הגיוני משה

פרשת בא

אונס ורצון ודין צדק עליון
מניין שנות שיעבוד – על אחת שתיים
איסור אכילת חמץ וגאולת ישראל
קום עשה, אכול מצה
בין מצה שלפני יציאת מצרים לזו שלאחריה
ממקדש הבית לבית המקדש

 

אונס ורצון ודין צדק עליון

כאשר מצווה הקב"ה את משה "בוא אל פרעה", מוסיף הוא מיד גם את תיאור מצבו הנפשי של פרעה, ואף את התחזית הצפויה, שהיא עילת כל ההתעללות במצרים: "כי אי הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו".

ומפורסמת הקושיא, היאך יכול הקב"ה להעניש את פרעה – ומדוע ולמה שיעשה כן – אם מלכתחילה כבר ניטלה מפרעה בחירתו החופשית?

וכדי להשיב, עלינו להתבונן אל מצוות התורה והגיונן. "לא תרצח" מצווים אנו; אך יטען הרוצח לזכותו, שכאשר רצח – אנוס היה, שהרי כבר קודם לכן כעס על חברו בשל דבר פעוט, והוויכוחים הסלימו את הכעס עד לנקודת רתיחה, וסוף הטעות לבוא – כאשר כבר לא שלט הרוצח בכעסו, וכל תגובותיו יצאו מכלל שליטה – עד שעמד ושפך ארצה את דם יריבו. ובכן, לכאורה, גם כאן יש לשאול: הרי 'אונס רחמנא פטריה', ומה לי אונס חיצוני ומה לי אונס פנימי?

אלא שעלינו להתבונן גם למצווה נוספת: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י״ט י״ז), ומעיר המדרש: "ולא תשנא את אחיך׳ – יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו? תלמוד לומר: 'בלבבך', לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב" (ספרא קדושים פרשה ב' ד').

ייתכן שכאן נעוץ אפוא ההסבר לקושייתנו; שכן אילו אסרה התורה רק את ההכאה, את הקללה או את הרציחה, באמת יכול היה בעל־הדין להתנצל ולומר כי מחמת התגברות השנאה עשיתי זאת, ולא ברצון חופשי. ואולם, צא וראה עתה כי התורה פונה אל האדם ומצווה אותו בעודו נמצא בשלב המוקדם, בהתהוות המקור הראשון העלול להביאו להידרדרות אל העבירה הנוראה. כבר מעתה מצווה הוא להימנע מן העילה הראשונית – מן השנאה – בטרם יגלשו הדברים למצב בו באמת כבר לא תהיה לו בחירה חפשית.

על פי עקרון זה הסביר אבא מורי זצ"ל את מאמרו של קין – "השומר אחי אנכי?" – ואת אופן הידרדרותו אל הרצח. טענתו של קין היתה, כי בעת שהרג את אחיו כבר היה אנוס, מאחר שהמחלוקת הקדומה העמיקה עד לנקודה בה לא היתה עוד דרך חזרה, וממילא לא בבחירתו החופשית הוא רצח. ואולם, הקב"ה לא קיבל את האמתלא הזו. בהשיבו לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", הוא הזכיר לו את מקורו הראשון של החטא, כדברי המדרש שעל ענייני האדמה – ירושת אדם אביהם – נחלקו קין והבל. כך היא אפוא תרעומת הא־להים על קין: אמת, נכון הדבר שבשעת הריגה כבר בבחינת אונס היית, אך היה עליך לעצור בעצמך בשלב השנאה הראשונה, "מן האדמה", ולא לתת לענייני קרקע לגלוש עד שפוך דם. מראש, כאשר עוד היתה הבחירה והשליטה בידיך, חייב היית להבין ולחזות שאם תגבר עליך השנאה – בשל עסקי האדמה – סופך, שיהיו "קול דמי אחיך צועקים אלי".

ממוצא דבר למדנו את העקרון, התקף במעשה כל העבירות, שלא בשעת החטא הממשי – בעשיית העבירה בפועל – תלוי הקולר, אלא באותו 'ראש המדרון', בשלב ההידרדרות הראשון. שם נעוצה חרב הדין – ועל אותו מצב נדון האדם ונענש – כי אז עדיין שרירה וקיימת הבחירה החופשית.

ובאמת, לכאורה, הדין היה נותן, שאפילו אם לבסוף לא נעשתה העבירה – מסיבה חיצונית כלשהי – מכל־מקום יתחייב האדם כאילו עשאה. שהרי אם עבר על "לא תשנא" כבר נטע בלבו את פוטנציאל הרציחה, וראוי הוא להתחייב מיתה, כי הלא כבר גרם לעצמו שיהרוג את חבירו, ומה שיהיה בפועל – אם יישפך הדם או אם לאו – כבר אינו ברצון נפשו.

אלא שחוט של חסד עליון משוך על בני ישראל, שאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ואין הוא גומר את דינו של איש ישראל עד שיעשה בפועל, (להוציא את החריג האחד, שלא היה ולא יהיה: בן סורר ומורה). כי נפשו של האיש הישראלי במקורה טהורה היא, ועל־כן לעולם עדיין יש תקווה שתתגברנה המניעות ולא תיעשה העבירה. או־אז, אפשר כי יודע מחשבות יעיד שלא רק האירועים החיצוניים מנעו את האיש מלחטוא, אלא דווקא סגולת ישראל הפנימית, השואפת תמיד אל הטוב, היא שגברה ועצרה את ההידרדרות אל מיצוי החטא, אל גילוי הרוע.

מכאן יובן גם האמור בפרשת ציצית (במדבר פרק ט"ו, פסוק מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", כי מרובה היא מידה טובה על מידת פורענות; ואם בעבירות אמרנו שהכל תלוי במחשבה הראשונה – קל־וחומר במצוות. הזכירה, ההתכוונות בכל־לבבנו אל הדביקות בד' ובדרכיו, היא המביאה לקיום המצוות כולן. וכשם שהשנאה הינה פתח פתוח להידרדרות אל תהום עבירות כה רבות, כך האהבה הינה מבוא למצוות כה רבות. "ואהבת את ד' א־להיך" כשער למצוות בין אדם למקום, "ואהבת לרעך כמוך" כשער למצוות בין אדם לחברו.

ועתה נשוב אל הקושיא בה פתחנו, איך העניש הקב"ה את פרעה על שסירב לשלח את בני ישראל מארצו, הרי אנוס היה כי כבר כבד לבו עוד קודם־לכן.

על־פי העקרון שהסברנו כאן – אין כל קושי. שהרי תמיד, וכל חוטא, בשעת עשיית העבירה הריהו כבר בבחינת אנוס, כי כבר קדמה ההידרדרות הראשונית וכבר הביאתו לאותה נקודה בה אין בידו עוד לחזור למוטב. על מה נענש הוא אפוא? הווה אומר: על אותו השלב בו הכריע – בתוך לבו פנימה – לצד הרוע והחטא. ברור כשמש כי פרעה, בפנימיות רצון לבו, לא רצה לשלח את בני ישראל לחופשי; רצונו האמיתי היה לרדות בישראל ולהמשיך לשעבדם, אלא שהמכות הפריעוהו ואילצוהו לשלחם, בעל־כורחו. על־כן, גם אלמלא היה הקב"ה מכביד את לבו – וגם אם אמנם היה משלח לבסוף את בני ישראל בשל המכות אשר ניחתו בו – ראוי היה לעונש, על רצונו להרע, שהרי רצון רע זה הוא לב העבירה, ואילו המשך ההידרדרות לעבירה (או ההימנעות מעשייתה) כבר אינו לגמרי בידו.

ובכן, רק כדי שיהא הדבר ברור לכל – הן לפרעה עצמו והן לבני ישראל ולזרעם, כאשר יספר אב לבנו ולנכדו – החליט הקב"ה להכביד את לב פרעה, שלא יסכים לשלח את ישראל, שינסה להוציא אל הפועל את מחשבתו הרעה. כאשר יינתנו במצרים אותותיו ומופתיו של א־להי ישראל, כאשר יבין גם פרעה הרשע על מה נענש הוא, עד שיצדיק את דינו ויזעק: "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות פרק ט' פסוק כ"ז), יתגלה לעין כל כי רק על הקב"ה, צור ישראל, ראוי לגמור את ההלל: "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, א־ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים פרק ל"ב פסוק ד').

מניין שנות שיעבוד – על אחת שתיים

פעמיים תכופות מדגישה התורה את מניין שנות ישראל במצרים, שנים אשר נסתיימו "בעצם היום הזה", ובלילה אחד – הוא הלילה אשר משמרים אנו בכל דורותינו:

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים. ליל שימורים הוא לד' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לד', שימורים לכל בני ישראל לדורותם" (פרק י"ב, פסוקים מ'־מ"ב).

ידועים היטב דברי חז"ל המונים את שנות השיעבוד מלידתו של יצחק, והיטב ידוע החשבון המוכיח ששנות השיעבוד בפועל אינן אלא מאתיים ועשר. ועדיין אין הדברים מתיישבים על הלב, הכיצד יאמר הכתוב "ועבדום ועינו אותם" על תקופה כה ארוכה בה לא היו משועבדים כלל, והכיצד יאמר "בארץ לא להם" גם על השנים בהם גרו אבותינו עדיין בארץ ישראל.

על כן נראה לומר שעומקו של פשט הכתובים מתבאר דווקא במדרש חז"ל המכפיל את ימי השיעבוד, אולי בשל הקושי הכפול – שעבדו ישראל את פרעה גם ביום גם בלילה – וכך ראויים היו שתיחשב להם כל שנה לשתיים. הנה זו לשון המדרש:

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה'. ארבע מאות ושלשים שנה שישבו ישראל במצרים (כיצד?) – חמש שנים קודם שבא יעקב אבינו למצרים נולדו לו, ליוסף, שני שבטים: מנשה ואפרים, והם מישראל וירדו במצרים. הרי מאתים וחמש עשרה שנה (כי כך נוספו חמש שנים למניין מאתים ועשר). ימים ולילות – ארבע מאות ושלושים (הכפלת מאתיים וחמש־עשרה). שדילג הקב"ה הקץ בזכות אבות שלושה, שהם עמודי עולם, ובזכות אמהות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (פרקי דרבי אליעזר, פרק מ"ז, והובא גם בילק"ש לפרשת לך־לך, רמז ע"ז).

ובכן, אולי קשי השיעבוד גרם להכפלת מניין השנים, ואלי זכות אבות ואימהות תרמה לזירוז הגאולה, ואולי רמז ישנו כבר בכתובים למניין ימים ולילות דווקא, שהרי ראינו שאותן ארבע מאות ושלושים שנה מסתיימות גם "בעצם היום הזה" )פסוק מ"א(, וגם מגיעות עד "הלילה הזה" )פסוק מ"ב(. ומכל־מקום, כללו של דבר – הלוא־הוא הדילוג, זירוז גאולתם של ישראל – אמור במדרש נוסף, )ילקוט שמעוני לשיר השירים רמז תתקפ"ו(, אשר זו לשונו:

"'קול דודי הנה זה בא',.. רבי יהודה אומר: קול דודי הנה זה בא – זה משה, בשעה שבא ואמר: בחודש זה אתם נגאלים, אמרו לו: רבינו משה, והיאך אנו נגאלים? לא כך אמר הקב"ה לאברהם: 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה', והלוא אין בידינו אלא מאתיים ועשר! אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונות – אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, על החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלים, שנאמר: 'החדש הזה לכם'."

אמור מעתה: אין לפניו יתברך שום עיכוב ומחסום בבואו לפקוד את בניו, ופורצת היא גאולת ישראל כל מכשול וחשבון.

איסור אכילת חמץ וגאולת ישראל

החמץ מסמל השתלשלות טבעית. יציאת ישראל ממצרים היתה כולה מחוץ לדרך הטבע, כי פסח ד' עליהם – תוך דילוג ובלא השתלשלות טבעית – והוציאם מן המסגר ביד חזקה ובנסים גלויים. על־כן, ולו־רק מצד הגאולה הפיסית, כבר מוסבר ומתבקש איסור החמץ.

ואולם, בחינת ה'פסחתי' התגלתה עוד ביתר שאת במהפך אשר אירע במצבו הרוחני של העם. בן לילה נתהפכה כל דמותם: מדור השקוע במ"ט שערי טומאה הם היו לעם אשר אמר: "זה א־לי ואנוהו". וכבר דרשו שגאולתם זו מעבדות לחרות היתה על־ידי הקב"ה בכבודו, לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שרף – בחינת "אנכי ד' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – כי כח ה'אנכי' הוא שהוציאם, שהרי בפני עצמם הם היו רחוקים עד מאד.

ולעומת זאת, בגאולה העתידה אומר הכתוב (ישעיה נ"ב י"ב) "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו", שכן גאולה זו תבוא דווקא בהשתלשלות טבעית. לא־רק שכך תהא התפתחות צידה החומרי של הגאולה – בבחינת "כה אמר ד' למשיחו לכורש" – אלא אף הגאולה הרוחנית תבוא בכח עצמם, קמעא קמעא, עד שיכירו וידעו כולם כי ד' אחד ושמו אחד.

וזהו מה שאמר רבי אליעזר (מסכת ראש השנה דף י' עמ' ב') "בתשרי נברא העולם… בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להיגאל", כי הגאולה העתידה תבוא בתהליך טבעי, אשר חודש תשרי – חודש בריאת היקום – הוא המסמל אותו. לעומתו, אומר רבי יהושע כי בניסן נברא העולם, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. כוונתו היא לומר שאין כל אפשרות להפריד בין טבע לבין נס: גם הטבע הוא ניסי, והנס גלום כבר בטבע, מראש ומקדם. גם אם תיראה אפוא הגאולה כמהלך טבעי לגמרי, אין זאת אלא מפני שהעל־טבעי הינו חלק מן הטבע.

מכאן תובן אפוא הבריאה החדשה של חיי ישראל המתחילה בפרשתנו. "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם'" (רש"י בפתיחת פירושו לתורה), כי כאן מתחילים חיי ישראל ובכך נקבעים כללים חדשים. אם ב'בראשית' – בתשרי – נברא הטבע, הרי בניסן נברא העולם שנית, מחדש, בבחינת על־טבע: טבע המשועבד לתורה ולעם ישראל.

מעתה, ניחן האדם הישראלי בטבע חדש. אין הוא מתאווה עוד רק למזון גשמי – לחיותו של הגוף – אלא ניתנים לו, בבריאתו מחדש עם התורה, כיסופים אחרים, כיסופים אל רום המעלה: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל… לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה" (ברכת 'אהבה' שלפני קריאת שמע).

בריאה חדשה זו הינה עמוקה ונשגבת יותר מזו של 'בראשית', ועל־כן מתגלה הקב"ה על ישראל באומרו "אנכי ד' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אמר 'אשר בראתי שמים וארץ'. המהלך הנפתח עתה, אשר שיאו בקבלת התורה, הביא לנטיעת תכונת עומק בתוך תוכם של בני ישראל. מעתה – טמירים בנשמתם ומתבטאים בתפילתם – יתנגנו הפסוקים: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד'", "טוב יום בחצריך מאלף", ו "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי" (תהלים פרק פ"ד פסוקים ג', י"א ופרק כ"ז פסוק ד'). אלה הם צליליו של העולם החדש אשר פרשתנו היא שער הכניסה אליו, זה עולם האמונה והדביקות העליונה, הקושרת את כנסת ישראל וקוב"ה עד עולם, ברוחו של המאמר: "בניסן נברא העולם".

קום עשה, אכול מצה

תכלית מצוות אכילת המצה היא בהמחשתו של איסור אכילת החמץ, וביטויו במעשה החיובי הנוגד לו, ב'קום ועשה'. כי במעשה אכילת המצה מדגישים אנו שלא הנחנו את הבצק להחמיץ ולהפוך לאיסור. ונראה גם כי זהו טעמו של הגר"א האומר כי ישנה מצווה של אכילת מצה בכל שבעת הימים, שהרי בכל אכילה של כזית מצה, מגלים האוכלים, ב'קום ועשה', שאין הם אוכלים חמץ.

ובעקרון זה גלומה כוונה עמוקה, שהאיסור – והשלילה – לא כשלעצמם ניתנו, ולא הם העיקר; העיקר הוא תמיד דווקא בחיוב, ברוממות עשיית המצווה, וכל האיסור לא בא אלא כדי לשרת את החיוב הנשגב. אמור מעתה כי לא כדי להגביל אותנו נצטווינו להימנע מכל איסור 'לא־תעשה' שבתורה, אלא דווקא על־מנת שיהא לנו האיסור מעין בסיס אשר מכוחו נרומם את ההגבלה אל הדבר החיובי.

זהו עומק מאמר חז"ל בעניין השבת – ש'זכור' (שהוא הציווי החיובי( ו'שמור' )השלילי, המגביל) בדיבור אחד נאמרו – כי באמת הכל נובע ממקור אחד, אך העיקר הוא ה'עשה'. הא למדנו, שכאשר ניתן לנו, למשל, האיסור שלא לגרום צער והיזק לחבר, עלינו לרומם אותו מן ההגבלה, האמורה להיות מובנת מאליה, אל הרעיון החיובי, הקורא אלינו להתאמץ לגרום לחברינו נחת רוח, וכל טוב אפשרי.

אך בכך לא סגי. אם אמרנו, עד כאן, שכל עניינו של 'סור מרע', הוא בהיותו מעין מבוא העשוי לשרת את העניין העיקרי, שהוא 'עשה טוב', הרי נמשיך ונאמר עתה שכאשר האדם מתעלה, הריהו חי כל כולו רק בטוב, בתוכן הקדושה החיובי, ואין הוא זקוק עוד לאיסורי ההגבלה. כך, אדם הדבק בכל נפשו בד' א־להיו, ממילא לא יעשה פסל וכל תמונה; אדם הזוכר את יום השבת לקדשו – שקדושת השבת חדורה בו וממלאת את כל כולו – ממילא לא יעשה ביום זה כל מלאכת עבודה; אדם שהאהבה היא לו טבע ואופי, לא יגרום לחברו צער כלשהו גם אם לא יצווה על כך במפורש. ונסיים בדוגמא בה פתחנו, לאמור: אדם שהפנים את מצוות אכילת המצה בחג המצות, הרי הצד השלילי – "ולא ייאכל חמץ" (י"ג, ג') – כבר מובן לו מאליו, ממש כאילו אמרנו שכאשר אך מעלה אדם את האור, כבר לא יהי חושך.

בין מצה שלפני יציאת מצרים לזו שלאחריה

מדי שנה מספרים אנו לבנינו: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים". וקשה הדבר, שהרי עוד קודם ליציאתם (י"ב ט"ו) הוזהרו שלא לאכול חמץ שבעת ימים. ויתר על כן, הרי דרשו חז"ל שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד קודם שניתנה, ואף על לוט נאמר: "ומצות אפה ויאכלו", שחג הפסח היה (ר' רש"י בראשית י"ט ג'). מהו אפוא הטעם הקדום לקיום מצוות הפסח – שהוא זכר ליציאת מצרים – אף בטרם ירידת ישראל לגלות?

גם בתורת הקרבנות, מוצאים אנו: "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תיעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'". ומה טעם איסור השאור שם, במקום שבוודאי אין לו קשר ליציאתם החפוזה של ישראל ממצרים ש'לא יכלו להתמהמה'?

על־כן נראה שעלינו למצוא את הנימוק העצמי למצוות אלה, נימוק שיהא תקף כשלעצמו, גם בלא שייכות ליציאת מצרים.

אולי יש להסביר כי שאור ודבש הם גורמים חיצוניים אשר משנים את העיסה על־מנת לתת לה נפח, מראה וטעם. בציווי שלא לערב שאור ודבש גלום אפוא הרעיון שהאדם מקריב הקרבן יעשה זאת מתוך הווייתו הראשונית, מלב עצמיותו וטבעו, בלא כחל ובלי פרכוס.

כאשר נהיה ישראל לגוי ביציאת מצרים, ונצטווה במצוות ראשונות, הובלט אפוא הרעיון שהמצוות הללו אינן תופעות חדשות וחיצוניות. מכיוון שקדמו כבר – וקויימו בידי האבות – משמע שהן באמת נטועות בטבעו של העם, והאדם המקיימן חי בעצם על־פי טבעו הראשוני, טבע שעליו רק לחושפו ולגלותו מחדש.

ואת הטבע הראשוני הזה – שכולו הוא דביקות באמת – לומדים אנו מאברהם אבינו, אשר קיים את כל התורה עוד קודם שניתנה. וכשם שקיום התורה נעשה לו, לאבינו הראשון, לטבע, כך כל הולך בדרכיו, האדם הדבק בשכינה, אין לו שום נטיה אחרת אלא לעשות את הטוב והישר. זהו קיום מצוות הנובע מתוך הכרתו הפנימית של האדם, הכרה הקודמת לקבלת הציווי מבחוץ: 'אילו קרבנו המקום לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו'.

ואולם, לאחר השלב הראשוני שתיארנו, מתגבשות מחדש המצוות של חמץ, מצה וקרבן הפסח בדברי ימינו על־ידי הגלות והגאולה, ודווקא באופן זה משתרשות הן, עד שנעשו כולן זכר ליציאת מצרים. כך נעשו ישראל שותפים לקב"ה לא רק במעשה בראשית – בבריאת הטבע ובעיצוב הנטיות הנפשיות הבסיסיות – אלא גם בגיבושה של התורה. התורה היא תוצאה ופרי של תהלוכות העם וקורותיו, עד שאי־אפשר כלל לחשוב על שום מצווה בלא עם ישראל, שהרי אין לך מצווה שאיננה מושרשת ומתובלת בסגולתו.

ואם כך הוא בפרטי המצוות, קל־וחומר במכלול התורה. כל תלמיד יכול לחדש בתורה, וידוע המדרש על כך שכבר הראה הקב"ה למשה כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש. כך מתפתח כל העת מהלך קבלת התורה, ודווקא באופן פעיל על־ידי ישראל, באשר לכל אחד מאתנו ישנו חלק בה וכל איש יכול לכתוב את האות המיוחדת לו בתורה, תורת חיינו, היא תורת ישראל.

ממקדש הבית לבית המקדש

חז"ל והמפרשים הבליטו את ההבדלים שבין 'פסח מצרים' לבין 'פסח דורות': זה טעון ביקור וזה לא, את זה אכלו במותניים חגורים ולדורות אין חיוב כזה, ועוד. ואולם תמיהני שלא הזכירו את ההבדל הגדול ביותר, שהרי פסח מצרים כלל לא היה קרבן!

טיבו של כל קרבן, שמקריבים אותו לד'. ישנו קרבן עולה שכל כולו לד', וישנם קודשי קודשים וקודשים קלים שדמם וחלבם – חיות הבהמה – עולים על־גבי המזבח. בחלקי הקרבנות הנאכלים זוכים הכוהנים או הבעלים, הנהנים כביכול מ'שולחן גבוה' ונחשבים כמשתתפים עם ד' באכילת הקרבן, אשר בכללו מיוחד ומוקדש הוא לשמים. בזבח הפסח במצרים לא היה משכן או מקדש, לא מזבח ולא הקרבה לד', היה זה אפוא לכאורה רק זבח משפחה בלא שום שיתוף לגבוה.

ואולם נראה שגם קרבן הפסח שהוקבע לדורות שונה בהחלט מכלל הקרבנות: הוא נזבח בי"ד ולא בתוך שבעת ימי החג, וכל גופו נאכל בבית למנוייו כפי שהיה ב'פסח מצרים'. ברור אפוא כי הקרבן הזה הינו ביטוי הזכרון – ושימור העיקרון – של פסח מצרים.

נשים לב לעיקרי דיניו של הזבח: הוא נאכל כולו בבית אחד, הוא נצלה שלם על ראשו על קרבו ועל כרעיו, וחל איסור לשבור בו עצם. מסתמל כאן הניתוק השלם מחיי המצריים וכניסה אל החיים היהודיים. כי העמים חיים חיי הפקרות, כולם בבחינת 'יוצאים', ואילו אצלנו מתקיימת דווקא הפנמה, בהתכנסות כל המשפחה אל תוך הבית, אל תא המשפחה הנבנית ונוהגת בטהרה. הבית הינו אפוא סמל היהדות, ומעניין הדבר שעד היום נשאר 'ליל הסדר' חג משפחתי, אפילו אצל החילונים.

שלימותו המחוייבת של השה בצלייתו הינה סימן לכך שהיהדות היא שלימה מתוך־עצמה, ואיננה זקוקה לתוספת דבר מן החוץ. "ועצם לא תשברו בו", כי כל כולו הוא סמל לשלימות, ועל־כן כל שבירה פוסלתו. חייבים גם לאכול את כולו, בלא להותיר דבר, ואפילו את דמו מקבלים לתוך כלי על־מנת לתיתו על המשקוף ועל שתי המזוזות. כל השה כולו מושם אפוא אל תוך הבית היהודי, כי היהדות הינה השלימות הגמורה!

"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", כי הבית בישראל הוא סמל של המקדש; כשם שאסור להוציא קדשים מן המקדש, כך אסור גם – בזבח הפסח – להוציא בשר מן הבית. ואולי גם הציווי במצרים לתת את הדם על המשקוף והמזוזות נובע מאותה סיבה ממש: במקדש זורקים את הדם על קירות המזבח, וכאן – בטרם היות המקדש – נותנים אותו על פתח הבית, כי פתח הבית הוא כמזבח, שניצב אצל פתח המקדש, ואילו הבית עצמו – שכולו קודש – כמוהו כבית המקדש.

כך נקשרים פסח מצרים ופסח דורות למכלול אחד. החג הוא גם חגה של כל משפחה ומשפחה וגם חג לכלל ישראל יחדיו, הנקבצים במקדש בעלותם לרגל, שהרי כבר במצרים, עוד בטרם התגבש הכלל, כבר נאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (י"ב ו').

אות לקשר הזה בין הפרט לכלל הוא עניין המילה. "כל ערל לא יאכל בו" – בזבח הפסח – ורק על ביטולן של שתי מצוות העשה הללו, המילה והפסח, חייב אדם כרת. הביטוי "בעצם היום הזה" מסמל מהפך ומפנה, והנה מוצאים אנו את מטבע הלשון הזה הן כאשר נימול אברהם אבינו, והן כאשר יצאו צבאות ישראל ממצרים – (בראשית י"ז כ"ו, שמות י"ב נ"א) – והלוא דבר הוא. הווה אומר כי המילה הינה אות ליהדותו של הרך הנימול, וזבח הפסח אות הוא לאומה הישראלית כולה, הנבדלת מן הגויים ומפולחנם: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג ט').

דילוג לתוכן