צירוף יחידים שבמרפסות למניין
סימן נ"ה
1. השאלה
2. נוכחות כל העשרה במקום אחד
3. מחיצה אינה מונעת צירוף
4. צירוף בברכת הזימון
5. השוואה בין תפילה לברכת הזימון
6. דעת השולחן ערוך והרמ"א
7. טעם המתירים
8. מסקנה
9. הערות
1. השאלה
הנה בשנה זו עקב הסכנה הגדולה של נגיף הקורונה, נסגרו בתי הכנסיות על סוגר ובריח, ונאסרה גם כל התקהלות ציבורית. ורבים שנבצר מהם קיום תפילה בציבור חשקו לקיים מצוה זאת בכל אופן בצורה שאין בה חשש סכנה. ומחמת שעת הדוחק מצאו כמה רבנים פתרון לזה והתירו לצרף עשרה יחידים מן המרפסות, ובתנאי שיראו זה את זה. אלא שלעומתם יצאו רבנים אחרים וטענו שהיתר זה נוגד הלכה מפורשת. להלן נסביר בעזרת השם טעם האוסרים וטעם המתירים, ונתפלל שלא נצטרך להכריע בשאילה מעין זו שוב.
2. נוכחות כל העשרה במקום אחד
הנה מצד אחד מפורש בשולחן ערוך שעשרת המתפללים צריכים לשהות יחד באותו מקום:
צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם (אורח חיים נה, יג).
מקור הדברים הוא מדברי הגמרא בעירובין:
צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה – יוצאין ידי חובתן. ציבור בקטנה ושליח צבור בגדולה – אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ויחיד בקטנה – מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה – אין מצטרפין (עירובין צב, ב).
פירוש, כאשר יש חדר קטן הפתוח לחדר הגדול, ורוב המתפללים מצויים בגדול, נגרר החדר הקטן אחר הגדול ומצטרף אליו, עד שנחשב כאילו מצויים כולם באותו חדר. אמנם כאשר נוכחות רוב המתפללים היא בחדר הקטן, לא נגרר החדר הגדול אחר הקטן, ואין כאן צירוף של ציבור במקום אחד. ומשמע שלא תיתכן יצירת מנין וצירוף עשרה לציבור אלא בהמצאות עשרה ברשות אחת.
לכן פשוט לכאורה, שיחידים המצויים ברשויות נפרדות לא יצטרפו, ואי אפשר ליצור מנין במציאות כזו.
3. מחיצה אינה מונעת צירוף
אלא שלכאורה מצינו לזה סתירה מדברי הגמרא בסוטה, ממנה יש להוכיח כי אפילו מחיצה מוחלטת אינה מונעת צירוף למנין, שכן הגמרא דנה לגבי חלות ברכת הכהנים על מתברכים שבינם לכהנים קיימת חציצה, כלשון הגמרא:
פשיטא, אריכי באפי גוצי (גבוהים בפני נמוכים), לא מפסקי. תיבה, לא מפסקה. מחיצה מאי? תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (סוטה לח, ב).
כלומר ברכת הכהנים חלה גם על הנמצא מאחורי כותל בית המדרש אף שאינו נמצא באותה רשות [ובלבד שיפנה פניו כלפיהם, כמבואר שם בע"א]. ומגמרא זו מוכח שגם הפרדה מוחלטת בין רשויות שונות אינה מעכבת בעד הצירוף.
אחר שנתבאר כי הנידון שלנו שנוי במחלוקת הסוגיות, נראה גמרא שלישית בה נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי בנידון זה.
מן האגף ולפנים – כלפנים (מן האגף של פתח חומת העיר ירושלים, ולפנים כלפי העיר – הרי הוא כלפנים העיר, ואוכלים שם פסח וקדשים קלים). מן האגף ולחוץ – כלחוץ. החלונות ועובי החומה – כלפנים. גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
מבואר כי לשיטת רב, יחיד הנמצא אחורי מחיצת בית הכנסת, לא יצטרף למנין. רבי יהושע בן לוי לעומתו, סבור כי המחיצה אינה מפסיקה בינו לציבור ואף הוא יצטרף למנין.
והנה צריכים אנו ליישב את הסתירה בין הגמרא בעירובין, שם הוכח כי רק עשרה המצויים ברשות אחת מצטרפים למנין, לבין הגמרא בסוטה שם נתבאר כי אפשר לצרף למנין גם יחידים שאינם באותה רשות.
ובישוב הסתירה מצינו בראשונים שני שיטות עיקריות. הראשונה סבורה (שיטת רש"י פסחים פה ע"ב ד"ה וכן לתפלה), שאכן קיימת מחלוקת בין רב וריב"ל בנידון זה. ואם נפסקה הלכה כרב, אי אפשר לצרף. אבל אם נפסקה הלכה כריב"ל, אפשר לצרף.
השיטה השניה (מובאת בתוספות פסחים פה, ב ד"ה וכן לתפילה) סבורה, כי עלינו להבחין בין צירוף יחיד למנין קיים, לבין יצירת מנין שעדיין לא הוקם. שכאשר נתחברו כבר עשרה ברשות אחת, והבודד מבקש להצטרף אליהם מרשות נפרדת, בזה נחלקו רב וריב"ל. אבל יצירת מנין ע"י צירוף עשרה שברשויות נפרדות, בזה אין מחלוקת, וגם רבי יהושע בן לוי מסכים שהמחיצות חוצצות בינם, וכדברי הגמרא בעירובין שכל העשרה צריכים להיות במקום אחד.
והנה בשולחן ערוך נפסקה הלכה כריב"ל על פי שיטת התוספות, שכן כתב:
היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים (שם סעיף כ).
ומן הדברים שנתבאר עד כה נראה פשוט, שאין לצרף העומדים במרפסות.
4. צירוף בברכת הזימון
אלא שיש להוכיח מדיני ברכת המזון שקיימת אפשרות צירוף אפילו בראיית האחד את השני, כמבואר בגמרא:
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו – הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו – אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן (ברכות נ, א).
ובגמרא ירושלמי הוסיפו כי מה שאמרו "אוכלות בבית אחד" לאו דווקא, כי אפילו שתי חבורות שאוכלות בשני בתים יכולות להצטרף יחד כשאלו רואים את אלו:
רבי יונה ור' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה (ירושלמי ברכות פרק ז הלכה ה).
ונפסקו דברי הירושלמי להלכה בשולחן ערוך:
שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אינם מצטרפות (אורח חיים קצה ס"א).
5. השוואה בין תפילה לברכת הזימון
ברם, יכול הטוען לטעון שלכאורה אין להשוות בין דיני זימון לדיני תפילה, שהזימון איננו ברכה ואיננו דבר שבקדושה, ולכן יתכן לזמן גם כאשר אכלו שני הקבוצות בבתים נפרדים ובריחוק זה מזה, ובלבד שהחליטו לאכול ביחד ורואים אלו את אלו. אבל דברים שבקדושה לעומת זאת, הרי שורה בהם השכינה בתנאי שנתקבצו עשרה למקום אחד, לכן לא יתכן להקל ולצרף בודדים שברשויות נפרדות אלא חובה להיות ממש ביחד.
אלא שכנגד טענה זו עומדת תשובת הרשב"א, ממנה משמע כי יש להשוות בין תפילה לזימון. שהוא דן לגבי בית כנסת שבאמצעו קיימת בימה, ועליה עומד השליח ציבור, אלא שהיא מורמת וגבוהה עשרה טפחים יותר משאר האולם, ומלבד זאת גם הקיפוה במחיצות. ויש שערערו על כך וטענו כי א"כ נמצא ששליח הציבור עומד ברשות שונה ונפרדת מן הציבור, ובמקרה כזה, שהציבור בגדולה ושליח הציבור בקטנה, למדנו בגמרא עירובין, שאינו יכול להוציא אותם ידי חובה. ודוחה הרשב"א את ערעורם של אלה ומסביר, שכיון שנבנתה הבימה לצורך בית הכנסת על כן יש להחשיבה כחלק בלתי נפרד ממנו. אחר כך הוסיף וכתב טעם אחר:
עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות דף נ ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון (שו"ת הרשב"א חלק א סימן צו).
הרי כי סבור הרשב"א שיש להשוות בין דיני תפילה לדיני הזימון, וכשם שבזימון מצטרפים אלו הרואים את אלו, כך גם בתפילה, אבל סוף כל סוף הוא רואה את הציבור והם רואים אותו, לכן הם מצטרפים לדבר שבקדושה.
ואם כי ראינו לעיל בדברי השלחן ערוך סעיף יג, שלא נפסקה שיטה זו להלכה, כנתבאר שם, שצריך שכל העשרה יהיו במקום אחד, ואין די, בשביל צירוף מנין, לראות זה את פני זה, בכל זאת סבור הביאור הלכה כי סעיף יד שבשולחן ערוך מבוסס על הלכה זו, שכן בסעיף יד כתוב:
מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. הגה: גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (רבינו ירוחם נתיב גחלק ז).
מבואר כי תשעה המצויים בבית הכנסת ומבקשים לצרף אליהם עשירי מן החוץ, רשאים לצרפו כאשר מוצגים פניו בחלון. ושני פירושים הובאו בבית יוסף (טוש"ע סימן נ"ה סי"ד) כיצד תהא הצגת הפנים בחלון:
א. לפירוש ראשון צריך לתחוב את ראשו בעובי החלון, ולהציגו דוקא בתוך אויר מקום התפילה.
ב. לפירוש שני אין צורך לתחוב את ראשו באויר החלון, רק יעמוד בסמוך לו ויפנה פניו אל עבר המתפללים.
ולולי המשנה ברורה לא היינו נזקקים להציג כאן סעיף הדן במראה הפנים בחלון, כיון שלפירוש הראשון ודאי אין יחידים המצויים במרפסות יכולים להצטרף, ואפילו השיטה המקילה לא עסקה אלא בחלון הקבוע בקיר בית הכנסת, ואם כן סעיף זה אינו שייך לא לנידון שלנו ולא לדברי הרשב"א.
ברם במשנה ברורה הביא את הפירוש המיקל יותר בהצגת הפנים בחלון, כמבואר בלשונו (ס"ק נב):
ג. דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם, כיון דמראה להם פניו, דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון, דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין. ואם כן לפי זה פשוט, העומדים בעזרת נשים, ובמחיצה המפסקת יש חלון, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה.
וכמעט שלא הוסיף במשנה ברורה על השיטה המקילה בהצגת הפנים סמוך לחלון הנוטה למקום המתפללים, אבל בביאור הלכה (ד"ה ולחוץ) הלך צעד נוסף והיקל יותר, שכתב בלשונו:
ואם רואין אלו את אלו יוכלו להצטרף אפילו עומדים לגמרי לחוץ דומיא דמה שהקיל המחבר לקמן בסעיף י"ד[1].
נמצא כי המשנה ברורה סבור שסעיף יד מבוסס על דיני זימון, וכשם שבזימון מצטרפים אלו הרואים את אלו, אפילו עומדים ברשויות שונות, כך גם שייך לצרף עשרה למנין כאשר רואים אלו את אלו, גם כשנמצאים ברשויות נפרדות:
וכך גם פסק הפרי חדש, כמו שכתב:
כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן צ"ו) דכל שרואין זה את זה אפילו הם בב' בתים מצטרפין דומיא דזימון דתנן (ברכות נ, א) שתי חבורות שהיו אוכלת בבית אחד בזמן אבל בבית אחד אפילו אינן רואין זה את זה מצטרפין, מה שאין כן בזימון דאפילו בבית אחד בעינן רואין זה את זה (פרי חדש אורח חיים סימן נה סעיף יג).
6. דעת השולחן ערוך והרמ"א
עתה יש להוכיח שהשולחן ערוך אינו מסכים לקולא זו, ולדעתו אין לצרף מתפללים בראייתם זה את זה. שכן אם היה מסכים לשיטה זו, היה מיקל לצרף תשעה שבחדר קטן הפתוח לחדר גדול ובו יחיד המראה להם פניו, בעוד שלעיל באות ב' הובאה דעתו שאינם מצטרפים.
בנוסף על כך, לא נמצא שום רמז בבית יוסף ובשולחן ערוך שדיני זימון ותפילה שוים בענין זה[2].
ועוד, שגם מדברי הרמ"א משמע שאין עשירי מצטרף לתשעה שברשות אחרת על ידי מראה פניו, שכן הוסיף על דברי המחבר (בסעיף יד) "גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף". הרי פָּסַק שהעשירי שברשות אחרת אינו מצטרף לתשעה הגם שמראה להם פניו. ובהכרח שעשירי זה מראה פניו לתשעה, כי אם אינו מראה פניו, פשיטא שאינם מצטרפים, כיון שאינם ברשות אחת, וגם אינם רואים זה את זה[3].
ואפילו נידונו של הרשב"א אינו דומה בהכרח לנידון שלנו. שהרי דן בצירוף החזן עם תשעת הנוכחים שבבית הכנסת, הגם שנמצא על בימה גבוהה החולקת רשות לעצמה, והוא פסק שמצטרפים, כי הבימה נבנתה כחלק מבית הכנסת. ואחר זאת הוסיף, שהחזן יכול להצטרף על ידי ראיית פנים, כמו שמצינו בדיני זימון. ואף שהביא את דיני הזימון כראיה לדבריו, אין לנו הכרח שרצה להשוותם לכל ענין, ולצדד בצירוף המצויים ברשות אחרת על ידי מראה הפנים, רק רצה לומר בעיקר שנוכחותם יחד באותו בית הכנסת מאפשרת את צירופם. ועל זה הוסיף סיבה נוספת והיא ראיית הפנים, שיחד עמה אפשר להתיר צירופם[4].
מה גם שבמשנה ברורה לא הביא זאת אלא בביאור הלכה, ומכאן שלא ברור לו לפסוק כדעה זו למעשה.
לכן מעיקר הדין אין לסמוך על דעה זו ולצרף אנשים מן המרפסות לקיום מנינים, וכך פסק הרב יצחק יוסף שליט"א. וגם הרב אליהו אברג'ל שליט"א פסק כן במכתבו, והוסיף שאין לסמוך על פרצה דחוקה ולקיים תפילה במנין שאינו אלא הידור[5], ומעיקר הדין יוצאים ידי חובה בתפילה ביחיד, ועל כן אין להיכנס בספק ברכה בשביל הידור.
7. טעם המתירים
עתה יש לבאר את דעת הרבנים המקילים. ונראה שהם חששו לאותו ציבור שלא יקיימו חובת התפילה אלא כאשר מצויה להם תפילה במנין, אבל אם תתבטל מהם האפשרות להתפלל בציבור, לא יתפללו כלל. וגם, שבתקופה זו קיים חשש גדול של סכנה, כאשר חלק מן הציבור, בגודל תשוקתו לקיים מצות תפילה בציבור, עלול לסכן נפשות באמצעות הפצת המחלה בארגון מנינים בניגוד לתקנות. ואמנם מצוה רבה היא לארגן תפילות בציבור, כמו שמבואר בגמרא ברכות:
מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה וכו'. והיכי עביד הכי, והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר לעולם בהם תעבודו? לדבר מצוה שאני. מצוה הבאה בעבירה היא? מצוה דרבים שאני (ברכות מז:).
מסביר רש"י
"להוציא רבים ידי חובתם בקדושה".
מכאן אתה רואה שתפילה בציבור הוא דבר גדול מאוד, שהרי עבר רבי אליעזר על עשה ובלבד שיזכו לקיים מצוה זו. ואמנם אין זו חובה גמורה על כל יחיד, אלא כמדוייק בלשון הגמרא "מצוה דרבים", והכוונה בזה שחכמים ראו צורך בתיקון מניני תפילה בציבור, כי לאחר שנחרב המקדש, היה הכרח לטכס עיצה כיצד לחבר את הקהל ליהדות ולמצוות, ומצאו שהדרך הראויה לזה היא המנינים. לכן כאשר לא מתקיימת תפילה במנין ציבורי, ההידרדרות הרוחנית ממשמשת ובאה על הציבור הרגיל.
וכיון שמצוה גדולה היא, כדאיים המה שני המאורות הגדולים, המשנה ברורה והפרי חדש לסמוך עליהם בשעת דחק זו, ולצרף יחידים מן המרפסות עבור המנין.
וכסעד לזה יש לצרף גם מה שמצינו אצל אחד מגדולי הראשונים (תרומת הדשן סימן א) שהתיר תפילת ערבית במנין בערב שבת טרם השקיעה, כיון שבמקומו היתה החמה בעונת הקיץ מתאחרת מאד לשקוע. ואף שלא מצא מקור למנהגו, חייב גם את בני תורה להשתתף במניין, מתוך הבנה שהנהגה זו עדיפה על פני ביטול המנין לגמרי, כי ביטולו המוחלט יכול לגרום סכנה רוחנית לציבור.
אחר הצגת שני הצדדים נראה, כי מוטל על הרב שבכל מקום ומקום לבדוק את הצורך בהקמת מנינים אלה, ובמקרה שהוא אכן קיים, יכול לסמוך על הביאור הלכה והפרי חדש. אבל ברור שברגע שקיימת אפשרות לצרף עשרה אנשים ברשות אחת ללא חשש סכנה, צריך לבטל את מניני המרפסות ולא להסתמך על השיטות המקילות.
8. מסקנה
מעיקר הדין אין שום היתר לצרף מנין במרפסות. אולם בשעת דחק גדולה יש על מי לסמוך, הלא המה הפרי חדש והפרי מגדים והביאור הלכה.
[1] וכך דעת הפרי מגדים (אשל אברהם סימן נה ס"ק יד) בפירושו על המגן אברהם ס"ק יב.
[2] כך כתב החיד"א במחזיק ברכה אות ח.
[3] כמו שהבאנו בהערה 4 מדברי הערוך השולחן שמדבריו נראה כי לא יצטרף העומד בעליה או בגג עקב היותו ברשות אחרת.
[4] וכסייעתא לביאורינו זה בדברי הרשב"א, ראה בערוך השולחן (סימן נה סעיף כד) שפסק להלכה כשיטת הרשב"א דהעומד בבימה מצטרף, ובכל זאת פסק (שם סעיף כ) שהנמצא ברשות אחרת אינו מצטרף הגם שמראה פנים, כמו שכתב וזה לשונו "מיהו זה ודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבהכ"נ אף שיש חלונות מעזרת נשים להבהכ"נ ורואים אלו פניהם של אלו כיון שמחיצות גמורות הן הוויין שתי רשויות ולא דמי לעומד אחורי בהכ"נ דמצטרף בראיית פנים דהתם אינו עומד בבית בפני עצמו אלא בחצר או ברחוב, ולכן חשבינן ליה כאלו עומד בבהכ"נ אבל לא בעומד בבית בפני עצמו" ע"כ.
[5] ואמנם באגרות משה (ח"ב סימן כז), סבור כי תפילה במנין היא חובה. אבל ראה מה שכתבנו בשאלה זו בספרנו 'בעקבות המחבר' ח"ב סימן ג.