אור היהדות - פרשת בראשית
לפתח חטאת רובץ
עזיבת החטא והמהפיכה פנימית
סור מרע ועשה טוב
לא אמות
השומר אחי אנכי
השקפת קין
תשובת קין
אמונה בתחית המתים
על חטאו ותשובתו של אדם הראשון
"ויאמר ה' אלוקים… ועתה הן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (בראשית ג, כב). וקשה, מה איכפת לו להקב״ה אם יאכל מעץ החיים, אם הקב״ה ירצה להמיתו, מי יאמר לו מה יעשה? אדרבה, אולי תגרום לו אכילתו מעץ החיים להתנחם על מעשהו וישוב אל ה', ושב ורפא לו. למה ינעל הקב"ה, הפותח שער לדופקי בתשובה, את שערי התשובה בפני האדם?
אמנם כן, גדולה תשובה, הקב"ה עצמו אומר "החפץ אחפוץ מות רשע, נאם ה' אלוקים, הלא בשובו מדרכו וחיה" (יחזקאל יח, כג). אולם זאת למודעי, שדרכי התשובה המה רק אם האדם יעזוב את רשעתו עזיבה עולמית, כמאמר הכתוב "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" וכו' (ישעיה נה, ז). אבל אדם הראשון הצהיר כי בלתי אפשרי עבורו לעזוב חטאו: "ואוכל — 'ואכלתי' אין כתיב כאן אלא 'ואוכל' — אכלתי ואוכל" (בראשית רבה יט, כב). האדם מקושר בעבותות חזקות אל חטאו ותאוותו, אי אפשר לו לאדם להיפרד מהם ורצה לחבר את שתי הדרכים ע"י גשר רעוע, לפסוח על שתי הסעיפים, לאכול מעץ הדעת וגם ליהנות מעץ החיים.
בזה לא חפץ הקב"ה; תשובה שאינה שלימה, תשובה שאינה אמיתית — אינה מקובלת.
אדם ביקש להשלים בין עץ הדעת ועץ החיים, על כך אמר הקב"ה: היה לא יהיה, כי המה שני הפכים שאין לחברם. ואל יקשה בעיניך המאמר "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון" (אבות ב, ב). כי אמנם כן, ידיעת שניהם משכחת עון, אך בתנאי שהתורה היא ראשית דרכו של אדם וראשית חכמתו, והיא יסוד חייו. אבל אם מתחילה הולך האדם אחר אש זרה וממלא כרסו במחשבות זרות ובחכמות חיצוניות, אז אמרינן תתאה גבר, ואפילו ישתדל למלא חסרונו וללמוד תורה לא יוכל עוד לתקן המעוות. חז"ל הסכימו להכניס יפיפיותו של יפת באהלי שם, אבל לא להיפך את אהלי שם בתוך יפיפיותו של יפת. לזה מדייק הכתוב "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים" היינו, אחר שכבר אכל אכילה גסה, כאמרו אכלתי ואוכל עוד, מעץ הדעת. "וחי לעולם" — ידמה האדם שכך היא הדרך וילך בדרכו זו בחיים עד עולם. לכן "ויגרש את האדם" וכו׳ (בראשית ג, כד), למען דעת כי טועה הוא בדרכי החיים ואין לו אלא להתחיל מבראשית, לעקור את הנטיעות ולשרש את השורשים הקודמים שאינם אלא שורש פורה ראש ולענה, ולנטוע נטיעות חדשות וטובות.
"ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא) — "בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור" (בראשית רבה כ, יב), היינו אור התורה, כלומר, מעתה אם תרצה לשוב בתשובה אין לך דרך אחרת מאשר להגות בתורה. התורה תוליך אותך אל שערי גן עדן שנסגרו בפניך.
כשפגע אדם בקין ושאלו "מה נעשה בדינך?" ענה לו: "עשיתי תשובה ונתפשרתי". התחיל אדה"ר מטפח על פניו, אמר "כך הוא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע". מיד עמד אדה"ר ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו' (בראשית רבה כב, יג). כל ימיו היה האדם בוכה ומתאבל על יום השבת מחולל, כפי שהסברנו, שביום השבת חשב הקב"ה להינפש באשר חשב שנשלמה מלאכתו, אך האדם בחטאו קילקל במעשה בראשית, והקב"ה צריך להתחיל מחדש בבניין עולם. מתוך כך היה האדם נבוך ומיואש, אובד עצות וחסר תקוה. כיון שראה שקין ע"י תשובה נתפשר עם קונו, שמח שמחה גדולה. עוד לא אבדה תקותו, עוד יש לו שם ושארית בעולם, העולם אינו חרב, הקילקול אינו כשבירת כלי ששבירתו היא מיתתו. פתח ואמר ״מזמור שיר ליום השבת״ — השבת לא נתחללה, והעולם יכול להתקיים.
ובזה מתבאר המדרש שאדם בראותו ביאת השמש התחיל לבכות, היה מתיירא שהקב"ה מהפך העולם לתוהו ובוהו. אמנם למחרת, כשראה זריחת השמש, נרגע ואמר, עולם כמנהגו נוהג. בתחילה חשב כי בחטאו גרם לחורבן העולם, אך כשראה כי מנחת הבל מתקבלת, ותשובת קין מתקבלת, א"כ יש עוד תקוה בחיים, עולם כמנהגו נוהג, וכשם שהשמש מסתירה פניה רק בשעת לילה, כך הקב"ה, כאשר האדם חוטא, מסתיר פניו ממנו. כשעושה תשובה הקב"ה סולח לו ומקבל אותו תחת כנפי השכינה, וכאב את בנו מקרבו אליו ומחבבו.
עץ הדעת
רבו הדקדוקים:"
הקב"ה אסר לאדם לאכול מעץ הדעת פן ייפקחו עיניו וידע טוב ורע. מה רע בדבר? אדרבה — "ודע את בוראך"! וכי חפץ הקב"ה שאדם יהיה נמשל כבהמה, ויעשה הכל בלי רגש ובלי בחינה? ואיה "ובחרת בחיים"? ומדוע עבר אדם על הציווי הזה שהקב״ה ציוה לו, שלא לאכול ממנו?
בחירת הבחירה
אפשר אולי לומר שכוונתו של אדם היתה שע"י האכילה מעץ הדעת הוא עושה עבירה לשמה, כלומר מצוה, כי מהו קיום המצוות אם אין לך הבחירה והנטייה לימין ולשמאל. הוא יאכל מן העץ, ידוע ידע ויראה ויתחכם ואעפ"כ יקיים את התורה, אז ישיג את המטרה הנעלה ביותר. ומוטב לו לעבור על מצוה אחת כדי לקבל שכר על קיום כל התורה.
ולזה קרא הקב״ה לאדם "איכה"?! באיזו דרך הלכת! בדרך מסוכנת, עיקש ופתלתול הלכת. שם לא תמצא תורה, כי אם קוצים וברקנים, והמסתכן ללכת בדרך זאת חוטא חטא גדול. כי אם אדם עובר עבירה ויודע שעבר, יבוא יום ויתנחם על מעשיו. אבל אם עבר עבירה ויחשוב שמצוה עשה, עלול הוא להתדרדר מטה מטה ולעולם לא יראה את העיוות שבמעשיו.
לא לצביעות
"ויאמר ה' אלוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ופ' רש״י: ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו, ולומר: אף הוא א־לוה.
ממה פחד הקב"ה — מתחרות!
בעיה מעין זו העירו חז״ל (שמות רבה מג, ו). בעניין העגל שמשה היה מפייס את האלוקים, אמר: עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם וכו', אתה מזריח את החמה והוא הלבנה וכו', אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות וכו'. אמר הקב"ה: והלא אין בו ממש. א״ל (משה): א״כ למה ה' יחרה אפך?!
אמנם הדבר הוא כך.
יש בפני האדם שתי דרכים — דרך החיים ודרך המוות. יכול הוא לבחור באיזו דרך שירצה. כמו שמצינו במדרש (בראשית רבה ג, ח): "מתחילת בריאתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים" וכו'. הקב"ה צפה, איפוא, גם למעשיהם של רשעים, כי גם על ידי מעשיהם הרעים יכולים ללמוד הרבה. כי כשרואים אותם בנוולותם, אפשר להבין ולהשכיל מה טוב ומה נעים לחסות בצל ה' וליהנות מזיו קדשו.
אבל מה שהקב"ה שונא בתכלית השנאה זוהי הרמאות, הצביעות, הדו־פרצופיות, ההתמזגות של רע וטוב — עץ הדעת ועץ החיים. וזה שאמר ה' לאדם: אכלת מעץ הדעת — אל תיגע עוד בעץ החיים. הכר בחטאך ואל תטעה את הבריות לומר שעשית מעשה טוב המזכה אותך בחיי נצח. וגרשהו מהסתפח בנחלת ה'.
לפתח חטאת רובץ
חז"ל אמרו בברכות (ה,א): "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. אם ניצחו — מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה. ניצחו — מוטב, ואם לאו, יקרא קריאת שמע, ניצחו — מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה".
והנה המאמר קשה להבין, כי אם סגולת "יזכור לו יום המיתה" היא בדוקה ומנוסה, מדוע, איפוא, ינסה תחילה להשקיט את היצר על ידי אמצעים אחרים?
עזיבת החטא ומהפיכה פנימית
דוד המלך אמר (תהלים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב". זה ברור שלפני תיקון הצד החיובי צריך לתקן תחילה את הצד השלילי, להסיר מכשול ולסלק ולבער את כל המניעות והמכריעים העומדים על דרכו. כי כל זמן שיש בידו שמץ רע, אין מקום להכניס את הטוב, כמו למשל רופא שבא אצל חולה ומוצא אצלו מכה טריה, אי־אפשר לו לחבוש את המכה לפני שהוציא את המוגלה.
איכר אחד בא אל חנווני לקנות בגד. נתן לו החנווני בגד לפי מידתו, אולם האיכר, שהיה לבוש בגדים חמים מפני הקור, ניסה ללבוש את הבגד החדש על הלבוש הישן ולא הצליח. ראה החנווני את טעותו ואמר לו שלא טוב עשה, שתחילה צריך להוריד מעליו את המלבושים הכבדים המלאים טיט ורפש, ורק אז ילבש את הבגד החדש.
וזה שאמר ישעיה (נה, ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", כלומר מי שעבר עבירות לתאבון למלא תאוותיו — לרשע כזה די לעזוב את דרכו ואת תאוותיו והרי הוא כבר מתוקן; אך איש און, זה שיש לו דעות נפסדות ומחשבות פיגול — לו לא יספיק שיעזוב את תאוותיו, כי הארס הוא עמוק בלבו ובמחשבתו, וכל זמן שלא יעשה מהפכה פנימית וירגיש שהלך בדרכים עקלקלות ושכל האידיאלים שלו היו בנויים על יסוד שקר, לא תימצא תרופה למכתו.
על הראשון אמר הנביא "וישוב אל ה' וירחמהו" (שם, שם), שתיכף אחרי שיעזוב את הרגליו הרעים ויתקן מעשיו, ימצא חסד וחנינה אצל השי"ת וירחמהו, כי לא להכעיס את בוראו התכוון כי אם למלא את תאוות בטנו, ואחרי שפרש מן האיסור, הרי הוא כקטן שנולד; אולם השני, על ידי דעותיו הנפסדות הוא חוטא ומחטיא, קילקל הרבה, וכל כוונתו היתה לקעקע את הבירה. אמנם עתה ראה את מה שעיוות והתחרט בלבו, והקב"ה הרחום והחנון פושט לו יד ומקבלו בתשובה, אבל רק בבחינת סליחה — "כי ירבה לסלוח" — אבל קשה למחוק את חטאו לגמרי אחרי שהקניט את בוראו וגם השפיע על אחרים לרעה. וזו כוונת הכתוב: "אם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), היינו ידוע תדע כי היצר שהקב״ה נתן לך עומד מחוץ לביתך ואורב לך, אבל בידך לסגור ולנעול את הפתח ולא לתת לו מקום להיכנס.
ואפשר להוסיף, שאף אם היצר כבר מצא לו איזה פתח פתוח והתגנב לביתו במחתרת, גם אז יש לו תרופה — להשליכו החוצה. גם לזה התכוון הפסוק "לפתח חטאת רובץ": אם כשלת בעוונך ראה לתקן מה שאפשר, והעיקר: סור מרע, היינו, הוצא כל שמץ רע מלבך ומביתך החוצה.
סור מרע ועשה טוב
שלמה המלך אמר: "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב).
הנה, כדי לנצח במלחמה, נגד האויב, יש צורך להשתמש בשני תכסיסים גם יחד: התקפה חזיתית; ולארוב לו מכל צד, להסגירו ולהביא אותו לכניעה מוחלטת. הדרך הראשונה אמנם קשה יותר אולם רק בשילוב עם השנייה בא הנצחון הסופי.
כן גם במלחמת היצר צריכים להשתמש בשתי הדרכים האלה גם יחד. א. שבירת הרצון והתאוה; ב. תיקון המידות. שבירת הרצון היא אמנם דבר גדול מאד — האדם מתגבר על תאוותיו וכובש את יצרו. אולם אין הדרך הזאת מבטיחה ביותר, כי אף אם יעלה בידו היום לכבוש את היצר, אינו בטוח עדיין שלא ישוב למחר, ומי יודע אם תמיד יעלה בידו להתגבר עליו. אבל על ידי תיקון המידות הוא עוקר מלבו כל שמץ פסול של תאוותיו ומידותיו הרעות, ואין לו כבר כל נטייה לעשות הרע והסגיר את האויב בידו.
לזה התכוון שלמה: "טוב ארך אפים" — מי שהתגבר על יצרו והאריך אפו — נמשל לגיבור מלחמה הלוחם נגד האויב במלחמת תנופה, ואף עולה עליו. מי שמאריך אפו ואינו נותן לתאוותיו ולרוח קנאתו לשלוט בו, מראה את כוחו וגבורתו יותר מגיבור מלחמה, מכיון שלא ניצח את האויב החיצון אלא את הפנימי. ובזה קיים הוא "סור מרע", ע"י שהרגיז יצר הטוב על יצר הרע, כלומר שהתקיף אותו חזיתית.
אולם גדול מזה הוא "עשה טוב", מי שמושל ברוחו ומתקן את מידותיו לעשות רק טוב ולא רע, הוא לא הסתפק בתקיפת האויב אלא לוכד את העיר מכל סביבותיה. ולזה כיוונו חז"ל במס' ברכות, שאם יעסוק בתורה — והתורה מגני ומצלי — ירחיק מעליו את היצר הרוצה להחטיאו וסופו לאבדו מן העולם
(וכמו שאמרו (סוכה נב,ב): "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח").
לא אמות כי אחיה
ואם לא יצליח בזה, והיצר יבוא אליו בטענות, קושיות וסברות שלא יהיה לו מה להשיב עליהן, אז יקרא קריאת שמע: קריאת שמע היא אמונה בלי שום חקירה ובלי שום פילוסופיה, כה תעשה וכה תאמין.
אמנם אם אמונתו אינה חזקה דיה נגד כל ההתקפות של היצר ולא יוכל לעמוד כנגדו, אז העצה האחת היא להזכיר לעצמו את יום המיתה, כמו שאמרו חז"ל (עי' שבת קנג,א): שוב היום, שמא תמות מחר, ובכל עת יהיו בגדיך לבנים. מה לך לחקור או לרוץ אחר תאוות שלא תשיגן עוד; כי רחוקות הן ממך, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
דע והתבונן במאמר החכם שהעבר אין, והעתיד עדיין, וההווה כהרף עין, ואם כן כל חייך הם רק רגע, ובשביל רגע אחד אינו כדאי לחטוא ולאבד כל חלק בעולם הבא.
ועתה נכון הוא שתרופה זו בדוקה ומנוסה, אולם בכל זאת אין להתחיל באמצעים כאלה, כי מחר או מחרתיים ישוב אליך היצר ויאמר לך, שדחית אותו בקש ובדברים של מה בכך, כי סוף סוף לא הגיע יום מיתתך, שמח בחור בילדותך, עדיין צעיר הנך וחיה תחיה ואל תדאג דאגת מחר, וכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילך; וכמו שהנחש פיתה את חוה כשדחפה אל עץ הדעת להראות לה שלא תמות בנגיעה, כי יש לו ליצר תחבולות שונות וטענות צודקות איך להפיל את האדם ברשת. ואם כן, איפוא, טוב לו לאדם להשתמש באמצעים שכליים כמו לימוד התורה ולימוד המוסר. ולזה התכוון דוד המלך באמרו "לא אמות כי אחיה", (תהלים קיח, יז) כלומר, אינני רוצה להשתמש בטענת "יום המיתה" נגד היצר, כי גם אם אחיה, יש לי די אמצעים ללחום נגדו. במה! ש"אספר מעשה י־ה".
ואולי התכוונו גם חז״ל לזה באמרם (יומא עב,ב): "זכה — נעשית לו (התורה) סם חיים, לא זכה — נעשית לו סם מיתה".
וקשה להבין איך אפשר שהתורה שכל מהותה היא רק חיים אמיתיים תיהפך גם לסם המוות, ואיך אפשר לעשות מסמי דחיי סמי דמותא?
אולם כוונתם היא, שאפשר לו להשתמש בתורה נגד היצר בשני אופנים: בלימוד והבנה שהתורה היא לו סם חיים, ואיך אפשר לו להחליף חיים אמיתיים ונצחיים באיזו תאוה בזויה ושפלה, עולם עומד בעולם עובר, ואושר אמיתי בנזיד עדשים! אבל כל זה אם זכה ליהנות מאור התורה, עד שאורה מחייהו ומחזקהו כל כך שיכול לדחות את יצר הרע בשתי ידיו.
אבל אם לא זכה, כלומר שידיו רפות ואיננו גיבור בתורה כל כך שבאש־דת שלה ובהבל פיהו ישרוף את כוח תאוותו — איך יתגבר על היצר! יעשה לו ממנה סם מוות, כלומר ידבר עם היצר דברים פשוטים ויזכיר לי יום המיתה, יום שיזועו שומרי הבית, וכל תאוותיו יגיעו להבל ולריק, ואז יעזוב אותו.
השומר אחי אנכי
בעניין חטאו של קין התלבטו המפרשים, ואנסה גם אנכי להכניס אור לתוך העניין המסובך הזה.
ונקדים את דברי המדרש (בראשית רבה כב, כה): "כשיצא קין מלפני הקב"ה פגע בו אדם הראשון. אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדה"ר מטפח על פניו, אמר כך הוא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדה"ר ואמר: מזמור שיר ליום השבת". וקשה להבין, איזו שייכות יש למזמור הזה עם התשובה והחרטה של אדם הראשון? ועוד, מדוע אמר קין שנתפשר עם קונו, הלא בכוחה של תשובה לעשות גם מזדונות זכויות?
ותחילה נבאר סיבת המחלוקת בין קין והבל שעל ידה בא קין לידי מעשה הרצח.
השקפת קין
קין היה כופר באמונה בה', ואת שיטתו זו רצה להפיץ בתבל. הבל, לעומתו, התנגד לו והשתדל לפרסם את אמונת ה׳ והתאמץ שהעולם יהיה עולם של מאמינים. ולכן הבל עמד לשטן לקין ועורר בזה את חמתו, עד שקין חיפש עלילה ותחבולה איך לסלק את הבל.
וכשקין הביא קרבן, לא היתה כוונתו להקריב באמת קרבן לה', אלא אדרבה, לחזק בלב האנשים את שיטת הכפירה, להביע ולהדגיש את שיטתו השלילית — שאינו מאמין בכוח אלוקי. לאמור, או שהכל הוא כוח הטבע ופרי יצירתו — ולכן הביא את הקרבן מפרי האדמה בתור סמל: כמו שהאדמה מוציאה את יבולה על ידי כוח טבעי, כך מעשי תבל וכל מכמני העולם טבעיים הם, ואין עליהם שום כוח עליון והנהגה מלמעלה, או שרצה להדגיש שהאלוהות הוא האדם בעצמו, והוא מושל על כל חוקי הטבע, הוא נוטע, זורע, חורש וקוצר, וכל ברואי העולם עומדים תחת השגחתו, ונמצא שבלעדיו אין שום כוח אחר. כוונה זו הכניס בקרבנו להראות לבני האדם שרק כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה.
נגד השקפה זו יצא הבל במחאה עזה ונמרצה והביא קרבן מבכורות צאנו, כדי להראות שכמו שיצירת בעלי חיים אינה ביד אדם, והיא סימן ואות לכוח עליון, וכמו בעלי החיים כך גם כל הוויות העולם מסורים להנהגת ה' והשגחתו, ומבלעדיו אין שום כוח אחר.
"ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו", מפני שני טעמים: א) לנקום את נקמתו במי שעומד נגדו ומפר את עצתו; ב) להראות לעולם שיטתו הצודקת, כי אם יש אלוקים בעולם, למה לא הצילו מידו!
תשובת קין
אחרי שעשה קין את התועבה הגדולה שמע פתאום קול ה' המדבר אליו: "אי הבל אחיך"?
קין עמד ברשעו ובמרדו ואף העיז מצחו לדחות את שאלת ה' בתשובה גסה: "לא ידעתי, השומר אחי אנכי"? אינני יודע מה אתה רוצה ממני, עשיתי הכל כשורה ובדין דנתי אותו כמורד במלכות, ואם אלוקים אתה — מדוע הצל לא הצלת אותו מידי?
על זה השיבו הקב"ה בכעס: הרצחת וגם ירשת? "קול דמי אחיך צועקים אלי" — הנך רוצח פשוט, ועל זה אין לך שום טענה ואמתלא. זאת ועוד: חטאת כפליים על ידי זה שהבאת את קרבנך מן האדמה לפרסם בעולם את כפירתך. ועתה מה שאמרת שיש לך ראיה שאין אלוקים שראה את מעשך המגונה ושתק — "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך". האדמה שממנה ינקת את כפירתך באלוקים, היא תייסרך והיא תקללך; ומה שאמרת שאתה הנך המושל בכל ברואי תבל ומבלעדך אין שום כוח עליון — תראה את ההיפך: נע ונד תהיה בארץ, תחיה בפחד תמידי, "והיה כל מוצאי יהרגני", הפקר תהיה לכל חית הארץ.
בשמוע קין את דברי ה' אלה נפל על פניו, התחרט ועשה תשובה ואמר להקב"ה: "גדול עווני מנשוא"; הנך נושא עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לך לטעון? (עי' רש"י). ובזה הכיר את שגיאתו ואת דרכו המקולקלת, והודה שרק ה' אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הוא המושל בעליונים ובתחתונים.
ובאמת שב קין אל ה' בלבב תמים.
בכל זאת קיבל ה' את תשובת קין רק למחצה, א) כי לא התחרט מעצמו ולא עשה תשובה מרצונו הטוב, אלא על ידי זה שהקב"ה דיבר על לבו והראהו את דם אחיו ודמי זרעו וזרע זרעו שהמית עמו, וגזר עליו גלות והפקיר את חייו, ואם כן תשובתו היתה מתוך כפיה ואונס; ב) שחטא גם לה' וגם לאדם, ומה שחטא נגד ה' אפשר למחול לו, אבל לא מה שחטא נגד האדם.
זו היתה כוונת קין כשאמר לאדם הראשון: עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני. כי הקב"ה קיבל את תשובתו רק בתור פשרה ולחצאין, מאחר שלא באה מעומק הלב, וגם מאחר שאחיו מת ואי־אפשר לפייסו.
אמונה כתחית המתים
ואחרי ששמע אדם הראשון על גורלו של קין, בא גם הוא לידי החלטה שלא להשתרש בחטא אלא לתקן את מה שעיוות, לרצות ולפייס את ה' על ידי תשובה שלימה. ובמה שגה אדם הראשון? הוא לא האמין ממש בדברי ה' כשאמר לו "ביום אכלך מות תמות". ואמנם יפה הבין את דברי ה' שלא התכוון שימות בעולם הזה, כי באמת לא מת כשאכל מעץ הדעת, אלא שימות בעולם הבא. אך אדם לא האמין בעולם הבא ובהישארות הנפש, כמאמר חז״ל (סנהדרין לח,ב): אדם הראשון מין היה, כלומר האמין בהשגחת ה', אבל לא שאדם יקום עוד לתחייה, ואם כן אין לו מה לפחד אם יאכל מעץ הדעת. ועכשיו כששמע מקין שיש אפשרות להתפשר עם ה' על ידי תשובה, שהיא בבואה של תחיית המתים, של התחדשות הנפש — התחרט גם הוא על חטאו והתחיל להאמין בעולם הבא ובתחיית המתים.
והנה מהו טעם השבת? להשריש בלב האדם האמונה ביום שכולו שבת, שהעולם הוא רק פרוזדור והכנה לטרקלין, ומי שטרח בערב שבת — יאכל בשבת.
נמצא שהשבת היא אות ומופת לעולם הבא, ולכן פתח אדם ב"מזמור שיר ליום השבת", להדגיש בזה שכבר תיקן את מה שמקלקל, ושהוא מאמין באמונה שלימה בתחיית המתים ובעולם הבא שכולו שבת.