנו.

(מג) ויום ששי – ולא נהגו בחומרה זו.

(מד) לענין כיבוס – גם מנהג זה הוא בניגוד לגמרא, ואינו אלא חומרה שבני אשכנז נוהגים בה.

(מה) משבעה עשר בתמוז – ההסבר לחומרה גדולה זו הוא, שבזמנם רוב הציבור גידלו זקן, וכמו ששיער הראש לא נגזז אלא אחת לחודש, כך ייפוי הזקן וגזיזתו נעשו אחת לכמה שבועות. על כן נמנעו מכך החל משבעה עשר בתמוז, בו החל החורבן, עד תשעה באב.

בימינו, הנוהגים להתגלח כל יום, רשאים להתגלח כדי שלא יהיו מנוולים, ולנהוג כבני ספרד שאינם אוסרים זאת אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, כדין הגמרא.

סעיף ה

^תאסור לעבריות לכבס בגדי העובד כוכבים בשבוע זה (מו).

^תתרומת הדשן ובית יוסף מהירושלמי.

(מו) בשבוע זה – משום מראית העין, כי יחשדו בה שמכבסת ליהודים. על כן עובדי מכבסות החוששים לפרנסתם, רשאים להמשיך בעבודתם, כי ניתן לומר שמכבסים ללקוחות שרובם נכרים.

סעיף ו

^אכלים חדשים (מז), בין לבנים בין צבועים בין של צמר בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה (מח) (ואנו מחמירין מראש חודש ואילך (מט)).

^אטור בשם רמב"ן.

(מז) כלים חדשים – כלומר בגדים חדשים.

(מח) בשבת זה – הרי אם נאסרה לבישת בגדים מכובסים, כל שכן שייאסרו בגדים חדשים.

(מט) מראש חודש ואילך – זו חומרה ולא עיקר הדין.

סעיף ז

^ביש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה (נ), ^גויש להחמיר בזה מראש חודש (נא). הגה: והוא הדין דאסור לקנותן (נב). וכן אומן ישראל אסור לעשותן לאחרים, בין בשכר בין בחנם (נג) (תה"ד וב"י); ונהגו להקל בזה (נד), אבל אם ידוע ומפורסם שהמלאכה של אינו יהודי, שָׁרֵי (נה) (תה"ד). וכן נהגו לתת לאומנים אינם יהודים לתקן כלים חדשים תוך זמן זה, כדי שיהיו מוכנים לאחר התענית (נו); ומיהו טוב למעט בזה במקום דאפשר, דלא עדיף משאר משא ומתן דממעטינן.

^בשם בשם רבנו שמואל בן נטרונאי והגהות מיימוני בשם הרוקח. ^גטור לדעתו.

(נ) בשבת זה – כי תיקונם דומה לכיבוסם. הכיבוס מנקה לכלוך מבגד ישן, ותיקון עושהו חדש.

(נא) מראש חודש – כחלק ממיעוט השמחה שתחילתו בראש חודש.

(נב) דאסור לקנותן – גם אם לא ילבשום, ומשום שעצם הקניה מעוררת שמחה. הספרדים נמנעים גם הם, החל מראש חודש, מקניית בגד חדש. אבל אינם נמנעים מלבישתבגד חדש, שנקנה לפני ראש חודש[6].

(נג) בין בחנם – יש בזה חידוש, שעצם הטיפול בהכנת בגדים חדשים הוא ענין שמחה.

(נד) להקל בזה – כי הכיבוס נאסר בגמרא (ובכלל זה לבישת בגד נקי), ולא יצירת בגדים.

(נה) שָׁרֵי – מותר. כי אין בזה מראית עין.

(נו) לאחר התענית – למרות שנמנעו מנתינת בגדים לכובסת נכריה, אף אם זו תכבס לימים שאחר תשעה באב. בכל זאת התירו לתת תיקוני בגדים. הסיבה לכך, כפי הנראה, היא, שהתיקון לא נעשה בבית היהודי, אבל הכיבוס נעשה בביתו.

סעיף ח

^דנשי דנהיגי דלא למשתי (פירוש לסדר ולערוך החוטין שהולכין לארכו של בגד והוא מלשון אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב[7]) עמרא מדעייל אב (נז), מנהגא (נח). (ונוהגין שלא לקדש החדש עד אחר תשעה באב (נט)) (מהרי"ל ודעת עצמו).

^דשם בשם הירושלמי פרק ד' דפסחים ושם נתן טעם שבו פסקה אבן השתיה, והטעם (תהלים יא ג) כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן.

(נז) מדעייל אב – תרגום: משנכנס אב, נהגו נשים להימנע מסידור חוטי צמר והכנת בדים. אף שהכנה זו אינה מייצרת את כל הבגד. הטעם לכך, משום ש"שְׁתִּי" הוא כלשון אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה שחרב עת חרב המקדש.

(נח) מנהגא – כלומר לא מחמת איסור נמנעים, אלא מחמת מנהג.

(נט) עד אחר תשעה באב – את מצות קידוש החודש מקיימים בדרך כלל במוצאי שבת, כשהאדם לבוש בגדים נכבדים ונעימים. כי זו מצווה המזכירה את גאולת ישראל, ולא ראוי לקיימה מתוך צער.

בסימן תכו (סעיף ב) כתב רמ"א, כי אין לברך על הלבנה מיד במוצאי תשעה באב, אלא רק למחרת. למעשה לא נהגו כך, אלא בין אשכנזים ובין ספרדים מקדשים את הלבנה מיד בצאת הצום, ומתחזקים באמונה בגאולה.

סעיף ט

^היש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו (ס); (ומותר בחומץ של יין); (אגודה ומהרי"ל) ^וויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית (סא), ^זויש שמוסיפין משבעה עשר בתמוז (סב). הגה: ומצניעים מראש חודש ואילך הסכין של שחיטה (סג) (ר' ירוחם ני"א ח"ג והגהות מיימוני), שאין שוחטים (סד) כי אם לצורך מצוה כגון לחולה או שבת או מילה או פדיון הבן וכיוצא בו.

^הטור משום דאיכא נוסחאי דגרסי בירושלמי כן. וכן כתב הרמב"ם בפרק ח ה"ו. ^ושם ובשם הרמב"ן. ^זשם וכתב הכל בו בשם הרב רבי אשר מפני שבו בוטל התמיד וגם ניסוך היין.

(ס) בשבת זו – כחלק ממיעוט השמחה, כי בשר ויין נחשבים כמשמחים. ואף שהגמרא לא אסרה בשר ויין אלא בסעודה של טרם הצום, נמנעים מהם כבר מהשבוע שחל בו הצום, וברוב המקומות כבר מראש חודש. ולמען האמת, לא היו צריכים למעט אלא באכילה ושתיה זו[8], אבל כיון שיש אנשים שכל השנה ממעטים גם כך בבשר ויין, ומאוד קשה לשער איזו כמות מוגדרת "מיעוט", לכן נמנעים לגמרי.

(סא) עד התענית – כמו שהסברנו, שזה חלק ממיעוט השמחה בחודש אב. וכך אכן נהגו רוב המקומות, מלבד קהילות תימן, שמקיימים דין הגמרא, ונוהגים איסור רק בסעודה המפסקת.

לגבי ראש חודש עצמו, בני אשכנז מחמירים, וחלק מבני ספרד מקילים.[9]

(סב) משבעה עשר בתמוז – כי ביום זה בוטל קרבן התמיד, וניסוך היין שעל המזבח. למעשה, אין רבים הנוהגים כך.

(סג) הסכין של שחיטה – כתזכורת לכך שאסור לשחוט, ולעורר את הכאב על החורבן.

(סד) שאין שוחטים – כי לא אוכלים בשר, ומדוע לשחוט. ואם בכל אופן שוחט, אינו נראה כשוחט לאכול, אלא כמסיח דעתו מהאבלות.

סעיף י

^חיש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים, מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר (סה), ^טואסורים בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס (סו); ^יומותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון (סז). הגה: ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה (תשובת מהרי"ל סימן (ק"ו) [ט"ו]), אלא נותנים לתינוק (סח); ובמקום דליכא תינוק, מותר בעצמו לשתות הבדלה (סט). ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת ^*)אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה (ע); אבל יש לצמצם, שלא להוסיף (עא). ובשבוע שחל תשעה באב בתוכה (עב), אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם, וזה אפילו בערב תשעה באב שרי (מנהגים ומהרי"ל), ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה (עג) (דברי עצמו).

^חכל בו. ^טמרדכי שם. ^ימצאתי כתוב תשובה אשכנזית. ^*) (והא דאיתא לעיל סעיף ב' דאין עושין סעודת ארוסין נראה לעניות דעתי לחלק דהכא מיירי בארוסין של מצוה כגון שאין לו אשה ובנים כמו שכתב הר"ן בשם רב האי והביאו הבית יוסף בסימן זה).

(סה) שנתבשל בו בשר – כי כדי למעט בשמחה די להימנע מאכילת בשר ממש.

(סו) ויין תוסס – מיץ ענבים שהחל לתסוס, בדרכו ליהפך ליין. כלומר נמנעים גם ממיץ ענבים.

(סז) הבדלה וברכת המזון – כי זה צורך מצוה, ולכן נוהגים לפי עיקר הדין, שהיין אסור רק בסעודה מפסקת.

(סח) נותנים לתינוק – כלומר לילד שמבין למי מברכים, וחייב בברכה מדרבנן. וכשהגדול מברך בורא פרי הגפן, יוציא את הקטן בברכתו. הספרדים לא קיבלו זאת כחלק מהמנהג להימנע מיין, והמברך שותה.

(סט) לשתות הבדלה – שהרי זהו עיקר דין הגמרא, שהיין אסור רק בסעודה מפסקת.

(ע) כל השייכים לסעודה – כי בכח סעודות מצוה לדחות מנהג שאין לו מקור בגמרא.

(עא) שלא להוסיף – להגיש בשר ויין רק לאנשים שהשתתפו בלימוד, כי זו שמחה שלהם. גם הקרובים הרגילים להשתתף בסיומי קרוביהם, רשאים להשתתף בסעודת המצוה[10].

(עב) שחל תשעה באב בתוכה – שהוא חמור יותר.

(עג) בסעודה שמפסיק בה – כי איסור שתיית היין ואכילת הבשר בסעודה האחרונה נזכר בגמרא.

סעיף יא

^ככל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור, פֹרֵץ גָּדֵר הוא, ויִנְשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (עד) (קהלת י ח). (ומותר לשתות כל שכר, אפילו של דבש, שקורים מֶע"ד) (עה).

^כהרשב"א בתשובה.

(עד) נחש – כי אף שמעיקר הדין אין איסור, עדיין יש כאן זלזול במנהג ישראל, שנועד לכבד את זיכרון המקדש.

(עה) מֶע"ד – כי המנהג אוסר רק יין, ולא כל משקה אלכוהולי.

סעיף יב

^לתספורת שבוע זה, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, אסור (עו).

^לטור בשם הרמב"ן.

(עו) אסור – לא כמו האיסור שבתקופת העומר, בו נאסרה תספורת שער הראש, ולא גילוח הזקן. ועיין מה שכתבנו שם בסימן תצג סעיף קטן ז.

סעיף יג

^מובזקן (עז), כל שמעכב את האכילה מותר (עה).

^משם.

(עז) ובזקן – הכוונה לשפם.

(עח) מותר – כי לא עושה זאת לתענוג וליופי, אלא לצורך.

סעיף יד

^נאסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (עט). הגה: מיהו בגדים שמלפפין בהם הקטנים לגמרי, שמוציאים בהם ריעי ומשתינין בהם, הני ודאי משרא שרי (פ); ואפילו בגדי שאר קטנים נוהגים להקל (ב"י) (פא).

^נבהלכות שמחות.

(עט) להיות בתוכה – כבר הוסבר שנמנעו מכך כדי שלא להסיח דעת מן האבלות.

(פ) הני ודאי משרא שרי – תרגום: את אלה ודאי צריך להתיר.

(פא) נוהגים להקל – גם הספרדים קיבלו קולא זו. וגם בגדי גדולים, כגון גופיות ותחתונים, מותר להחליפם בנקיים, כי אפילו בתשעה באב נאסר רק להתענג ולא הטיפול בהיגיינה בסיסית[11].

סעיף טו

^סמי שתכפוהו אבילות של מת (פב) ושל שבת זו (פג) והכביד שערו, מקיל בתער אבל לא במספרים (פד); ומכבס כסותו במים, אבל לא בנתר ובחול (פה).

^סברייתא מועד קטן יז ע"ב וכאוקימתא דרב חסדא.

(פב) אבילות של מת – מחמתה נאסר בתספורת וכיבוס.

(פג) שבת זו – ותיכף אחר אבלותו חל שבוע של תשעה באב.

(פד) בתער אבל לא במספרים – אין הכוונה לתער איכותי המגלח את כל השערות, אלא לכעין סכין, בו מקצץ ממשקל שערותיו. וגם לא במספריים, כי זו תספורת מקצועית.

(פה) לא בנתר ובחול – היתר זה נסמך על הדעה שהביא המחבר (למעלה בסעיף ג), לפיה איסור הכיבוס הוא רק בתוספת חומרי ניקיון למים.

סעיף טז

^עיש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ^פויש שאין נמנעין אלא בשבת זו (פו), ^צויש מתענים משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב (פז). הגה: ולצורך מצוה שרי (פח); ולכן נדה רוחצת וטובלת (מהרי"ל); ואפילו אם טובלת ליל עשרה באב, מותר לה לרחוץ בערב תשעה באב אם אי אפשר לה לרחוץ ליל עשרה (פט) (אגודה). ונראה דהוא הדין אשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בשאר שנה, הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה. ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך (צ). (תרומת הדשן סימן (ק"ו) [ק"נ]) ואפילו בערב שבת של חזון אסור לרחוץ כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סי' ט"ו וב"י); ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת (צא).

^עטור בשם אבי העזרי. ^פמרדכי שם. ^צטור מיום שהובקעה העיר ויש אומרים כנגד שלשה שבועים שהתענה דניאל (דניאל י ג).

(פז) שאין נמנעין אלא בשבת זו – זהו המנהג הרווח בקהילות הספרדים, מנהג אשכנז יוסבר בהמשך. ונמנעים דווקא ממים חמים, כי הרחיצה בהם היא תענוג. אבל אדם המלוכלך בזיעה, או בכל זוהמה אחרת, רשאי להתרחץ כדי להתנקות, כפי שמותר בתשעה באב עצמו, כמבואר בסימן תקנד "אִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה, מֻתָּר לִרְחֹץ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ, וְלֹא יִטֹּל כָּל יָדָיו אֶלָּא לְפִי הַצֹּרֶךְ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ"[12]. וכן בסעיף יד "הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת (חלשות), מֻתָּר לִרְחֹץ בְּמַיִם". על כן העובדים בעבודה פיזית, במהלכה מתלכלך גופם מזיעה וכדו', או כל הנוכח באיזור חם ולח, רשאי לרחוץ ולנקות את גופו. אבל יש למעט ברחיצה ככל האפשר, ולהקפיד שחום המים יהיה פושר, כשרחיצה במים קרים אינה נסבלת.

יש מתירים לספרדים רחיצה בבריכה ובים, אם המים אינם חמים. כי הרחיצה שנאסרה עבורם היא דווקא במים חמים[13]. אבל לי נראה, שזו רחיצה של תענוג. ואף שהובא בבית יוסף[14] שנהגו לרחוץ בים ובנהרות, נראה שבזמנם עשו זאת לרחיצה, ולא לשם תענוג. אמנם מותר לשחות בבריכה לצורך בריאות.

(פח) עד תשעה באב – בימי שני וחמישי, ומתענים מעלות השחר עד השקיעה. אין אלו תעניות של חובה, ורבים לא נהגו להתענות.

(פט) ולצורך מצוה שרי – כי איסור הרחיצה אינו איסור אלא מנהג, ובמקום מצוה לא נהגו.

(צ) אם אי אפשר לה לרחוץ ליל עשרה – אף שלכאורה אין סיבה להקל, כי יכולה להתרחץ במוצאי הצום, די באיזו שהיא מניעה שמעכבתה מרחיצה במוצאי הצום, כדי להתיר לה רחיצה בערב הצום, מאחר והאיסור כולו אינו אלא מנהג, ובשעת הצורך, לא נהגו בו.

(צא) מראש חודש ואילך – בניגוד למנהג ספרד, שאסרו רק במים חמים. אמנם כאמור, רשאי אדם מלוכלך לרחוץ להסרת זוהמתו, מתוך שימת לב שהרחיצה לא תיהפך לתענוג.

(צב) שרגיל בכך כל שבת – כיום כמעט כולם רגילים בזה, אחר השינוי במדד ההיגיינה שהשתפר מאוד במהלך הדורות.

סעיף יז

^קטוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים (צב) על פרי או על מלבוש (צג), ^ראבל על פדיון הבן אומר (צד), ולא יחמיץ המצוה (וכן בפרי שלא ימצא אחר תשעה באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים) (צה) (בנימין זאב סי' קס"ג ותשובת מהרי"ל).

^קתשובה אשכנזית בשם ספר חסידים. ^רבית יוסף לדעתו.

(צג) בין המצרים – משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. כי איך יאמר שהחיינו וקיימנו לעת פורענות. אמנם בגמרא לא הובא מנהג זה, ואינו אסור מעיקר דין. ובאמת, יש להודות לה' יתברך על כל יום. ובכל זאת נהגו להמנע מברכה זו, כי נתקנה על דברים משמחים. לכן יש להקדים את השמחה לפני ימים אלה, או לדחותה[15].

בשבת מותר לומר שהחיינו.

(צד) מלבוש – אין איסור לרכוש בגדים חדשים בבין המצרים אלא מראש חודש. ואם קנה לפני ר"ח, צריך לברך שהחיינו, וכיצד זה יסתדר עם הנאמר כאן. לכן נראה, שיש להמתין עד שבת ואז לברך שהחיינו. אמנם כשהבגד נצרך מאד, יקנה ויברך, כי אין כאן איסור אלא "טוב ליזהר", על כן בשעת הצורך מותר.

(צה) על פדיון הבן אומר – כי אין לדחות את המצווה. ובעת קיומה, יודה לה' שהביאו עד הלום.

(צו) מותר לברך ולאכלו בין המצרים – למרות שזו הנהגה טובה להימנע מקניית בגד או פרי, אבל במקרה שלא יוכל לברך אחר כך, יש לנהוג על פי עיקר הדין. וזה מוסכם על הספרדים, אבל אם אפשר, ראוי להמתין עד שבת.

סעיף יח

^שצריך ליזהר משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב שלא לילך יחידי מארבע שעות עד תשע שעות (צו) (משום שבהם קטב מרירי שולט); ולא יכו התלמידים בימים ההם (צז).

^שהגהות מיימוני החדשות והרוקח בסימן ש"ט ממדרש איכה רבתי (א כט) ומדרש תהלים מזמור (נח) [צא].

(צז) עד תשע שעות – במדרש מובא כי בשעות אלה משוטט שד בשם קטב מרירי, ובתקופת שליטתו, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, יסתכן האדם בסכנת מוות, אם ייפגש בו לבדו.

אבל כבר כתב הרמב"ם שאיננו מאמינים בשדים, וגם המציאות מוכיחה זאת, כי איננו רואים שהיוצא יחידי ניזוק, על כן רבים אינם מקפידים בזה. עם זאת, יש ללמוד מכאן שיש להזהר בתקופה זו זהירות יתירה מעשיית דברים מסוכנים, שלא לנהוג כאדם מנותק מעמו, שאינו שותף לאבלות כלל ישראל בעת זו, כמו שלמדנו בסעיף קטן ב.

(צח) בימים ההם – גם בזמן רגיל אין להכות תלמידים מכה כואבת, כמבואר ברמב"ם הלכות תלמוד תורה (פרק ב הלכה ב), אבל גם מכה קטנה הניתנת לתלמיד, להחזירו לקשב וריכוז מלא, שיוכל להתקדם בחומר, גם זאת אין לעשות בתקופה זו של צרות[16].

דין שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה (תקנא)

א. לא רק על תשעה באב גזרו חכמים דיני אבל, אלא גם על שבוע שחל בו תשעה באב. כלומר מיום ראשון בשבוע זה, נוהגים בו איסורים, כביטוי לצער על חורבן בית המקדש [הק].

ב. כבר מראש חודש אב, ממעטים משמחה [הק].

ג. יש כמה דינים שנוהגים אפילו משבעה עשר בתמוז [הק].

הדברים הנוהגים משבעה עשר בתמוז

ד. נמנעים מאמירת שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש (יז).

ה. על מצוה שזמנה חל בבין המצרים, אומרים שהחיינו (יז).

ו. על פרי שאחר בין המצרים לא יימצא אומרים שהחיינו, (יז) וראוי להמתין עד שבת.

ז. בגד שנצרך לו מאוד, ילבשנו ויברך עליו שהחיינו. ואם יכול להמתין בלבישתו עד שבת, עדיף שיברך בשבת. [צג]

ח. יש לנקוט זהירות יתירה שלא להסתכן בבין המצרים [צו].

ט. האשכנזים נוהגים שלא להסתפר ולא להתגלח כל שלושת השבועות (ד).

י. אדם הנוהג להתגלח דרך קבע, מידי יום או יומים, יוכל להתגלח עד שבוע שחל בו תשעה באב [מה].

יא. אשכנזים נמנעים מנשיאת נשים כל שלושת השבועות (ב).

הדברים הנוהגים מראש חודש

יב. מראש חודש אב עד תשעה באב, ישתדל אדם לדחות משפט שיש לו עם נכרי (א).

יג. ממעטין במשא ומתן של שמחה, כגון קניית צרכי חופה ותכשיטים (ב).

יד. ממעטים גם בבניין של שמחה, כגון בית חתנות, או הקמת גן נוי (ב).

טו. האשכנזים נוהגים שלא לכבס מראש חודש אב, ונמנעים גם מלבישת בגדים מכובסים. אמנם את הבגדים התחתונים מותר להחליף, וכן בגדי ילדים קטנים שמתלכלכים כל העת (ג).

טז. אשכנזים וחלק מהספרדים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מראש חודש אב. (ט)

יז. ויש ספרדים שנמנעים רק מב' באב, למחרת ראש חודש. [סא]

יח. מותר לשתות שאר משקאות אלכוהוליים (יא).

יט. אשכנזים נוהגים להימנע מרחיצה מראש חודש אב. (ז)

כ. גם אשכנזים וגם ספרדים נמנעים מתיקון בגדים או קניית בגדים חדשים, גם שלא לצורך לבישה (ז).

הדברים הנוהגים בשבוע שחל בו תשעה באב

כא. תספורת השער וגילוח הזקן אסורים בו (יב).

כב. הכביסה אסורה בין אם זה כדי ללבוש בשבוע זה, ובין אם מכבס לימים של אחר תשעה באב (ג)

כג. לבישת בגדים מכובסים אסורה (ג).

כד. בגדים שהקטנים מטנפים בכל עת, מותר לכבסם [פא].

כה. מנהג הספרדים להימנע מרחיצה במים חמים. (טז)

כו. מנהג אשכנז להימנע גם מרחיצת מים קרים. (טז)