עד כמה יש להתאמץ כדי להתפלל במניין

2. ראיות מהתלמוד ומהראשונים

הסוגיה העיקרית בה מוזכרת התפילה במניין מופיעה במסכת ברכות
(ז, ב – ח, א):

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי (=מדוע לא בא הרב לבית הכנסת לתפילה)?

אמר ליה: לא יכילנא (=לא יכולתי).

אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי (=יאסוף הרב עשרה ויתפלל במניין)?

אמר ליה: טריחא לי מלתא (=קשה עלי הדבר).

ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר (=יבקש הרב משליח הציבור שיודיע לו ברגע שהציבור מתפלל)?

אמר ליה: מאי כולי האי (=מה טעם כל ההקפדה הזאת)?

אמר ליה: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'? אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: 'כה אמר ה' בעת רצון עניתיך'.

רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא: 'הן א־ל כביר ולא ימאס', וכתיב: 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'. תניא נמי הכי: רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים? שנאמר: 'הן א־ל כביר ולא ימאס', וכתיב 'פדה בשלום נפשי מקרב לי' וגו', אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע… ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו…

אנו מוצאים בסוגיה פנים לכאן ולכאן: בפתיחת הסוגיה אנו מוצאים כי רב נחמן, מגדולי האמוראים, לא אירגן מניין בביתו משום שהיה בכך טרחה עבורו. מכאן משמע שכל קושי פוטר את האדם מתפילה במניין. לעומת זאת בהמשך הסוגיה אנו מוצאים יחס מחמיר מאוד כלפי המתפלל ביחידות: הוא נקרא 'שכן רע' ו'גורם גלות לו ולבניו'. מלשונות אלו ברור שהתפילה במניין איננה "מעלה" בלבד.

כיצד הכריעו בנושא גדולי הפוסקים? גם בדבריהם אין פסיקה ברורה:

תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע (רמב"ם, תפילה, ח, א).

מפתיחת דברי הרמב"ם נראה כי התפילה בציבור היא "מעלה": תפילה זאת נשמעת תמיד ולכן יש להתפלל במניין. אמנם בהמשך דבריו נוקט הרמב"ם בלשון החלטית "ולא יתפלל ביחיד", וייתכן שמכאן יש ראיה כי מדובר בחיוב גמור. הוא מסיים בכך שמי שמתפלל ביחידות נקרא 'שכן רע' וגם מכך משמע שמדובר בחובה.

גם בדברי השולחן ערוך קשה למצוא הכרעה ברורה בנידון:

ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת – יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד – אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת… מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו… ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה: אם לפניו עד ארבעה מילין מקום שמתפללים בעשרה – צריך לילך שם, ולאחריו – צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה (שולחן ערוך אורח חיים צ, ט-טז).

פתיחת דברי השולחן ערוך מורה בבירור כי אין כאן חובה, ולכן די לאדם ש"ישתדל" להתפלל עם הציבור. אמנם בהמשך מביא השולחן ערוך כי המתפלל ביחידות "נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו" ושעל האדם לצעוד מיל כדי להתפלל במניין, ומכאן שהתפילה במניין היא חיוב.

נפנה למאמר נוסף בגמרא שממנו הביאו ראיה לנידון שלנו: בגמרא (ברכות ח, א) מובא כי טוב להתפלל בבית המדרש, היכן שהאדם לומד, יותר מאשר בבית הכנסת. הראשונים נחלקו האם מדובר גם במצב בו בבית המדרש אין מניין:

פירשו רבני צרפת שאפילו בלא עשרה היו עושין כן, מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בבית הכנסת עם הציבור.

אבל הרמב"ם (תפילה ח, ג) כתב: 'והוא שיתפלל שם תפילת הציבור', כלומר בעשרה. ואם תאמר: אם כן מאי רבותיה דבית המדרש? תירץ הרב רבנו יונה שאף על פי שבבית הכנסת היו מתקבצים הרבה בני אדם ו'ברוב עם הדרת מלך', אפילו הכי היו רוצים יותר בעשרה בלבד בבית המדרש מלהתפלל בבית הכנסת עם 'רוב עם' (בית יוסף, אורח חיים, סימן צ).

לדעת הרמב"ם התפילה בבית המדרש עדיפה מתפילה ב'רוב עם' אולם היא אינה עדיפה מתפילה במניין, אולם לדעת בעלי התוספות היא עדיפה גם מתפילה במניין.

שורש מחלוקתם, כותב בעל ה'אגרות משה' (אורח חיים חלק א סימן לא), הוא בשאלה בה אנו עוסקים: לדעת הרמב"ם התפילה במניין היא חיוב גמור, ומשום כך לא ניתן לבטלה כדי להרויח את מעלת התפילה בבית המדרש. לעומתו סוברים בעלי התוספות כי המניין הוא "מעלה" בלבד, ולכן עדיף להפסיד מעלה זאת בכדי להרויח את המעלה הגדולה יותר של תפילה במקום הלימוד.

לכאורה יש כאן הכרעה ברורה, שהרי השולחן ערוך (אורח חיים צ, יח) פסק את שיטת הרמב"ם, והרמ"א הביא את דברי התוספות, ואם כן נוכל להכריע כי לפי השולחן ערוך המניין הוא חיוב גמור ולפי הרמ"א הוא 'מעלה'. אמנם נראה שהדברים אינם כה ברורים, שהרי ניתן לטעון כי גם הרמב"ם מסכים שהמניין הוא 'מעלה' בלבד, אלא שלדעתו מעלה זו עדיפה על מעלת בית המדרש. ה'אגרות משה' כתב את דבריו בצורה שאינה מוחלטת – "לכאורה היה מקום לפרש" – וייתכן שזו הסיבה ללשונו הזהירה.

חזרנו אם כן לשאלה בה פתחנו: האם הלכה למעשה יש חיוב להתפלל במניין או שמא זו 'מעלה' בלבד?

בדברי האחרונים הובאו סברות ומקורות נוספים בנידון זה, ואין כאן המקום לפרט את כולם^[2]. חשוב להזכיר כי התפילה במניין נצרכת גם מסיבות נוספות: כאשר אין מניין המתפלל מפסיד קדיש קדושה וברכת כהנים, והרי בשמיעת ברכת הכהנים אדם מקיים מצווה לפי שיטת בעל ה'חרדים'^[3], ובשמיעת הקדיש והקדושה אדם מקיים את מצוות 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כג, לב):

תפילת הציבור אף על פי שהיא מצוה מדבריהם גדולה היא ממצות עשה של תורה, הואיל ומקדשים בה ה' ברבים, שהרי מותר לעבור על מצות עשה של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה למנין, כמו שכתוב בשלחן ערוך יורה דעה סימן רסז… (שולחן ערוך הרב, אורח חיים צ, יז).

יש שהוסיפו כי בדורנו "כמעט מן הנמנע לכוון בכל התפילה… אין לנו על מה להישען אלא על תפילת הציבור" (פלא יועץ^[4]). תפילת הציבור מתקבלת גם בלי כוונה (תענית ח, א), ולכן כיום היא הכרחית.

אמנם עלינו להבין: אם אכן ישנה חובה להתפלל במניין, ולו מטעמים אלו, כיצד הסתפק השולחן ערוך בכך ש"ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור"^[5]? נפנה לפיכך להציע הסבר לדבר.