הגיוני משה
פרשת וארא
בין אמונת האבות לאמונת משה
עיצוב אמונת ישראל
בין אמונת האבות לאמונת משה
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי ד׳ לא נודעתי להם". ישנן שתי מדרגות של אמונה. האחת היא האמונה הפשוטה, שאין למאמין ספיקות כלל, וגם לא בעיות או סתירות. הוא איננו מתעקש להבין, ואם ייתקל בקושיא יעבירנה מפניו, שהרי מכיר הוא במיעוט ערכו ודלות הבנתו. על־כן אומר הוא לעצמו שאיננו מבין, וגם אין מוטל עליו חיוב להבין, שכן הדבר נמצא למעלה מכח השגתו.
דרגת האמונה השניה היא אמונתו של האדם הרוצה מאד להבין; הוא אפילו חושב שישנה מצווה לחקור ולעיין, עד כמה שידו מגעת. איש זה ייקלע לבטח גם לקשיי הבנה רבים, כאשר יבחין בדברים אשר ייראו כסתירה ליושר־הבנתו, או כניגוד לכל הנחותיו על הא־לוהות. אז ייזקק האיש לאמונה גדולה עוד יותר, כדי שגם בכל סיבוכי המצבים הוא יוכל להישאר איתן. אחת משתיים: או שמכח האמונה הטהורה ימצא האיש סוף־סוף מענה לשאלותיו – אבל ישנו תנאי קודם לכך: בטחון במאת האחוזים שאכן צודק ונכון הדבר על־אף אי הבנתו – או שיגיע לדרך־ללא־מוצא, ויפסיק מלהגות, כי יתברר לו שהמשימה נעלה מן השכל האנושי.
דוגמא להבדל בין שתי האפשרויות הללו – נוכח אתגר רוחני קשה – מוצאים אנו באגדת חז״ל (חגיגה דף ט״ו עמי א') על הארבעה שנכנסו לפרדס, כאשר בן עזאי ובן זומא נפגעו, אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ואמרו חז״ל (ירושלמי חגיגה דף ע״ז עמ' ב') שאלישע בן אבויה נתקשה כי ראה אדם אשר עלה לראש הדקל וקיים את מצוות שילוח הקן וירד והכישו נחש ומת, הגם שהתורה הבטיחה בשכרה של מצווה זו אריכות ימים. אלישע בן אבויה לא יכול היה אפוא לעמוד במתח הקושי והסתירה, והוא נשבר. רבי עקיבא לעומתו, נכנס בשלום ויצא בשלום, ואבי־מורי זצ"ל הדגיש שמפני שנכנס בשלום – באמונה טהורה בלא סייג – לכן גם זכה לצאת בשלום. צא וראה עד היכן מגיעה האמונה הטהורה, המבטלת את כל הקושיות כולן: כאשר חזה משה רבנו במעמד הנורא שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל, עמד והיקשה: 'זו תורה וזו שכרה?' אך רבי עקיבא עצמו לא היקשה כלל, ולשאלת תלמידיו: 'רבינו עד כאן?' – שראו והבינו שאין בו, ברבם, אף שמץ של הרהור – השיב: 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא כתוב זה לידי', ויצתה נשמתו ב'אחד'. הווה אומר כי האמונה הטהורה – הנובעת מקריאת 'שמע ישראל' – היתה כה חזקה, עד ששום קושיא לא יכולה היתה לערער אותה ולהסיט את רבי עקיבא מבטחונו בד', עד שיצאה נשמתו ב'אחד'.
והנה, האבות לא נתנסו בכל אלה, ומדרגת אמונתם היא המדרגה הראשונה שבה פתחנו. כי הלוא אמונת אברהם אבינו היתה בנויה כולה על ההכרה: על ההתבוננות בבריאה וההבנה ש'אי־אפשר לה לבירה בלא מנהיג'. הקב"ה הוא שצריך היה לעזור לאברהם למצוא את גדרי הצדק והיושר בהנהגה, כי כבר מלכתחילה – מתוך שאלתו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" – מובנת מאליה הנחת היסוד בדבר עצם קיומו של היושר והצדק בבריאה.
כך גם נמנע אברהם, בתמימות אמונתו, מלהקשות ולשאול אף כאשר הורה לו ד' לעקוד את בנו אשר הובטח עליו "כי ביצחק יקרא לך זרע".
האבות האחרים כמעט שלא נתנסו בנסיונות כאובים אשר העמידום במבחני אמונה עליונים. בדרך כלל רואים אנו את השמירה הא־להית עליהם כתופעה בולטת. כך הושיע ד' את אברהם מפרעה ומאבימלך, כך נושע גם יצחק מאבימלך ויעקב מעשו, כי כאמור היתה כל אמונתם בנויה על עקרון 'כי ישרים דרכי ד".
לעומתם, משה רבנו כבר 'נכנס לפרדס', והוא מחפש, חוקר ורוצה לדעת ולהבין: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה" (ג' ג'). משה מאמין אפוא בדרגת האמונה השניה עליה דיברנו בפתיחה. שאלתו (ג' י"ג): "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו, מה אומר אלהם?" הינה שאלה פילוסופית אך פרובוקטיבית למדי – איך ניתן להסביר למה ומדוע נגזרה גלות על האבות ומדוע ולמה זוכים הבנים לגאולה?
אך התפרצותו הקשה של משה באה כאשר ראה שדווקא על ידו נתחזקו הרעות והרדיפות. הוא שאמור היה להביא גאולה היה לגורם המוסיף כאב ושברון נפש? הייתכן? "למה הרעות לעם הזה" – לאחר שכבר הבטחת לגאלם – ואם תאמר שאני, משה, אשם בכך, לפי שלא הייתי ראוי לאותה שליחות, אם־כן "למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".
ואולם, שאלותיו וחקירותיו של משה לא ערערו את בסיס אמונתו. אדרבא: רק מפני שהיה בטוח במאת האחוזים ביושרו של הקב"ה, רק לכן הוא העז ושאל איך ומדוע ו'למה הרעות'. ומתוך תמיהתו הנבונה, זכה לגילוי השכינה: "וראית את אחורי"; מתוך תהייתו הבנויה ומיוסדת כולה על אדני האמונה זכה לבוא ולהיכנס לפני ולפנים, 'נכנס בשלום ויצא בשלום', והתדבק עם השכינה עד שנלקח ומת במיתת נשיקה, "פה אל פה אדבר בו".
וזהו אפוא פשר הדבר: "וידבר א־להים אל משה ויאמר אליו אני ד'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל ש־די, ושמי ד' לא נודעתי להם".
השם 'א־ל ש־די', כדרך שנגלה ד' לאבות, הינו גילוי של "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, א־ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב ד'). כי הם ראו רק את הצד הנראה של המשפט; אתה – משה – כבר תזכה לעלות מעלה, להיכנס פנימה עד בית מסתורין של מלך, להתדבק בשכינה ולהעלות בהנהגתך ובדבריך את העם כולו לפסגות אמונה, מ "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", עד
"זה א־לי ואנוהו", ועד "נעשה ונשמע".
עיצוב אמונת ישראל
ענקי רוח אלה – האבות ומשה – הם שהניחו אפוא את היסוד לאמונת ישראל לדורותיו. לאחר ההכנה הראויה מביא משה את העם לרגלי הר סיני, ואז ניטעת בעם, בכולם־כאחד, אמונה בד' אשר נגלה אליהם, אמונת עולם. כי לאדם הפרטי ישנה נטיה נפשית שלא להכיר בריבונות ובשלטון מלמעלה, אין הוא קל לוותר על אדנותו־לעצמו ועל חופשיותו. על־כן יבחר באלילים – עץ ואבן – המותירים בידיו את חופש המעשה. רק אדם המסוגל להשתחרר לגמרי מפניותיו ונטיותיו האישיות, והרוצה בכנות מלאה למצוא את דרך האמת, הוא ימצאנה, ככתוב: "ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
צא וראה, בפרשתנו, את מאבק־המאסף שניהל מלך מצרים. פרעה – הסמל התרבותי של עם ותקופה – לא אדם קטן היה, ואמונותיו־הוא היו אז לדת ולפולחן המחייבים את הכל. והנה, אם נתבונן איך הגיב פרעה לאחר כל מכה – ואיך נסוג שתי פעימות לאחור לאחר כל פעימה שצעד לפנים, על־אף שהבין בוודאי את הנזק העצום לעמו – נבין עד כמה קשה היה לו להשתחרר מכל־וכל מפניותיו.
אחד היה אברהם. הוא הכיר בד' – כפי שראינו לעיל – ברום מעלת ההשגה אשר יש בכח אנוש להשיג, בבחינת 'דרשו ד' בהימצאו', כביכול שח לו די: 'במקום שהנני נדרש, שם נמצא אני'.
זוהי אפוא האמונה הנובעת מכח השגתו של האדם. אבל אמונה כזאת שרויה תמיד בסכנה, שמא יעמוד האדם במצב נורא, שכמעט אי־אפשר יהיה להבין את פשרו בשכלו, ואזי תתרופף האמונה.
כח נפלא זה של טוהר ודביקות ללא תנאי הינו כמובן דבר היוצא מן הכלל. מי יערוב לנו שגם יוצאי חלציו של אברהם – כל דורות ישראל – יהיו תמיד גבורי לב כאלה?
משה מעלה אפוא עתה את השאלה הזאת בכל עוזה בפני הקב"ה: כאשר יתבעו ישראל לדעת את שמו של הא־ל המבטיח להם גאולה, מה אומר אליהם? מה אוכל להשיב להם? איזה כח של אמונה אנחיל להם כאשר כלה כוחה של ההשגה, כשעומדים בפני מצב בלתי נתפס שאין השכל יכול להבין את פשרו?
והשיב לו ד': 'וארא אל האבות… ושמי ד' לא נודעתי להם'.
'וארא', זו בחינת האמונה שמלמטה כלפי מעלה. הקב"ה רק מאפשר את מבטו של האדם – ואז הוא 'נראה' אליו – אך עצם נשיאת העיניים, וכל מאמץ בירור האמונה, זהו תפקידו של האדם המסתכל. זו היתה אמונת האבות, אשר בסיסה, כאמור, הוא ההתבוננות הטהורה וההיסק הישר.
ואולם, אמת הדבר שאין די בכוחה של האמונה אשר ירשו בני ישראל מאבותיהם על־מנת לעמוד במבחן ובאתגר החדש. ואמנם, עד עתה עדיין 'שמי ד' לא נודעתי להם', אבל מיד – בקרוב – עומד אני להודיע להם את שמי המפורש. עתה אגלה להם גם מה שאין השכל יכול להשיג מצד עצמו; אעלה אותם ממש עד למעלה מהשגת אנוש, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם". זוהי מדרגת האמונה המבוטאת במטבע האמור כאן: 'נודעתי'. אני בכבודי, כביכול, מודיע וממציא עתה את עצמי אליהם.
כאשר יעמדו כולם כאחד וישמעו את הקול הגדול "אנכי ד' א־להיך", תהיה ההתגלות מלמעלה למטה – לא עוד מלמטה למעלה, בכח האדם, כפי שהיה עד הנה – וממילא תתיצב אמונתם לנצח, בכח חדש. זו תהיה ההודעה הגדולה של 'ושמי ד' נודעתי להם'. ורק התגלות זו יש בכוחה להשריש ולנטוע אמונה בתוך לבם של ישראל, 'בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו', )אולי גם במובן נוסף: לבל תחטיאו את המטרה, את דרך האמת(. התגלות נשגבת זו של ד' לישראל בסיני תספיג אל תוכם את האמונה, באופן שגם אם יבואו למצב שמציאות ד' ואמיתו לא יושגו בכלים אינטלקטואליים, מכל־מקום תהיה האמונה חדורה בנשמתם. כי המאור הגדול שיראו, שאין עין יכולה לראותו – "וכל העם רואים את הקולות" – והשמיעה הייחודית ששמעו בהר סיני, מה שלא תוכל אוזן לשמוע, יגרמו שניהם ליכולת השגה שממעל לכח החושים, השגה־בלב, אשר מבלעדי הגילוי הא־להי אין אדם יכול להשיגה.
וכח אמונה עצום זה איננו חד פעמי. התורה הנתונה לנו הינה בבחינת התגלות מתמדת – ש'קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו' – וחיים אנו אפוא בעולם חדש, עולם של אמונה בא־ל עליון וקיום מצוותיו. מעתה, כח עליון מסייענו אפוא, כח אשר יעמוד לנו בכל עת, וזהו כוחו של מעמד הר סיני ומתן התורה. כח זה אשר נחלנו, כח עולמנו הפנימי, הוא הגורם לכך שלא ייתכן משבר, סבל, רוח־סערה או קושי – כל צרות העולם החיצוני – אשר יזיזו את בני ישראל מאמונתם.