הגיוני משה

נעשה ונשמע

"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מ גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב (תהילים ק״ג כי) יברכו ה׳ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא 'עושי', והדר 'לשמוע'" (מסכת שבת דף פ״ח עמוד אי).

ישנם כאן לפנינו שני גילויים: האחד, שהקדימו בני־ישראל את הינעשה', והשני: שמן ה׳נעשה' הם באו ל׳נשמע'.

כי הנה, ישנן בעם ישראל לעתים שתי אסכולות:

האחת מניחה את הדגש על הינעשה' – עשיית המצוות כפי כל הסעיפים וסעיפי הסעיפים – אבל בלא טירחה ויגיעה לעיין לעומק ולהבין; והשניה, הרואה את עיקר היהדות במחשבה ובהגות תוך הקלת־ראש בחשיבות מעשה המצוות.

ובהקבלה לשתי הבחינות של 'נעשה' ו׳נשמע' מצווים אנו בשתי מצוות התפילין, של יד ושל ראש. נשים לב בהקשר זה לשתי הלכות: האחת, שאסור להפסיק בדבר כלשהו בין הנחת תפילה של יד לזו של ראש; והשניה, שאסור להניח ולשהות בתפילה של ראש בלא זו של יד.

הווה אומר כי, מצד אחד, אסור להסתפק במעשה לחוד וחייבים להמשיך מיד להנחת תפילה של ראש, כי המעשה צריך להיות הקדמה והדרכה לינשמע'. אבל מצד שני גם אסור לקחת ולהניח רק את התפילה של ראש, כי הנחה זו – שהיא הבחינה הרוחנית־עיונית – חייבת להיות מושתתת על ה'נעשה' של יד. אין יהדות־מחשבה בלא קיום המצוות על כל סעיפיהן.

מעניין להיווכח עד היכן הדברים מגיעים, כמה חשובה והכרחית האחדות בין שתי הבחינות הללו, המשתקפות בשני בתי התפילין.

חז"ל דרשו כי "אם סח בין תפילה של יד לתפילה של ראש, עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (מדרש תנחומא פרשת בא סימן י"ד, ומסכת סוטה דף מ"ד עמ' ב').

ולכאורה, מדוע נקטו חז"ל דווקא בדוגמא של 'עבירה' זו כדי לדרוש שהנכשל בה יחזור מעורכי המלחמה? נראה כי יש להסביר שאמנם דווקא במהלך המלחמה עלול האדם ליצור חייץ בין חובתו הרוחנית – אשר ידמה האדם כי מתמצית היא בלימוד התורה, בקיום המצוות ובתפילה – לבין עריכת המלחמה, אשר עלולה להיתפס כמעשה חולין מובהק. זוהי טעות חמורה, הבאה מתוך דמיון שוא האומר כי רק בשלום מתגלה תוכן הקודש – "ד' יברך את עמו בשלום" – בעוד שהמלחמה הינה ביטוי של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". 'הקול קול יעקב', ואין כוחנו אלא בפה – כך יאמרו בעלי גישה זו – בעוד שהידיים, ידי עשיו הן, וכל תחום המלחמה הוא רק לו, וכך ראוי.

אבל אנו, לא־כן עימנו. בסוף פרשת בשלח, כאשר בא עמלק כנגדנו, למדנו כי גם כשעוסקים ישראל בעריכת המלחמה – בבחינת ה'יד', "כאשר ירים משה את ידו" – צריכה היד להיות יד־קודש, יד משה רבנו, ורק אז: "וגבר ישראל". כאשר המלחמה היא מלחמת מצווה, אזי אין הבדל מהותי בין מעשה מצווה כלשהו – הקרבת קרבן, למשל – לבין עשיית המלחמה. שני מעשי הקודש הללו שואבים את כוחם מלמעלה, מן הבוחר בישראל, "ד' איש מלחמה, ד' שמו", ומעשה הלחימה, ה'יד', חקוק על כסא כבודו: "כי יד על כס י־ה".

זוהי אפוא הסיבה לכך שאדם השח בין הנחת תפילה של יד לזו של ראש – כי רואה הוא בשתיהן שתי בחינות נפרדות – מונע מעצמו להבחין כי בכח יד ד' מנהלים אנו מלחמה בקדושה, ולכן ראוי הוא לחזור מעורכי המלחמה.

והנה, יש לשים את לבנו להבדל חשוב בין בחינת 'נעשה' ל'נשמע'. כבר העיר בעל 'משך חכמה', כי כשנאמר בפרשת יתרו "כל אשר דיבר ד' נעשה", הרי הדבר מוסב על כלל ישראל, ואילו כאשר נאמר 'נעשה ונשמע', בפרשת משפטים, מדובר על חובת היחיד.

כי אכן חיובי המעשה שווים הם לכל נפש: לכל אחד מישראל נתונות אותן מצוות עצמן, עשה ובל תעשה, והן מוגדרות היטב על כל פרטיהן. על־ידי המעשה,

מתבלטת אחדות כלל ישראל בהיות כל בני העם, באשר הם שם, עושים אותה פעולה באותה שעה, כאיש אחד בלב אחד. לכן כה מתאים ומכוון הכתוב בפרשתנו (פרק י"ט פסוק ח'): "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ד' נעשה".

ולעומת זאת, כל מרחב העיון וההגות – בחינת ה'נשמע' – הינו אישי ובלתי מוגדר מעצם טבעו. לכל אחד כיוון החקירה, דרך העיון, ואופן ההבנה המיוחדים לו.

לו היה כל אחד הוגה באותו הדבר ובאותה דרך, הרי היתה מתבטלת בכך אישיותו של כל יחיד. לפי ההלכה ישנו מעין פלא בקהל ששים רבוא, עד שהוקבעה לכך אפילו ברכה מיוחדת: "הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (מסכת ברכות דף נ"ח עמוד א').

לכל נשמה ישנו אפוא תפקיד מיוחד, ואסור לנו לאכוף את מחשבתנו על הזולת. אסור לנו לעבוד ולהורות על־מנת שכל איש יהגה באותו אופן; תהא זו ממש מיתת נשיקה לייחודו של כל אדם. אדרבא: ראוי כי כל אחד יעיין, יחקור ויבין, על־פי שכלו והבנתו המיוחדים לו, וריבוי הפנים יביא לכך שכל אדם מישראל יתרום לאוצר רוחו של העם באופן המירבי.

עלינו לשבח אפוא שזכינו לכמה גישות ופירושים נפלאים – לתורת הרמב"ם ולראב"ד, לרש"י ולתוספות, לרבי עקיבא איגר ולר' חיים – מפני שכל אחד מאלה, גם ודווקא במחלוקתם, העשיר את עולמנו לפי השגתו האישית שלו.

ואולם, כל זאת בתנאי אחד: שכל המחשבות הללו תהיינה מושתתות על ה'נעשה' האחד. הקדימו אבותינו את ה'נעשה' ל'נשמע' כי הבינו שהמעשה – שאחדותו המחוייבת חלה על הכלל כולו – הוא הפתח המוביל אל היכלה של המחשבה האישית החופשית, המתנשאת לאין־סוף.