הגיוני משה
פרשות ויקהל-פקודי
מלאכת המשכן – בלב ונפש
אחדות, לא אחידות
מקדש ושבת: הקדשת הבריאה
מלאכת המשכן – בלב ונפש
הענין הבולט בפרשתנו הוא שהשתתפות ישראל בתרומות לבניית המשכן נעשית בנדבת לב: "כל נדיב לבו יביאיה את תרומת ד'", "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ד למלאכת אוהל מועד" (ל״ה ה' ו-כ״א). כל־כך סוחפת היתה רוח ההתנדבות, עד שעלתה התלונה: "מרבים העם להביא מדי העבודה", ומשה נאלץ להעביר קול במחנה: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש", ורק אז חדלו התרומות מלזרום: "וייכלא העם מהביא" (ל״ו ה'־ו׳).
ובכן, בניגוד לנוהג שבעולם – שלכל משימה בונים תקציב ומחשבים בדיוק את הצרכים – הנה כאן דווקא נמנעו העם מלבדוק ולחשב, אלא רצו לתת עוד ועוד, כפי כוחם והתלהבותם הם, ולא על־פי צרכי הבניין.
ולעומת בני העם, נהגו נשיאיו באופן שונה. הנה כך מביא רש״י (ל״ה כ״ז): "כך אמרו נשיאים: "יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו". כיוון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר 'והמלאכה היתה דיים', אמרו נשיאים: ימה עלינו לעשות?', הביאו את אבני השוהם". ובגין התנהגותם זו – ממשיך רש״י – "לכי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם: ׳והנשאם׳ (חסר יו״ד) כתיב".
אמנם לא עשו הנשיאים כל עוול, אבל ההבדל הזה שנחשף כאן בינם לבין בני העם, הינו משמעותי: בעוד שכל אנשי ישראל לא עשו כל חשבון ולא רצו לדייק אלא להרבות עוד־ועוד, הרי הנשיאים קיבלו על עצמם רק למלא את החסרון, לפי צרכי הבניין ולא ככל יכולתם־הם.
ייתכן לומר שלכך כיוונה התורה כאשר ציוותה עלינו לאהבה את ד', "בכל לבבך ובכל נפשך׳. מצד אחד, "וידעת היום והשבות אל לבבך", חייב אדם לחשוב מחשבות בלבו ולרדת לעומק הדברים עד כמה שידו מגעת; ומצד שני, "בכל נפשך", יש להפעיל את כוחות הנפש הפנימיים והטמירים – בהתלהבות שמעבר לשכל הקר, ובמחוזות־הנפש שהחשיבה הרציונלית כבר איננה שלטת בהם – כי הכוחות הללו, השואפים לאין־סוף, אינם יודעים כלל שום הגבלה.
הכח הזה של המסירות הנפשית עד בלי גבול, הוא אשר התגלה במעשה העקידה, ככוחו המופלא של אברהם אבינו. כי מעשה כה מרחיק לכת – אשר, בניתוח שכלי, נוגד הוא לא רק את דרך ההגיון אלא גם את כל רוחה של תורה – יכול הוא להיעשות רק בתעצומות "בכל נפשך". בבחינת השכל הקר של "בכל לבבך", הן יכול היה אברהם להקשות: 'אתמול אמרת לי: כי ביצחק יקרא לך זרע, והיום אתה אומר: והעלהו שם לעולה?!' אלא שזהו טבעו של כח ההתלהבות ומסירות הנפש, שאין הוא נפתח כלל לקושיות, כאלה ואחרות. סוחף הוא את כל כוחותיו של האיש – ואת כל כוחות האומה – אל מחוזות הוודאות וההחלטיות, מעל ומעבר לכל לבטי הספק. ואת הכח זה חובה עלינו לשתף בבניית המשכן, כי רק בהתפשטותה של הנשמה נזכה לדלג מעל הגבולות ולבוא עד לב הקדושה, לפני ולפנים.
והנה, אמנם, במלאכת המשכן הצטרפו שני הכוחות, חכמה מכאן והתלהבות מכאן. בבצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ניתן כח חכמת הלב – להבין עומק סוד כל נדבך ונדבך, ברוח א־להים בחכמה בתבונה ובדעת – שכן סודות טמירים עד אין חקר טמונים במעשה המשכן. אך בוודאי לא היה בצלאל מסוגל לרדת לכל עומק הכוונות אלמלא הביאו אליו העם, בתנופת התלהבות מופלאה, בכח נדבת לב, את כל חומרי המלאכה. בכך נקשר החיבור בין בצלאל לבין העם עד שניתן לומר שכולם יחד בנו את משכן ד': מכאן פעל בצלאל בעומק החכמה, ומכאן הביאו העם את כל הדרוש בכח מסירותם ובכח הנשמה הפשוטה, וכך נשזרו יחדיו שתי הבחינות, "ויהי המשכן אחד".
אך באמת לא רק בשל חכמתו נבחר בצלאל, כי גם בו־עצמו נמצא כח מסירות הנפש. לא על־חינם הדגישה התורה כי 'בן חור' הוא, שנהרג אביו על קידוש השם, ועל־כן ברור שאין בו שמץ מחשבת פסול )ר' שמות רבה מ"ח ג'(, ולא לחינם הודגש ששייך הוא 'למטה יהודה', שבטו של נחשון בן עמינדב אשר קפץ ראשון אל מי ים סוף והשליך נפשו מנגד, למען העם כולו (ר' מסכת סוטה ל"ז עמ' א'). לכן מפרש רש"י (ל"ז א') בשם חז"ל: "'ויעש בצלאל' (את הארון) – לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו".
בצלאל הצטיין אפוא בכפילות הנדירה של שני הכוחות: עומק הדעת והחכמה מצד אחד, ומצד שני מסירות הנפש והזריזות העצומה לקיים את מצוות ד'. בכך היה הוא כפנס מאיר לכל איש ישראל, לגלות יחד את כח השכל עם התרוממות הנפש, שיישתתף כל אחד כפי כוחו וכוונתו: גם להעמיק במחשבתו – בכל לב – אל חקר מעשה המשכן, וגם לבוא בכל נפשו, במסירות נפש ובשמחה שלימה. ואחר ככלות הכל, "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ד' כן עשו" (ל"ט מ"ג). או־אז בירך אותם משה (כדברי רש"י שם): "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' א־להינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו".
אחדות, לא אחידות
שלוש־עשרה פעמים חוזרת התורה ואומרת בפרשיות הללו שמלאכת המשכן, כליו, ובגדי הכהונה, נעשתה "כאשר ציווה ד' את משה", ועוד שלוש פעמים מסכמת היא שהנה קם המשכן ונהיה, "ככל אשר ציווה ד' את משה".
לכאורה, די היה אילו סיכמה התורה פעם אחת – בסוף מעשה הבניין כולו – שהוא נעשה ככל אשר ציווה ד', אלא שעלינו להבחין ולהבין, שישנו בעשיה משהו שאיננו בציווי, והוא המחייב כאן את החזרה על ביטוי הנאמנות, שוב ושוב.
הציווי על מעשה הבניין מתייחס לצד החיצוני. כך וכך תעשו, מלמד ד' לבני ישראל – ובסוף המעשה ראוי יהיה האוהל הזה שאשרה את שכינתי בתוכו. כמובן, גם בשמיעת הציווי הבינו ישראל שלא דבר ריק הוא – ולא רק בעץ וכסף וזהב עסקינן – אלא כל פרט ופרט מרמז על עומקן של כוונות נסתרות. ואולם, בביצוע הדברים בפועל, כבר אין די באותה הבנה. עתה, נדרשים ישראל לשקע את כוחות נפשם – כל אחד ואחד כפי כוחו המיוחד לו – על מנת ליצור את אותה יצירה מופלאה הקרויה משכן. ואם עלה הדבר בידינו, נמצא שלא רק במשכן, באוהל, תשרה השכינה, אלא במעשה־ידינו, ובעם ישראל כולו, כדבר ד' בראשית הציווי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
על־כן נחוצה החזרה על הביטוי "כאשר ציווה ד'". הריבוי רומז לכך שכל אחד ואחד מישראל תרם ועשה כיכולתו, והעובדה שהביטוי הוא אחד – פעם אחר פעם – רומזת לכך שכל היחידים כיוונו לאותו דבר עצמו. ממילא יובן, שהבניין שנוצר במפעלם המשותף של כלל ישראל לא היה בליל של פרטים, אלא יצירה הרמונית, אשר האחדות ניבטת מכל פרט שבה.
אפילו בבניית בית קטן – החייב להיבנות בידי כמה וכמה בני אדם – כלל לא קל לאחד ולרכז את דעות כל הבונים לאותו כיוון, שכן דעותיהם של בני אדם שונות זו מזו, ורצונותיהם אינם עולים תמיד בקנה אחד. והנה כאן נבנה המקדש יחד־כאחד בידי כל ישראל, אשר התאגדו כולם מאחרי בצלאל ושמעו לקולו. כח היצירה המאוחד, אחדות הפעולה של ששים ריבוא בני העם, שכולם התרכזו כאחד בכוונתם ובמפעלם, בכל לב ונפש – כל איש נתן את חלקו, כל אחד התנדב במיטב כוחו – זהו סודו של המקדש.
כך נבנה המקדש בידי שש מאות אלף בונים, עם כל הגיוון העצום והבדלי האופי בין כל איש לרעהו. השונות איננה מפריעה לאחדות. אדרבא: כל אחד מבני העם הבין אל־נכון שזקוק הוא באמת גם לנדבך של חברו, וכי המקדש צריך להיבנות דווקא על־ידי מיגוון הכחות של הכלל כולו.
כך ניתן להבין את סיבת החורבן, את שנאת החינם. כי המקדש איננו קיים רק כבית עץ ואבן אלא כמכלול הכוונות הנשגבות הטמונות בו, המאוגדות כולן בכוונת האחדות. כאשר מתרוקן המקדש מכח האחדות – המתפוגג בגלל שנאת החינם – הרי נעלם ואובד כל בסיס קיומו של הבית. מכאן יובן עד כמה עלינו לחזק שוב את כוחות האחדות, למען ייבנה שוב המקדש, בחידוש ימינו כקדם במהרה.
מקדש ושבת: הקדשת הבריאה
"ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'" (ל"ה ב'). ופירש רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".
ופעמים מספר חוזרת סמיכות־הציווי הזו שבין מקדש לשבת – "את שבתתי תשמורו ומקדשי תיראו אני ד'" (ויקרא י"ט ל', כ"ו ב') – עד שניתן להבין עד כמה השתוקקו בני־ישראל לבנות את המקדש. הם הבינו וודאי את הצורך לשבות בשבת מעבודת החול, אך נתקשו להבין: מדוע לא יידחה איסור מלאכת שבת בבניין המקדש שכל כולו קודש?
והנה, לומדים חז"ל שכל מלאכה שהיתה חשובה במקדש היא מלאכת שבת, כי ל"ט אבות מלאכות כנגד ל"ט פעמים שנאמר במשכן 'עבודה' ו'מלאכה' (ר' ירושלמי שבת דף ט' עמ' ב'). ואולם, נראה לומר שזהו סימן בעלמא, כי לפי עומק הדברים, הסדר הוא הפוך: כל מלאכה האסורה בשבת, היא המלאכה אשר משמשת בבניין המקדש. כי יצירת העולם קדמה למעשה המשכן: בששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת. לפיכך, כל המקדש שביעי, משתלב אפוא במעשה הבריאה. בששת ימי המעשה מתגלה כח היצירה, היצירה הא־להית הראשונית ויצירה בידי אדם הממשיכה אותה, ויצירה זו מתמצה בל"ט אבות מלאכות. וכאשר באה שבת, מתקדשת כל הבריאה כולה לתכליתה העליונה.
במצוות בניין המשכן ישנו אם־כן גילוי עמוק של דבר הקב"ה לבני ישראל: 'אנכי בראתי עולם ומלואו לדירת אדם, בנו לי גם אתם מעין מדור, עולם קטן, בו אדור ואשרה שכינתי, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"'. בכך מושלם מעגל מעשה בראשית: תחילתו במעשה־שמיים, המשכו וחידושו במעשה־אדם. בכך נעשים בני ישראל שותפים למעשה בראשית, ואף מקדשים הם את מעשה הבריאה, שמתחילתו, כביכול, היה בבחינת חולין.
'קחו, בני, את כל ל"ט המלאכות בהן בראתי את עולמי' – אומר הקב"ה כביכול – 'וחדשו בהן בריאת עולם קטן מוקדש לשמי, אשר בכח יצירתכם תושרה בו קדושה'. וכאשר תשבתו מן הבניין ביום השביעי – כשם ששבתתי אני ממלאכתי לאחר ששת ימי מעשה – הרי תקשרו בכך, במעשיכם, את מקדשי עם עולמי, העשויים זה כנגד זה. יוצא אפוא כי השביתה מאותן מלאכות־יצירה ביום השבת – לרבות השביתה מהן בבניין המקדש – דווקא היא המבטאת ומסמלת את ההרמוניה שבין מעשה אדם ומעשה שמיים, וכולה עניין אחד: לקדש את מעשה בראשית.
והכפלת ההדגשה בדבר הקשר שבין שבת ומקדש נחוצה כדי לקדם סכנה ולמנוע טעות חמורה. אם אולי חשבו בני ישראל כי בבניין המקדש הם התעלו אל ממעל לארץ – בבחינת 'אני אמרתי א־להים אתם ובני עליון כולכם' – שיכולים היו להידמות בעיני עצמם למלאכים, הנה בא ציווי השביתה מן הבניין בשבת למנוע כל טעות. כי בשמי השמיים – בעולם שכולו שבת – אין שבת שלטת, שכן ניתנה היא רק לתחתונים, אבל המקדש ניתן לנו על מנת לקדש את חיינו כאן, דווקא בעולם החומר, ואין אנו ניתקים אל שמי המלאכים שאין להם שבת כלל.
כך יובנו דברי חז"ל – (מסכת שבת דף פ"ט עמ' א') – המספרים על העימות בין משה רבנו לבין מלאכי השרת בשעה שעלה למרום לקבל תורה, והם רגזו: 'מה לילוד אשה בינינו?' והתנכלו לו למונעה ממנו. אמר להם: "מה כתיב בה (=בתורה זו)? 'זכור את יום השבת לקדשו'. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?" כי אם אין מלאכה, אין שביתה. גילוי קדושת הבריאה אפשרי אפוא דווקא בידי הבונים והעושים בששת ימי המעשה, ולכן רק הם יכולים להשלים את מעשה הקב"ה בבניין מקדשו. המקדש, הבנוי ומעוטר דווקא בגולמי חומר גשמיים, מקשר הוא כסולם את השמיים והארץ; על־כן רק איש ישראל – שהוא בעליה של פיסת קרקע בארץ ישראל – הוא החייב בעליה לרגל אל המקום אשר בחר ד' להשרות את שכינתו באמצעותנו, על סדן הקרקע אשר כאן.