הגיוני משה

פרשת תרומה

הכרובים פורשי כנפיים
משכן וקרבנות
ודגלו עלי אהבה

 

הכרובים פורשי כנפיים

נוהג אני להסביר כי שני הכרובים הניצבים על כפורת הארון הינם סמל לעם ישראל. כי הנה עם ישראל ססגוני הוא בגווניו השונים: לאיש־ואיש, לשבט־ ושבט, לכל אחד תכונתו המיוחדת לו, אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ואין דעתו של אחד דומה לדעת חבירו. על־כן באמת פלא הוא ממסתורי הנהגתו של הקב״ה, היאך יהא כל ישראל מלוכד – על כל גווניו מן הקצה ועד הקצה, מימין ועד שמאל – בבחינת "ופניהם איש אל אחיו" האמורה בשני הכרובים.

אלא שתנאי יש בדבר, שכל ריבוי הגוונים הזה – הכשר והרצוי – יהא רק כאשר יתקיים הכתוב: "מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. .. אל הכפורת יהיו פני הכרובים" (כ״ה י״ט־כ׳). כי הכפורת – המכסה את ארון העדות – הינה סמל לשלמותה ולנצחיותה של תורת ד' התמימה, ומעידה היא שתוכו ותוכנו של הארון לא ישתנה לעולם ויעמוד לנצח, ורק במסגרת זו מתקיים כל ריבוי הגוונים. וכאשר ישאב עם ישראל את כוחותיו ושאיפותיו מן הכרובים – ויהיו הכל מלוכדים יחדיו כאיש אחד בלב אחד, כשני הכרובים – אזי גם השכינה שורה שם ביניהם: "ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" (כ״ה כ״ב).

ונראה לי שאפשר להסביר גם באופן אחר:

הכרובים המכוונים זה לזה – "ופניהם איש אל אחיו" – מסמלים את מידת החסד, כי הזוגיות הזו מבטאת אהבה. כך גם מובא במסכת יומא (דף נ״ד עמי אי) כי בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. ואילו התורה – החקוקה על שני הלוחות המונחים בארון – מסמלת את החוק. משמעות השילוב בין שתי הבחינות הללו – הנהגת החוק הנעשית בחסד – היא, כי צדיק ד' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, וכי רחום הוא בדין, כי משתף היא בדינו את מידת הרחמים.

אסור אפוא לטעות ולומר כי ישנן בהנהגת ד' יתברך שתי מידות מנוגדות, אלא הכל משתלב לשלימות אחת. ועל זה אמר הכתוב "מן הכפורת תעשו את הכרובים", "ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", כי כל דיבור ודיבור היוצא מן הקב"ה מבוסס הוא על החוק והדין אך יוצא דרך החסד. על־כן מאפיינים הם דברי הגמרא במסכת ברכות (דף י"א עמ' ב') כי יוצאים ידי חובת ברכת התורה בברכת 'אהבה' שלפני קריאת־שמע. כי בברכת התורה מודיעים אנו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו; והרי כל מהותה של בחירת ישראל גילוי אהבה היא, וכל התורה כולה הינה מגילת האהבה הזאת, והבוחר בעמו ישראל באהבה בחר בנו, ובאהבה נתן לנו את תורתו.

משכן וקרבנות

ישנן שתי שיטות בתפיסת ציווי הקמת המשכן ועבודת הקורבנות, והמפרשים מבליטים את הניגודים בין שתיהן. הגישה האחת – המיוחסת בעיקר לרמב"ם – טוענת שהמניע לציווי הקמת המשכן, מעיקרו, הוא שלילי, וכולו בבחינת פשרה. כי מכיוון שבמעשה העגל נתגלה כי צריכים העם – מעצם טבעם – דבר ממשי בעבודת ד', וכי תוסס בקרבם דחף וחשק להקריב קרבנות; לכן ניתן להם המקדש ופולחנו, כדי שיכוונו את רגשותיהם – רגשות חולשה של תשוקה אל המוחש – דווקא לעבודת ד', וכך יזדככו רגשותיהם וייתעלו.

ולעומת זאת קיימת השיטה האחרת, המיוחסת בעיקר לרמב"ן, כי חלילה וחס לראות בציווי נשגב זה עניין של פשרה. אדרבא: ציוויי המשכן ועבודתו, כל עצמם, הינם מעין המשך רצוף למעמד הר סיני, וקיומם הוא התרוממות הנפש והתקרבות מתמדת אל השכינה.

ולעניות דעתי יש לומר כי שתי הגישות אינן דווקא נוגדות זו את זו, ואדרבא: עולות ומשתלבות הן יחדיו.

כי נתבונן נא מעט: מהיכן נובעת אותה חולשה בסיסית של האדם, הרודף אחרי המוחש? הלא נטיה זו מונחת בו מטבע יצירתו. כל התורה כולה, כל תרי"ג המצוות לא ניתנו אפוא אלא על־מנת לצרף בהן את הבריות, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ועל־ידי תורה וקיומה יוכל האדם להתרומם, ולהפוך כל מכשול לעזר וכל עז למתוק.

צא ולמד ממה שאמרו חז"ל במסכת שבת (דף פ"ח עמ' ב'):

"בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה… אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה!… אמר להן:… משא ומתן יש ביניכם?… קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?… מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב".

משמעות הדברים היא שכל התורה כולה מכוונת אמנם כנגד חולשת הבריאה, ובאה היא (כגישת הרמב"ם) להדריך ולכוון את האדם המוגבל ולהיישיר את דרכו; אך עם זאת – דווקא מתוך מגבלות האדם – מגביהה אותו התורה ומקרבתו לשכינה (כגישת הרמב"ן), עד כדי אחיזה בכסא הכבוד.

זהו הגיונם של מאמרי חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, או (כדבר ד' לישראל): "בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו" (מסכת קידושין דף ל' עמ' ב'). כי התורה הגשמית מיועדת לעולם הגשמי: רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים, שס"ה מצוות אחרות כנגד שס"ה גידים. על כן מורכבות הן יחד שתי הגישות הפרשניות, בלא סתירה ביניהן. כי באמצעות התורה ועבודת ד' נשזרת הרמוניה מושלמת בין גשם ורוח: עידון הגשם (כגישת הרמב"ם) ורוממות הרוח (כגישת הרמב"ן) הינם שניים אשר ילכו יחדיו.

גם מצוות התורה הנראות כמגושמות – כמעשה הקורבנות – אוצרות אפוא בתוך תוכן כוונות עמוקות. האדם המקיימן מיטהר, מזכך את כל חושיו ומאגדם לעבודת ד', מקדש את גופו ומאחדו עם נשמתו.

ודגלו עלי אהבה

מדרש תנחומא לפרשתנו – פרשת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – פותח בדרשת הפסוק "ויקחו לי תרומה" בהביאו את דברי הנביא מלאכי "אהבתי אתכם אמר ד'" (סימן ג'), ועלינו להבין את הקשר שבין הכתוב למדרש.

ועל־מנת להבין את הקשר עלינו להקדים ולבאר מדוע לא עלתה בידי דוד המלך לבנות את בית הבחירה, שכן, לכאורה, מי עוד כמוהו היה מוכשר וראוי לכך. כידוע, אמרו חז"ל כי שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להן מלך, למחות זרעו של עמלק, ולבנות את בית הבחירה. בניגוד לשאול קודמו קיים דוד את שני הצווים הראשונים בדבקות ובעוז: הוא עלה וישב על כסא מלכותו – חינך את העם לחזק תורה ודת – לקח נקם מאוייביו, וקיים גם את תפקידו ככתוב "מחה תמחה את זכר עמלק".

מדוע אפוא נבצר ממנו למלא גם את תפקידו השלישי לבנות את בית הבחירה? בספר דברי הימים א' (כ"ב ח') מספר דוד לשלמה בנו: "בני, אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ד' א־להי. ויהי עלי דבר ד' לאמור דם לרוב שפכת, ומלחמות גדלות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל אוייביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי."…

והנה דבר זה – שדוד חטא בשפיכות דמים – נשמע מוזר למדי, שהרי כל המלחמות אשר לחם דוד לא היו אלא לקדש שם שמים ולקיים את הציווי "מחה תמחה" וגו'. בוודאי שבמלחמותיו השליך דוד את נפשו מנגד, ומוכן היה תמיד למסור את נפשו שלו, ועל־כן יש להבין באור חדש את שיחת דוד עם נתן הנביא בספר שמואל (ב' ז'): "ראה נא", אומר דוד, "אנוכי יושב בבית ארזים וארון הא־להים יושב בתוך היריעה", והשיב לו ד' על־יד נביאו: "כי לא ישבתי בבית למיום העלות׳ את במ ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן".

משמעות דבר ד' – העולה מספר דברי הימים וספר שמואל גם־יחד – היא, שאהבת דוד לד' מתבטאת בנכונותו המתמדת למסור את נפשו ולשפוך את דמו, בבחינת 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא כתוב זה (=ואהבת את ד' א־להיך בכל לבבך ובכל נפשך) לידי, ואקיימנו'. ומכיוון שכך, אין האהבה הגדולה הזו זוקקת אות וביטוי נוסף, כבניין המקדש. אומר ד' אפוא לדוד, כביכול, שגם בתוך היריעה, במקום שכינה צנוע, נשתעשע יחדיו, לפי שאהבתך הגדולה אלי חמה וסוערת בלאו־הכי, במסירות נפשך כל ימיך. רק בעתיד, בדור הבא – לכשתבואנה המלחמות אל קיצן ויקויים: "והניחותי לך מכל אוייביך" – יקום שלמה בנך, איש מנוחה, והוא יבנה את הבית לשמי.

זהו עומקו של הכתוב "ואהבת את ד' א־להיך", שאם ישאל השואל: במה אדע, במה תהא ניכרת אהבת איש ישראל לד'? הרי סיום הכתוב: "בכל לבבך ובכל נפשך", בכל רגע ורגע הווה מוכן ומזומן למסור את נפשך על קידוש השם. כך היה רבי עקיבא מצטער כל ימיו על פסוק זה, מתי יבוא לידיו ויקיימנו, כי אש אהבתו היתה בוערת בקרבו בעוצמה כזו, עד שהיה מצפה להראות את תוקף אהבתו גם אם יהיה מדוכא ביסורים וגם במסירת נפשו על מזבח ד'. ואולם, דרך קודש קשה זו נאה ליחידים בגבורתם, כדוד המלך וכעקיבא בן יוסף, אך אין זו דרך ראויה לכלל האומה. כי אם כל עם ישראל ימסור את נפשו כאחת, תורה מה תהא עליה? והלוא כבר נאמר 'וחי בהם', ועל־כן הכלל, כל קהל ישראל, זקוק הוא לאות אחר אשר יעיד על אהבתו ודבקותו בד'.

והנה, השם יתברך גילה לנו את אהבתו אלינו, בנושאו אותנו על כנפי נשרים. אין לך גילוי מובהק של רעות וידידות, כאדם הלוקח את חברו עמו למקום מדבר להשתעשע עמו באהבתו, וכן הוא המנהג שהחתן והכלה אחר יום חתונתם נוסעים להתבודד, יחידים, במקום רחוק, ובזה ניכרת אהבתם לכל. עם היציאה מארץ מצרים, נגלתה אפוא אהבת ד' וסגולתו, כנסת ישראל, ככתוב: "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ו "הבן יקיר ל אפרים אם ילד שעשועים" (ירמיהו ב' בי ו־ל״א י״ט). שם, במדבר, יכול הקב״ה להשתעשע עימנו ביחידות ולהכיר לנו אהבה, ואילו אנו נענים ואומרים לו: אתה בחרתנו מכל העמים להיות לך לעם סגולה, ולממלכת כוהנים וגוי קדוש.

אך באיזה מעשה – באיזה אות חיבה – נוכל אנו להביע את אהבתנו לד', אחר שכבר הראה הקב"ה את אהבתו העמוקה אלינו?

לשם כך ניתנה לנו המצווה המיוחדת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

המשכן – אשר עושים ובונים אנחנו – הוא סמל לאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים. דווקא משום היות המקום קטן וצר, מודגשת הווייתו כבית אוהבים. נחוץ שלא יהיה שם דבר חוצץ, דבר המסיח את כוונותיו של אדם מלהגות את כל מחשבותיו באותו בית בבחינת 'קודש לד", שיהא דבוק אך ורק בשכינה.

ועוצמתה של האהבה אשר נגלתה במקדש מתבטאת בדברי רב קטינא (מסכת יומא נ"ד עמ' א') האומר כי בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרין להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. רבה בר רב שילא מוסיף: "כאיש המעורה בלוייה שלו", ומפרש רש"י: "הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו".

ישראל, בהביטם אל הכרובים המעורים ודבוקים זה בזה, נתדבקו גם הם בשכינה כ'תרין ריעין דלא מתפרשין' (=כשני רעים שאינם נפרדים), ונתקבעה בליבם אהבה עזה וחיבה עמוקה, עד־אין־סוף, לכבוד המקום.

וזהו אפוא פשרו של המדרש אשר פתחנו בו, הקושר את הכתוב "ועשו לי מקדש" עם מדרשו הכתוב בנבואת מלאכי: "אהבתי אתכם נאם ד'"; הווה אומר, מפי עליון: לאחר שכבר הראיתי וגליתי לכם את אות האהבה – "ואשא אתכם על כנפי נשרים" – עתה בא תורכם: בנו אתם בית לשמי, והראו גם אתם את גילוי אהבתכם אלי. או־אז יתקיימו דברי הנביא (הושע ב' כ"ב): "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ד' ".

דילוג לתוכן