הפסיד תפילה בגלל ששמר על ילדיו
סימן ק"ו
1. פסק של האור לציון
2. בין מצוה לחובה
3. ברכה על חובה?
4. שלך ושל ה'
5. הערות
1, פסק של האור לציון
כוכב יעקב, יום שני דחול המועד פסח תשע"ט
לכבוד הרב אוריאל ספז שליט"א, רבה של כוכב יעקב
אחדשכת"ר
אני נהנה לקרוא את תשובותיו של כבודו, הדן בכל הנושאים בבקיאות, בעמקות ובקיצור, והיא חכמה מיוחדת. והנה, כבודו השאיר על מקומו בישיבה את ספרו 'שתילי זיתים', והרשיתי לעצמי לעיין בו וללמוד ממנו.
כדרך הלומדים, ברצוני להעיר על תשובתו בעניין 'הפסיד תפלה בגלל ששמר על ילדיו' (עמוד מב) שפסק בה כבודו שאינו צריך להתפלל תפילת תשלומין, משום שהיה עסוק במצווה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה. ממילא היה פטור מתפילה בעת ששמר על ילדיו, ועל כן אינו חייב בתפילת תשלומין (על פי דברי המשנ"ב בדין מלווים את המת, או"ח קו ס"ק ג).
כבודו הביא כראיה לפסיקה זו מפסקי הרב אבא שאול זצ"ל, בספרו 'אור לציון' חלק ב אות כד, בסוף ההערה שם. וזו לשונו:
"ומכל מקום אשה המטופלת בילדים ועסוקה בכך כל היום ואין לה פנאי במשך היום להתפלל, פטורה לגמרי מן התפילה, שהרי היא כעוסק במצווה הפטור מן המצווה (וכן דעת החפץ חיים, וכפי שהובא בשיחות החפץ חיים חלק א, אות כז, צ ע"ש). ואף אינה חייבת בתשלומין, וכמבואר בברכי יוסף בסימן צ"ג אות ג', וראה עוד בכף החיים שם אות טו. והוא הדין לאיש, שאם האישה אינה בבית, כגון שהלכה ללדת, והבעל צריך לטפל בילדים ואינו מוצא זמן להתפלל, שפטור מן התפילה משום עוסק במצווה, ואף אינו חייב בתשלומין".
2. בין מצוה לחובה
אמנם לא כן עמדי. כי אף שהאדם וודאי חייב לדאוג לילדיו, עדיין אין במצוה זו כדי לפטרו מן המצוות. והראיה לזה, מהחובה לפרנס את בני ביתו, שעם היותה מצווה גדולה, בכל זאת כתב בתרומת הדשן (סימן ה) שאם לא התפלל מחמת עסקיו, אינו פטור לגמרי, אלא חייב בתפילת תשלומין. ואלו דבריו:
"שאלה: עירונים או פקידים, שלחו אחריו או שהלך מעצמו אליהם, מחמת חוב שיש לו על ארמאים, והאריכו עמו בדברי ויכוח ופשרות, ולא היה יכול ליפטר מהם, אא"כ, בא לידי הפסד באותו חוב, ונזקק לשתות עמהן עד שעבר זמן תפלת המנחה, יכול כה"ג להתפלל ערבית שתים או לאו?
תשובה: יראה, דשפיר דמי להתפלל ערבית שתים, אף על גב דכתבו רברבתא: הזיד ולא התפלל תפלה א' בזמנה, שוב אין לו תשלומין, דמעוות לא יוכל לתקון הוא. נראה, דכה"ג לאו מזיד מקרי, ודמי לאונס. והכי משמע ריש פרק אלו מגלחין (מו"ק יד ע"א) אבד אבידה מהו? מי אמרינן, כיון דצריך לבקש אחריה אונס הוא כו'. אלמא, כל היכא שמבטל המצוה, לצורך ממונו, שלא יבא לידי הפסד מקרי אונס. ואמרינן נמי, בפ"ק דברכות: הזהרו בת"ח ששכח תלמודו מחמת אונס. פירש"י: שהוא חולי או נטרד בטורח דוחק מזונות. ומרדכי בפ"ק דשבת כתב בשם ר"ת, אההיא דאין מפליגין בספינה; דמחלק הספר, בין הולך לדבר מצוה, ובין הולך לדבר הרשות, דלא מיקרי דבר הרשות, אלא הולך לטייל, אבל הולך לסחורה, כדי להרויח מזונות, חשיב לדבר מצוה… א"כ י"ל דבדיעבד לא איקרי פושע ומזיד, אם מעביר כל הזמן בשביל הפסד ממון…[1]."
מתוך שחייב את העסוק בפרנסתו להתפלל תשלומין למדים אנו, כי יש להבחין בין מצווה שאדם עושה כלפי אחרים, כגון הלויית המת, ביקור חולה או פדיון שבויים, שכל אלה פוטרים ממצוה אחרת, כאשר עסוקים בהם. לבין חובות שתכליתם השגת טובתו האישית, ואשר כל בר אנוש עוסק בהם – דתי ושאינו דתי, יהודי ושאינו יהודי. לכן יש להגדיר ולהחשיב את הטיפול בילדים, שהוא חוב אנושי המשרת את טובתו האישית, שאינו נכלל בגדר מצווה הפוטרת מצווה אחרת, אלא בגדר אונס.
לכן נראה כי לכתחילה יש להתארגן בצורה כזו שימצא לכל הפחות חמש דקות, בהם יתפלל תפילת עמידה. ואם לא הספיק להתפלל בגלל טיפולו בילדים, חייב בתפילת תשלומין.
3. ברכה על חובה?
הבחנה זו בין חובה אנושית למצוה דתית באה לידי ביטוי גם בענין ברכה. כי על חובה אנושית איננו מברכים, בעוד שעל מצוה דתית אנו אכן מברכים. כפי שמבואר בדברי רבותינו בעלי התוספות, בעניין הדלקת נרות שבת, שיש סוברים כי אין לברך עליהם, כמו שלא מברכים על מים אחרונים, אף שהם חובה, ומשום שנועדו למנוע עיוורון. ברם התוספות חילקו בין הדלקת נרות שבת עליהם יש לברך, כי אנו מחשיבים זאת לחיוב דתי, לבין מים אחרונים עליהם אין מברכים, כי נועדו לשירות טובתו האישית, כמבואר בלשון התוספות:
"ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ואומר ר"ת דשיבוש הוא, דלא דמי למים אחרונים, דלא הוי אלא להצלה בעלמא, אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת.
מבואר כי חיוב נרות שבת אינו דומה למים אחרונים, המשרתים את טובתו האישית. אלא זהו חלק ממצות עונג שבת, ולכן אם היה הנר דלוק קודם הזמן, יש לכבותו ולשוב ולהדליקו, כמו שכתבו תוס':
"ועוד נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק וכו'".
4. שלך ושל ה'
ניתן למצוא הבחנה זו גם ברש"י על התורה (פרשת ראה, דברים טז, יא) על הפסוק:
"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
מפרש רש"י:
"והלוי והגר והיתום והאלמנה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך".
מפורש בדבריו כי ההתחייבות כלפי המשפחה נחשבת שלך. ואילו הסיוע לאנשים מחוץ למעגל המשפחה נחשב של ה', לכן יש להגדירו מצוה, ולא חובה.
ואין להוכיח נגד דברינו ממה שכתב הברכי יוסף, וזו לשונו:
"אם מתוך עסקו בצרכי צבור עבר זמן תפילה אין צריך להשלימה בתפלה הסמוכה. וכמו שפסק הרב דרישה ביורה דעה סימן שמ"א" (ברכי יוסף אורח חיים סימן צג ס"ק ג).
וכן דעת כף החיים, וזו לשונו:
"ואם על ידי עסק בצרכי ציבור עבר זמן תפילה אין צריך להשלים אותה בזמן תפילה שלאחריה"[2].
ולכאורה יש לדמות את העוסק בצרכי ציבור שפטור לגמרי מן התפילה למי שעוסק בשמירה על ילדיו ולפטרו גם הוא מן התפילה. אבל באמת אין הנידון דומה, כי הברכי יוסף מדבר על העוסק בצרכי ציבור, שהיא מצווה הנעשית לטובת אחרים, על כן יש לו פטור מוחלט, אמנם מצוה שאדם עושה לטובתו האישית, אינה פוטרתו מן התפילה.
ועיין מה שכתבתי בספרי 'בעקבות המחבר' חלק ב על החובה ללמד את בנו אומנות, שעם היותה חובה גמורה עדיין לא נמנתה במניין המצוות, לא מן התורה ולא מדרבנן, ומשום שהיא חובה אנושית, בדומה לנשימה, אכילה[3], שתייה, עבודה, פעילות גופנית או לימוד מקצוע. שעם היותם חובה, אבל אינן נמנות בגדר מצוות.
בברכה ובכבוד, ומועדים לשמחה
[1] אף שבדברי תרומת הדשן מבואר כי לכתחילה ראוי להפסיד ממונו לצורך תפילה בזמנה, ולפי זה גדר הפרנסה איננה "עסק מצוה" הפוטר מן המצווה. אבל בשורה התחתונה, הרי גם שמירת ילדיו אינה פוטרתו מן החובה להתאמץ ולמצוא חמש דקות עבור תפילת העמידה, ואם צריך, ישלם מעט כסף כדי שמאן דהו ישמור על ילדיו. ולפי זה מהות חיוב הפרנסה והטיפול בילדים דומה, וממילא ניתן להסיק מתרומת הדשן כדברינו, שאין בפרנסה וטיפול בילדים לפטרו מחובת התפילה לגמרי.
[2] ודע שגם בנידון "עוסק בצרכי ציבור" נחלקו הפוסקים. הט"ז סבור (בסימן שמ"א ס"ק ה) כי דווקא אונן, שמן הדין נאסר להתפלל, אינו משלים בתפילה הבאה, אבל העוסק במצווה חייב להשלים. אמנם הש"ך (אורח חיים סימן צג ושם ביורה דעה בנקודות הכסף) חולק עליו ופוטר גם את העוסק בצרכי ציבור מתשלומין. עם זאת כיון שלא מצינו שנחלקו בדין העוסק בפרנסה או מטפל בילדים, לא סביר לומר שנחלקו גם בזה, כי דרכנו להמעיט ככל האפשר במחלוקות, לכן יותר מסתבר שחייב בתשלומין לשיטת שניהם.
[3] מצינו בגמרא כי פעולת האכילה חובה היא, וכפי שהפסוק מלמד, כמובא בתענית (כב, ב) "רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי, דכתיב וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב ז) – נשמה שנתתי בך החייה". ואף שחיוב זה נלמד מפסוק, אין מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וחייבנו לאכול", כי אין זו מצוה דתית, אלא חובה אנושית בסיסית, המשרתת את טובת האדם עצמו.