כוחו של אמן
סימן קכ"ד
- מבוא
- משמעות האמן
- מי גדול יותר – המברך או העונה האמן
- שומע כעונה
- מצבים שאמירת אמן נצרכת לצאת ידי חובה
- אמירת אמן במקום שיש נוהגים לברך ויש שלא נוהגים לברך.
- סיכום
1. מבוא
הנה כל פעם שאנו שומעים ברכה, עלינו לענות אמן, כנפסק בשולחן ערוך:
וְיַעֲנוּ אָמֵן, אַחַר כָּל בְּרָכָה. בֵּין אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה, בֵּין אוֹתָם שֶׁלֹּא יָצְאוּ. וּבַכַּוָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ: אֱמֶת הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ, וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה (אורח חיים קכד, ו).
כדי שנקיים חובה זו כראוי לה, עלינו להבין את כוחה של עניית אמן, ולצורך זה נעמוד על השאלות הבאות:
- מה המקור לחיוב עניית אמן על ברכה.
- האם שָוָה זכות העונה אמן לזו של המברך.
- כיצד יוצא ידי חובתו, השומע ברכה מפי המברך, המכוון להוציאו. האם די בשמיעה, שדינה "שומע כעונה". כלומר, השומע דומה למברך, או דווקא באמירת אמן.
- האם יש לענות אמן על ברכה שהפוסקים חלוקים בדינה, וחלק מהקהילות מברכים אותה, אבל חלק נמנעים.
2.משמעות האמן
על מקור חשיבותה הגדולה של אמירת אמן אנו למדים מדברי חז"ל במסכת שבת[1]:
אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים, אל תיקרי 'שֹׁמֵר אֱמֻנִים' אלא 'שאומרים אמן'.
מאי אמן? אמר רבי חנינא: א-ל מלך נאמן.
הרי כי בכח אמירת אמן זוכה האדם ונפתחים לפניו שערי גן עדן. ועומק הענין הוא, שהעונה אמן על ברכת חבירו, שומר אמונים לה' יתברך, בכל עת. לא די לו בברכות שחייב בהן, אלא מביע את הסכמתו כששומע ברכה. רעיון זה מובע בגמרא במשחק המילים 'שומר אמונים – שאומרים אמן'[2].
אחר ראותנו את גודל חשיבות האמן, עלינו להעמיק ולהבין מהי משמעותה של אמירת אמן, ומה תפקידה בהלכה.
מצינו שתי מקורות על משמעות עניית האמן:
המקור הראשון לאמירת אמן הוא בפרשת סוטה[3], שם כתוב אודות הכהן המשביע את האישה:
וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.
הרי כי עצם ענייתה אמן, אחר דברי הכהן, מספיקה כדי להגדיר אשה זו כמי שמסכימה לקבלת השבועה. ואף שלא אמרה דבר, רק ענתה אמן, נחשבת אמירתה כשבועה. מכאן לומדת הגמרא[4] שכל העונה אמן אחר שבועה הרי הוא כמבטא שבועה בפיו:
"אמן – בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים" (שבועות לו, א)[5].
מדברים אלה רואים אנו כמה רב ועצום כוחה ההלכתי של עניית אמן.
מקור נוסף לאמירת אמן מצאנו בדברי הילקוט שמעוני על הפסוק
"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ" (דברים לב, ג)
וכך נדרש:
"ומנין שעונין אמן אחר המברך, תלמוד לומר הבו גודל לא-להינו" (ילקוט שמעוני האזינו, רמז תתקמב).
שני מקורות אלו מלמדים כי שתי משמעויות שונות יש לה, לעניית האמן: אמן הנאמר מפי אישה סוטה, משמעותו קבלת דברים. כי באמירת האמן, נשבעה האישה כביכול בעצמה. אבל האמן הנלמד מן הפסוק "הבו גודל לא-לוהינו" משמעותו אימות דברי המברך, והשתתפות בברכתו, ובשבח הנאמר ביחס לשם ה'.
3. מי גדול יותר ממי – המברך או העונה אמן
להבנת מעלתה הגדולה של האמן נתבונן במחלוקת המובאת בחז"ל[6] אם זכות המברך גדולה יותר, או זכות העונה אמן גדולה יותר:
אמר ליה רב לחייא בריה: ברי חטוף ובריך (כשמושיטין כוס של ברכה, הוי מחזר שיתנהו לך, ותברך – רש"י) וכו'. למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך! אמר ליה רבי נהוראי: השמים כן הוא, תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין [במלחמה] וגבורים יורדין ומנצחין. תנאי היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן".
הרי כי נחלקו חכמינו אם המברך גדול יותר, או העונה אמן. ולפי השיטה שהעונה אמן גדול מן המברך, הדבר טעון הסבר. היתכן, הרי הוא סך הכל אמר מילה אחת? ההסבר מונח בדברי הגמרא, שהביאה כמשל את הגוליירין, שהם החיילים הפשוטים הלוחמים בגבורה מראשית המלחמה. ולעומתם יש גם גנרלים אמיצים רבי תהילה, החודרים אל שדה הקרב בסיום המלחמה, ומכריעים את הקרב בניצחון גדול, ובכך קוצרים את התהילה. גם עניית האמן כך היא, כפי שהסבירו הפרשנים. לא הסתיימה הברכה, כל עוד לא נאמר אחריה אמן. ורק עניית אמן משלימה את אמירת הברכה.
יש להעמיק בדבר: מדוע מוגדרת ברכה, שלא ענו אחריה אמן, כאינה מושלמת? היה מקום להבין זאת, כאשר העונה אמן מבקש לצאת ידי חובה בברכה הנשמעת, הרי טרם הסתיימה הברכה עבורו, כל עוד לא ענה אמן; אולם כאשר הברכה אינה נאמרת כדי להוציא מישהו ידי חובה, מדוע יוגדר עונה האמן כזה ש"השלים את הברכה", הרי הוא כלל לא זקוק לברכה!
ונראה שעניית אמן הופכת את הברכה מענין פרטי לענין השייך לכלל. לא נאמרה כאן ברכה מפיו של אדם אחד, אלא יש כאן רבים הנותנים הלל ושבח לבורא. לכן כל עוד לא ענו אמן אחר ברכה, אין זו ברכה מושלמת, כי חסרה ההודיה הכללית והשלימה. ובכך מובנים דברי רבי יוסי הטוען שגדול העונה אמן יותר מן המברך, כי הוא אכן הופך את הברכה מענין פרטי, לענין ציבורי.
הסבר נוסף מצוי בדברי המאירי:
העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמי שבירך, כל שכיון לשמוע את הברכה, ולא עוד אלא שרוב פעמים כוונת המטה אזן לשמוע גדולה יותר מכוונת המדבר, ועל סמך זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך.
מבואר בדברי המאירי, שהמברך מעלתו פחותה משל העונה אמן, כי אמירת הברכה נזקרת מן הפה, פעמים רבות, מתוך הרגל ומפאת החובה ההלכתית, ללא מחשבה על מהות הברכה; אבל השומע לעומתו, אינו מסוגל לשמוע ללא כוונה, שהרי אינו מחויב בדבר. ומסתבר שכאשר השומע עונה אמן, כוונתו גדולה משל המברך. ועל פי דבריו, נוכל להוסיף שגם כאשר השומע מבקש לשמוע ברכה כדי לצאת בה ידי חובה, עדיין יש ערך מיוחד לעניית אמן. כי השומע יכול לצאת ידי חובתו גם בלא עניית אמן (כפי שנבאר להלן), על כן, בעניית אמן, האדם מוסיף שבח והודייה לה', לכן "גדול העונה אמן יותר מן המברך".
להלכה נראה שהשולחן ערוך פסק כדברי רב, שהמברך עדיף על העונה אמן:
צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך[7].
לפי רב, העובדה שמברך בעצמו מגלה את רצונו במצווה, ואת חביבותה עליו. כדברי הגמרא שהובאה לעיל "חטוף ובריך", כלומר, חטוף את הכוס ואמור את הברכה, כי חטיפת הכוס מגלה את גודל חביבות הברכה. ואף כי פשוט שאין לריב על כך, וגדול השלום. אך אם מכבדים את האדם בברכה, ראוי שישמח בהזדמנות שיש לו, לברך את הקב"ה, ולא יסרב.
.4. שומע כעונה
אחר שלמדנו על חשיבותה הגדולה של עניית אמן, עלינו לברר אם די בשמיעת הברכה כדי לצאת ידי חובה. ואין עניית האמן באה כחובה אלא כתוספת בלבד. או שמא אין השומע ברכה יוצא ידי חובתו, בלא עניית אמן.
נראה כי ניתן ללמוד זאת מדברי הגמרא במסכת סוכה, המבארת את סדר אמירת ההלל בציבור:
הוא אומר "ברוך הבא" והן אומרים "בשם ה'" – מכאן לשומע כעונה (סוכה לח, ב).
מבואר, כי למרות שהמתפללים רק שמעו את המילים "ברוך הבא" ולא אמרו אותם, אלא המשיכו וסיימו את הפסוק "בשם ה'", בכל זאת יצאו ידי חובה, הואיל ושמעו את תחילת הפסוק מן החזן. נחשב להם כאילו אמרו את הפסוק כולו, בעצמם.
מסביר רש"י, כי מדברי הגמרא אנו למדים יסוד כללי:
מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה – יצא, וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא – ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה – יחזרו לתפלתן[8].
נמצינו למדים, כי השמיעה מוגדרת ממש כאמירה, וניתן לצאת ידי חובה גם ללא אמירת אמן. עתה שלמדנו כי אין צורך בעניית אמן, יש לדון מה תפקידה של עניית אמן. האם היא נאמרת רק כתוספת והידור מצווה, או שיש בה באמירת האמן משמעות גדולה יותר. מדברי הרמב"ם נראה שהעונה אמן, דרגתו יתרה על זו של היוצא ידי חובה בשמיעה בלבד, וזו לשונו:
כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא, ואף על פי שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך וכו'[9].
פשר חילוק זה, בין השומע לעונה אמן, מבואר בדברי הכסף משנה:
דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך, אבל כי ענה אמן יצא כמברך[10].
כפי שראינו לעיל, העונה אמן שקול כמברך עצמו. ובדברי הרמב"ם מבואר כי אם לא ענה אמן, אינו נחשב כמברך, אף שיצא ידי חובה. ונראה שהכסף משנה רצה לומר שלכתחילה אין לצאת על ידי שמיעה בלבד, אלא צריך להקפיד על עניית אמן; אמנם בדיעבד, אם לא ענה אמן, יצא ידי חובה.
אלא שמדברי הרמב"ם בתשובה נראה, כי אין חילוק בין שומע לעונה:
שאלה: גם מענין מה שאמר הדרת האדון בפ"א מברכות: "כל השומע ברכה אחת מן הברכות מתחילתן ועד סופן ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא אף על פי שלא ענה אמן, ואמר וכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך", אם זה יובן כששמע ונתכוון או כששמע מבלי כוונה. יבאר לנו האדון הכוונה בזה. תשובה: ועל כל פנים צריך כוונה העונה אמן או השומע ואז יצא ידי חובה[11].
לכאורה משמע מדברי הרמב"ם בתשובה, כי העיקר הוא הכוונה, ואין הבדל בין השומע ולא עונה אמן, לזה שגם ענה אמן. אם כי יותר נראה שרצה רק להבהיר כי גם העונה אמן צריך לכוון לכל מילה של המברך. אבל אין כוונתו שהעונה והשומע שווים לכל דבר, ובכך אין סתירה בין דבריו בהלכות תפילה ודבריו בתשובה.
ההבחנה בין שמיעה לצאת ובין אמירה בעצמה מוכרחת מדברי רש"י לעיל, כי העומד באמצע תפילה ושומע קדיש, יכוון בשתיקה, ויצא ידי חובה בשמיעה; ואם נאמר שהשומע נחשב כאילו ענה ממש, אם כן הוא מפסיק באמצע תפילתו, ואסור להפסיק בדיבור באמצע התפילה! על כרחך ששמיעה לחוד ועניית אמן לחוד, אף שעל ידי שתיהן יוצאים ידי חובה[12].
5.מצבים שאמירת אמן נצרכת לצאת ידי חובה
כאמור לעיל, אפשר לצאת ידי חובת ברכות בשמיעתן מאחר גם בלי עניית אמן; ואולם ישנם מצבים שבהם השמיעה לבד אינה מספיקה, וצריך מעיקר הדין לענות אמן – ואם לא ענה לא יצא ידי חובתו.
להבנת העניין, יש להקדים ולבאר שישנם שני אופנים של הוצאת אחר ידי חובתו בברכות: א. כאשר גם המברך יוצא ידי חובת הברכה. כנהוג בברכות הנהנין, ובדרך כלל גם בברכות המצוות: בקידוש, למשל, המקדש אומר בדרך כלל את ברכת הקידוש עבור עצמו, והשומעים יוצאים ידי חובתם בשמיעה. ב. כאשר המברך אינו זקוק לברכה, כגון מקדש שכבר קידש ויצא ידי חובתו, ועתה רוצה להוציא את בני ביתו. יכול הוא להוציאם ידי חובתם מדין ערבות, כי כל ישראל ערבים זה בזה.
באופן השני הדין הוא, שהשומעים חייבים לענות אמן, ואם לא ענו אמן לא יצאו ידי חובה, לאור העובדה שהשמיעה לבד אינה מספיקה[13]. שכן המברך עצמו אינו מתכוון לצאת ידי חובה, לכן צריך לענות אמן, כדי שייחשב לשומע כאילו בירך בעצמו. וכן ראינו אצל אישה סוטה, שחייבת לענות אמן ולא תספיק לה השמיעה, משום שהכהן שמשביע אותה אינו מוציא את עצמו ידי חובה, וכל דבריו הם בשביל האישה, ועל ידי עניית אמן, היא כביכול נשבעת בעצמה.
דוגמה נוספת לדבר ניתן לראות בברכת הגומל, שאם זו נאמרת במטרה להוציא אדם אחר, והאומרה אינו מתכוון לצאת בעצמו, חייב השומע לענות אמן, כמובא בטור:
ואם בירך אחר ואמר ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא… ופירש אבי אדוני ז"ל אף על גב דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשהמברך חייב גם כן בברכה, אז יוצא השומע בלא עניית אמן. אבל הכא, כיון שהם לא היו חייבין בברכה זו, לכך הוצרך הוא לענות אמן[14].
נתבאר שגם העונה אמן נחשב כמברך, וגם השומע כעונה נחשב מברך. העולה מן הדבר הוא, כי זכותו של השומע כדי לצאת, וגם עונה אמן, כפולה ומכופלת, וכדברי האבודרהם שהביא הבית יוסף:
וכתב ה"ר דוד אבודרהם בתחלת ספרו (עמ' ז) בשם ה"ר אברהם ן' שושן ששלש תפילות שאנו מתפללים בכל יום יש בכל אחת י"ט ברכות ועולים ז"ן ברכות וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הציבור כי בתפילה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד כיצד תפילתו בלחש י"ט, וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח ציבור מחזיר התפילה, ושיכוין לשמוע ברכותיה, ושומע כעונה, הרי י"ט ברכות אחרות. וחייב אדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, ואמרו ז"ל (ברכות נג:) גדול העונה אמן יותר מן המברך, הרי כאילו בירך י"ט ברכות אחרות. נמצא, כי בתפילה אחת עם הציבור כתקנה, נותנים שכר ז"ן ברכות (בית יוסף אורח חיים סימן קכד).
אף שרק הקב"ה לבדו הוא היודע את ערכה של כל מצוה, יש בדברים אלה כדי ללמדנו על חשיבות ההאזנה לתפילת שליח הציבור, כי בנוסף על תפילת היחיד של כל אחד, יש כאן ציבור המתפלל יחד, וזו לכשעצמה זכות גדולה. וכשמאזין היטב, הרי הוא כאילו אומר עוד תשע עשרה ברכות. וכשעונה אמן, מלבד שמודה לדברי השליח ציבור, שכולם אמת, הרי גם זוכה לתשע עשרה ברכות נוספות.
מלבד זאת, הרי כל אחד עונה אמן על הברכות, וענייתו דומה לשבועה, כי מקבל ומסכים שכל דברי השליח ציבור אמת המה. ומכח שליח הציבור מאוחדים כולם כאחד, להלל ולשבח את ה'.
6.אמירת אמן במקום שיש נוהגים לברך ויש שלא נוהגים לברך
יש לעיין אם מותר לענות אמן על ברכה השנויה במחלוקת הפוסקים – כאשר המברך נוהג כפוסקים הסוברים שיש לברך במקרה מסוים, והשומע נוהג כשיטות הסוברות שאין לברך, האם עניית אמן על ברכה זו מותרת, או שהיה לא תהיה? דוגמה לדבר, נחלקו הפוסקים לגבי ברכת הלל בראש חודש, האם לברך; ויתכן שאין לענות אמן על ברכה זו, משום שלשיטות הסוברות שאין לברך, זו לכאורה ברכה שאינה צריכה, ואסור לענות עליה אמן, ככל ברכה שאינה צריכה, וכפי שנפסק בשולחן ערוך:
כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן[15].
נמצא כי אם השומע נוהג שלא לברך, אין לו לענות אמן אחר המברך[16], וכך פסק הרב עובדיה יוסף[17].
אמנם הביאור הלכה[18] פסק שאין בכך איסור:
"ומכל מקום נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים… אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן, דספק אמן לקולא, מכל מקום אין איסור אם עונה עליה".
הלכה למעשה נראה כדעת הביאור הלכה, שאין עניית אמן נחשבת נשיאת שם שמיים לשוא. הראיה לכך, שאין איסור למחוק את המילה אמן. מלבד זאת מצינו פסוקים בתהילים, בהם נאמרת המילה אמן. והאמנים האלה אינם באים לעניה על ברכה. מכאן שאין איסור הוצאת שם שמים לבטלה, באמירת אמן. לכן נראה שאין איסור לענות אמן, כאשר למברך יש על מי לסמוך, ואף אם העונה אמן אינו נוהג כמותו[19].
7.סיכום
מן הראוי להקשיב יפה לכל ברכה, ולהקפיד לענות עליה אמן. כי בכך הופכת ברכת היחיד, לתהילה של ציבור.
המברך ומוציא רבים ידי חובה, זוכה בזכות גדולה מאד, כי עדיף לומר ברכה מאשר להקשיב ולצאת ידי חובה בברכת האחר. אם כי גם זכות העונה אמן, גדולה ורבה מאד.
אדם המבקש לצאת ידי חובה בברכת חבירו, צריך להטות אזנו ולהתכוון לשמוע כל מילה ממנה, ובסיומה יענה אמן. אם כי ניתן לצאת ידי חובה, ללא עניית אמן. אמנם כאשר המברך אינו צריך לומר ברכה זו, השומע אינו יוצא ידי חובה אלא אם כן יקשיב לכל מילה, וגם יענה אמן.
אדם שלפי מנהגו אינו אומר ברכה מסוימת, רשאי לענות אמן על ברכה שאמר אחר הנוהג לאומרה. כי אמירת אמן, אינה דומה לאמירת הברכה עצמה.
[1] קיט, ב.
[2] עיין מהרש"א.
[3] במדבר ה, כא-כב.
[4] שבועות כט, ב.
[5] רש"י מפרש: "אמן, בו שבועה – העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו.
בו קבלת דברים – האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו, וחייב לקיים תנאו.
בו אמנת דברים – וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחינה, שהוא לשון מאמן הדברים, שיהא רצון שיהא אמת כן".
[6] ברכות נג, ב.
[7] שו"ע, סימן רא סעיף ד. וע"ש שקושיית המגן אברהם היא על הטור ולא על המחבר, שלא הביא דבר זה שם, והמגן אברהם עצמו תירץ את הקושיה על הטור.
[8] ד"ה 'הוא אומר ברוך הבא'.
[9] הלכות ברכות, פרק א הלכה יא.
[10] ועיין בכסף משנה שכתב הסבר נוסף ולפיו, ביקש הרמב"ם להדגיש שאפילו העונה אמן אינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן המברך היה חייב באותה ברכה, כלשונו: "דאתא לאשמועינן דאע"ג דענה אמן, צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה". ואם כן, כאשר המברך הוא כותי או אשה, שאינם חייבים בברכה, אינו יוצא בברכתם, אפילו ענה אמן.
[11] שו"ת הרמב"ם הלכות ברכות פרק י.
[12] ועיין בתוס' שם (ד"ה שמע) שהקשו מהסוגיא בברכות, שם משמע שלא יפסיק כלל אפילו בשתיקה. ותירצו שיש הידור יותר לענות אמן, עיי"ש. ועיין עוד בתוס' בברכות (כא, ב ד"ה עד) שלשיטת ר"ת ור"י אין לשתוק באמצע התפילה, משום דהוי הפסק. ומשמע מדבריהם ש'שומע כעונה' הוי כפשוטו. אמנם למעשה כתבו התוס' דהמנהג לשתוק, וגדול המנהג.
[13] כן משמע בבית יוסף סוף סימן ריג שכתב: "ובסימן רי"ט כתב רבינו בשם הרא"ש דאף על גב דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן, היינו דוקא כשהמברך חייב גם כן בברכה אבל היכא שאין המברך חייב באותה ברכה צריך לענות ואם לאו אינו יוצא. וכבר כתב הוא שם, היכי משכחת לה ברכה שאין המברך חייב בה ולא תהיה ברכה לבטלה, כלומר שאם מברך לבטלה אין העונה אחריו אמן נפטר מאותה ברכה". ומשמע מדבריו דבכל אופן שאין המברך חייב אין השומע יוצא בלא עניית אמן.
אולם הפמ"ג (סימן ריג משב"ז ס"ק ג) כתב: "והנה ברכת המצות אף על פי שיצא מוציא לכאורה צריך המחויב לענות אמן כמו הגומל, וי"ל התם אין מחויב וכאן מחויב מקרי מדין הערבות דמהאי טעמא אף על פי שיצא מוציא". הרי כי חילק הפמ"ג בין ברכת הגומל לברכת המצוות. אמנם נראה שהרעק"א חולק על הפמ"ג, שבהגהותיו על סימן ריט כתב: "בכל ברכות המצות דקיי"ל אם יצא מוציא, מכל מקום כיון דאין המברך מחוייב עתה בברכה זו, לא יצא בה בלא עניית אמן", ועיי"ש שדייק זאת מלשון השולחן ערוך שם. נמצינו למדים שנחלקו הפמ"ג והרעק"א אם בכל ברכות המצוות חייב השומע לענות אמן גם כאשר המברך כבר יצא ידי חובת המצוה.
אמנם להלכה נראה כפי שכתבנו, שבכל ברכות המצוות אם המברך כבר יצא, חייב השומע לענות אמן, כפי שמשמע מדברי הטור והבית יוסף, שלא חילקו את חילוקו של הפרי מגדים.
[14] סימן ריט.
[15] סימן רטו סעיף ד.
[16] וכן פסק הרב עובדיה יוסף.
[17] יביע אומר (אורח חיים חלק א סימן כט אות יד), וסמך עצמו על תשובת הרמב"ם שכתב בתשובה "העונה אמן אחר ברכה לבטלה או ברכה מסופק חיובה, עתיד ליתן את הדין." אמנם דבריו כשאין לברך אבל כשיש מנהגים שונים המברך על פי מנהגו אינו עושה איסור
[18] שם ד"ה ואסור לענות.
[19] ומה שהרמב"ם אסר לענות אמר על ברכה לבטלה או על ברכת ספק, זהו משום שאין לברך ברכות אלה, וכשעונה עליהם, הרי זה כאילו מחזק העונה דבר שלא נכון לעשות, מה שאין כן באמן שתלוי במנהג.