תפילת הדרך לנוסע ברכב
סימן ק"י
1. המחייב בתפילת הדרך – מרחק או זמן?
2. טעמו של היביע אומר – הזמן קובע
3. טעם המשנה ברורה – המרחק קובע
4. תפילת הדרך – נטילת רשות
5. סיכום
6. הערות
על האדם היוצא לדרכו לומר תפילת הדרך. בברכה זו המתפלל מבקש מה' יתברך להגן עליו מהסכנות המתעוררות בדרכים. במאמר זה נדון בשאלה על איזו נסיעה עלינו לברך תפילת הדרך. ונחלקו בכך הפוסקים, בהם המשנה ברורה והגר״ע יוסף. נעיין בסוגיית הגמרא, בהבנות הפוסקים ובראיות הגר״ע יוסף כנגד המשנה ברורה. ונבאר למה לדעתנו העניה דברי המשנה ברורה איתנים.
1. המחייב בתפילת הדרך – מרחק או זמן?
אומרת הגמרא לעניין תפילת הדרך (ברכות דף ל,א): אימת מצלי? – אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: משעה שמהלך בדרך.
עד כמה? – אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: עד פרסה[1].
וביארו הפוסקים את טעם שיעור פרסה: שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם[2].
ויש לדון בנוסע ברכב, שעובר מרחק של פרסה בזמן קצר — האם חייב לברך, הואיל והשיעור נאמר במרחק הנסיעה; או שמא אין לו לברך, ששיעור פרסה מגדיר את משך זמן הנסיעה.
ונחלקו בכך האחרונים: המשנה ברורה[3] פסק שגם מי שנוסע ברכבת חייב לברך בנסיעת פרסה, אף שיגיע ליעדו תוך כמה דקות.
וחלק עליו הרב עובדיה יוסף שליט״א ביביע אומר[4], ופסק שאינו מברך בשם אלא אם כן נסע זמן הילוך פרסה (שהוא 72 דקות). וכן פסק הרב חיים דוד הלוי בספרו "מקור חיים השלם"[5].
2. טעמו של היביע אומר – הזמן קובע
ב״יביע אומר" שם מבאר הגרע״י את ראייתו:
בגמרא בפסחים מובאת ברייתא הלומדת שהגדרת "דרך רחוקה" לענין חיוב פסח שני נקבע לפי המרחק בלבד, גם אם משך הזמן באמצעות סוסים ופרדים הוא קצר[6].
גם בדיני אבלות מצאנו התייחסות לנמצא בדרך רחוקה: אבל המצטרף ליושבי השבעה באמצעה — אם בא מקרוב מצטרף למניין הימים שמונים שאר האבלים, ואם בא מדרך רחוקה מונה שבעה ימים משעת הגעתו[7]. וביארו ראשונים ש״מקום רחוק״ בעניין זה הוא שיעור הליכת יום אחד — עד עשר פרסאות[8]. וגם שם יש לדון האם הקובע הוא מרחק עשר פרסאות, או זמן נסיעת יום. ובמקרה זה מביא הגרע״י שפסקו כמה אחרונים, ובראשם שו״ת "מקור חיים" (לגר״ח סגלוביץ׳), שדווקא בפסח שני מקום רחוק תלוי בדרך בלבד. אבל בדיני אבלות, אם היה יכול להגיע באותו יום בנסיעה ברכבת למקום הקבורה — דינו כמי שהיה במקום קרוב, אף שהמרחק גדול מעשר פרסאות, שכן משך זמן הנסיעה הוא הקובע[9].
ומכאן שדווקא לעניין חיוב פסח שני, בו יש לימוד מפסוק, המרחק הוא הקובע. אבל באבלות (ובשאר הדברים) משך הזמן הוא הקובע. ואכן כתב בשו״ת זכרון יהודה שדין תפילת הדרך שווה לאבלות לענין זה.
ועוד כתב הגרע״י בעניין ברכת הגומל, שעל פי הסברה נסיעה ברכב בטוחה יותר מהליכה ברגל. ובניגוד לחציית מדבריות, היא "דבר הרגיל לכל העולם"[10].
3. טעם המשנה ברורה – המרחק קובע
וצריך לבאר למה המשנה ברורה לא חש כלל לראיותיו של הגרע״י, וחייב לברך לפי המרחק ולא לפי הזמן.
ונראה לי שלדעתו שאין לדמות כלל דין תפילת הדרך לראיותיו של ה״יביע אומר", מכמה סיבות:
א. כשהביא בשו״ע את דין "מקום קרוב" בדיני אבלות, כתב בזו הלשון (יו״ד שעה, ח):
אם היה במקום קרוב, שהוא מהלך יי פרסאות, שאפשר שיבוא ביום אחד.
המחבר נתן שני סימנים למקום קרוב: י' פרסאות, והאפשרות לבוא ביום אחד. לכן יש להסתפק מה נכתב בדוקא, י' פרסאות (שהקירבה הפיזית היא ההופכת אותו לחלק מהיושבים שבעה), או האפשרות לבוא ביום אחד (שהואיל ובאפשרותו לבוא — נחשב כחלק מהיושבים). אבל בדין תפילת הדרך, אין שום רמז — לא בגמרא, לא ברמב״ם, לא בראשונים, לא בטור ולא בשו״ע ובנושאי כליהם — שהפרסה בתפילת הדרך אינה דרך, אלא זמן[11].
וכאמור, ראייתו העיקרית של הגרע״י היא משו״ת "מקור חיים", אך מפורש בדבריו (לעניין אבלות לבא במסילת ברזל):
… דהנה בגמ' מו״ק איתא: 'ר"ש אומר אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם׳. ופירש רש״י בד״ה מונה עמהם: יעם האבלים שבאותו מקום, הואיל דבמקום קרוב היה ויכול לבוא בתחילת האבלות חשבינן ליה כמו דאתא …'עכ״ל רש״י. אלמא דזה תלוי רק אם יכול לבוא ביום אחד. ואף שבה״ג מביא השיעור יי פרסאות, אין כוונתו דוקא עשרה פרסאות לחוק … ואם יוכל לבוא אף במסילת הברזל אף חמשים פרסאות – נם זה מיקרי מקום קרוב. לכן לא הוזכר בגמרא מהלך יום, רק מקום קרוב, ודאי כוונת הגמרא כך הוא, רק שיוכל לבוא בזמן קצר.
אם כן מפורש בדבריו שכל חידושו הוא דווקא באבלות, שם הגמרא נוקטת בלשון "מקום קרוב". ואי אפשר לדייק מדבריו לעניין תפילת הדרך, שם מובאת לשון "עד פרסה", ויותר משמע שהדבר תלוי במרחק.
ב. כל הלימוד מהגמרא פסחים אינו נראה. שהרי שם מדובר בהבנת המילים "דרך רחוקה" הכתובים בתורה, ואצלנו מדובר בתקנת חכמים. וכידוע "לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן"[2]. ובפרט שבפסוק כתוב "דרך רחוקה", ולעניין תפילת הדרך נקטו חכמים "עד פרסה". ולכן אפילו אם נאמר שדווקא בדין פסח שני הולכים אחרי המרחק ולא אחרי הזמן, אין ללמוד מכאן לתפילת הדרך, שאינה דין תורה אלא תקנת חכמים. ולהבנתנו תחילת תקנתה למרחק, כמפורש בגמרא.
ג. כבר בזמן התלמוד היו סוסים ופרדים, כפי שראינו בסוגיה בפסחים, ואין זה דבר שחודש בדורות האחרונים. לכן, הואיל והגמרא לא התחשבה בזמן לגבי תפילת הדרך, אין להסתפק כלל בשאלה זו, והברכה תלויה במרחק, ולא בזמן, כפשטות הוראת הגמרא והשולחן ערוך.
ד. ראינו שמצד הסברה אומר הרב עובדיה יוסף שברכה זו תלויה בסכנה, ושאין סכנה בהולך ברכב כמו בהולך רגל. אך אין דבר זה ברור כלל, הלוא עינינו רואות כמה סכנות גדולות יש — אפילו בתוך העיר — בנסיעה ברכב, ואין הסכנה תלויה בזמן הנסיעה[3].
4. תפילת הדרך – נטילת רשות
כל הדיון עד כה הוא על פי הסברה המקובלת, שתפילת הדרך נאמרת משום הסכנה, ו״כל הדרכים בחזקת סכנה"[14]. אך יש לדון בעצם הסברה של תפילת הדרך:
על הגמרא אותה הבאנו בתחילת הפרק, ״עד כמה — עד פרסה", הביא רש״י שני פירושים:
עד פרסה – אבל לא לאחר שהלך פרסה[15].
ובהלכות גדולות מפרש: עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל – עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה. אבל דרך פחות מפרסה – אין צריך להתפלל תפלה זו.
הפירוש השני הוא המקובל להלכה — שהולך עד פרסה אינו מתפלל, ורק ההולך מעל פרסה צריך לומר ברכה זו.
בפירושו הראשון מסביר רש״י ש״עד פרסה״ פירושו — שיש לומר ברכה זו בהליכת הפרסה הראשונה, אבל לא לאחר שהלך פרסה. פירוש זה מתאים יותר ללשון הגמרא מהפרוש השני, אך טעמו אינו מובן: למה אדם ההולך בדרך ארוכה לא יוכל להתפלל תפילת הדרך לאחר הפרסה הראשונה[16]?
והסביר המאירי שתפילת הדרך אינה קשורה כלל בסכנת הדרכים. שאמרה הגמרא בהסבר חיוב תפילת הדרך (ברכות כט,ב): אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא … וכשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך וצא.
מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך.
וכותב המאירי בהסבר "עד פרסה":
ויש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו – מברכה עד פרסה, משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינה אומרה.
כלומר: כוונת הברכה הינה לבקש רשות מאדון כל לשוט בעולמו, "המלך בקונך וצא". בדומה לברכות הנהנין.
לפי זה יובנו דברי רש״י: אדם צריך לבקש רשות מקונו לפני שיוצא, ועד פרסה עדיין לא נקרא שיצא. אבל אחרי פרסה כבר יצא בלי רשות, ואינו יכול כבר להימלך בקונו.
ולפי זה נבין גם מדוע לא נוהגים לברך תפילת הדרך בתוך העיר אפילו כשיש בה סכנה, כי מהות הברכה להכיר באדון כל שהוא אדון כל הארץ.
לפי פירוש זה ודאי שפרסה פירושו מרחק. ואף שרש״י הביא פירוש נוסף, ורוב הראשונים הסבירו כפירוש השני[17], אולם אין להרחיב את המחלוקת ולהוסיף עליה שנחלקו בפירוש המילה פרסה, אם משמעו זמן או מרחק.
סיכום
ראינו ראשונים שודאי סוברים שהמחייב הוא המרחק, ולא מצאנו ראשונים החולקים בפירוש על נקודה זו. ולכאורה כך יש לפסוק. ועל פי דברינו מובן פסקו של המשנה ברורה.
[1] ובהמשך נביא את מחלוקת הראשונים האם פרסה הוא שיעור הדרך המחייבת תפילת הדרך (שיטת בה״ג), או שיש לו להתפלל דווקא בפרסה הראשונה לצאתו מהדרך (הסבר ראשון ברש״י).
[2] לשון משנה ברורה (סימן קי, ס״ק ל). ומקור הדברים ברא״ש (ברכות פ״ד סי' יח), הסבור כבה״ג שהובא בהערה הקודמת.
[3] סימן קי, ס״ק ל.
[4] חלק א׳ או״ח סימן יג. וראה באות ז׳ שם אחרונים נוספים.
[5] חלק ב. סי׳ צד סעי׳ ג (לעניין ברכת הגומל), וסי׳ צח סעי׳ ה (לעניין תפילת הדרך).
[6] פסחים דף צד,א: "תנו רבנן: היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב, תלמוד לומר ׳ובדרך לא היה׳, והלה היה בדרך".
[7] מועד קטן דף כא,ב: "תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב — מונה עמהן, בא ממקום רחוק — מונה לעצמו. מכאן ואילך, אפילו בא ממקום קרוב — מונה לעצמו".
[8] וכן נפסק בשו״ע יו״ד סי׳ שעה, סעי׳ ח.
[9] ומביא גם אחרונים החולקים, אלא שכותב שאין להכריע כאן כמותם משום "ספק ברכות להקל". יעויין שם אות ג.
[10] שם אות ז.
[11] וביביע אומר חלק ב סימן יד, אות ו׳ רוצה לתרץ: "והשולחן ערוך, שלא מצא דבר זה מפורש בראשונים, כתב דברי הפוסקים. ולא העלה על שולחנו הטהור דינים מחודשים". אולם לענ״ד נראה שמאחר שהפוסקים לא חילקו בזה, הרי ראיה מכל פוסקים הללו שאין לחלק חילוק זה. ובשאלה מצויה כזו היינו מצפים שידונו הפוסקים.
[12] ע״ז נח,ב; חולין קלז,ב. ורגיל אצל הראשונים "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד".
[13] וראה במשנה ברורה הכותב שאם מוחזקת הסכנה יש לברך תפילת הדרך אפילו בתוך העיר (סי׳ קי, ס״ק ל. וראה בט״ז שם, ס״ק ו).
[14] ירושלמי ברכות ד, ד, לעניין תפילה קצרה.
[15] גם הר״ן פירש כך, אלא שלדעתו לכתחילה צריך לברך בתחילת הדרך. אולם אם לא עשה כן הוא מודה שעדיין יכול לברך.
[16] כך הקשה הרא״ש.
[17] ועדין רש״י אינו היחיד שפירש כך, אלא זו דעתם של ראשונים נוספים, כרשב״א ועוד. וראה בפני יהושע שאף הוא סבור כתירוצו הראשון של רש״י, ויישבו שאין להתפלל לאחר שהוחזק בדרך, יעויי״ש.