הגיוני משה

כח השירה
שירה בכח אמונה
כשל חזקיהו ושירת דוד
שירת העתיד ותחיית המתים

כח השירה

שירה בכח אמונה

"אז ישיר". ברגע מסוים עלתה בלבם לפתע הגיאות לומר שירה. מה היה הניצוץ אשר הצית את הלהבה? אומרים חז״ל במכילתא שפסוק זה מחובר לפסוק הקודם לו, הווה אומר: מתוך "ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו" באו ישראל והתעלו למעמד "אז ישיר". גדולה האמונה, שעל־ידה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

והנה לפנינו פלא, כי בכתובים אין אנו מוצאים ביטוי לאותה אמונה נשגבת, כי־אם דווקא להיפך. עוד בטרם נקרע להם הים שומעים אנו את בני ישראל צועקים למשה (י״ד י״א): "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?" גם חז״ל השלימו את התמונה במדרש, כאשר סיפרו על קטרוג מלאכי השרת, השואלים במה עדיפים ישראל הניצולים על מצרים הטובעים בים: 'מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה־זרה והללו עובדי עבודה־זרה!' (ר׳ זוהר שמות דף ק״ע עמי ב').

ואחר העיון נראה לומר, שדווקא מפני שיפלות מעמדם הרוחני היתה לאמונתם – כאשר נתגלתה לבסוף – ערך מיוחד. כי בני ישראל אינם מאמינים בקלות בכל מה שמגידים להם, ומשה רבנו שהכירם כבר חשש מכך מלכתחילה ואמר (ד׳ א׳): "והן לא יאמינו ל ולא ישמעו בקולי כי יאמרו: לא נראה אליך ד'". ותכונה זו נדרשת אפוא לשבחם ולא לגנותם, כי רק פתי יאמין לכל דבר. בני ישראל ידרשו אות, וישאלו לשם ד', כי ירצו לדעת על סמך מה גואל אותם ד', והלוא גם הם ידעו – (כשם שידעו המלאכים) – את שפל מעלתם הרוחנית. ומכיוון שידעו – ונתייראו שמא אמנם אין הם ראויים לגאולה – הרי כאשר ראו את מצרים רודפים אחריהם, חשבו כי אמנם הנה הוציאם ד' ממצרים על־מנת להמיתם במדבר. אמונה ולבטים, בטחון בד' וספיקות, שימשו אפוא בנפשם בערבוביא. התירוץ המוכר לסתירה זו, בין ראש פרשתנו לסופה, הוא כי נחלקו ישראל לשלוש כיתות, וכל אחת מהן היתה שונה במעלתה ובאמירותיה; אך פשט הכתובים מורה דווקא על מעין 'מטוטלת', פשוט התלבטות אמונית בעומק נפשם של בני ישראל.

ומטוטלת זו בין אמונה ומרי החלה עוד במצרים: תחילה, כאשר הביא משה את בשורת הגאולה: "ויאמן העם"; אחר־כך: "ירא ד' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" (ד' ל"א, ה' כ"א). ולבסוף, ערב היציאה, כשצריכים היו לארוז את צרורותיהם, לצאת בלי אפשרות לחזור, עמדה אמונתם במבחן הגדול: אולי שוב יתעלל בנו פרעה? ואולם הם האמינו! זבחו את זבח הפסח כאשר צוו, ויצאו בחצי הלילה בבטחון מוחלט שזאת הפעם יוציאם הקב״ה מארץ מצרים מבית עבדים.

וכנראה שזו היתה באמת כוונת הבורא, ליצור מצב כזה שהספיקות הטמונים יתגלו, ודווקא על־ידי כך – על רקעו של חושך הספק – יתגלה אורה של האמונה, עם פיזור הערפילים.

ומה גדולה היתה שמחתם, שלאחר כל הלבטים הכירו באמת הטהורה, ומתוך אותה השראה ורוממות הנפש עמדו ושרו שירה. כי אמונה המושתתת רק על מחקר קר אין בכוחה להתעלות לשירה. השירה נעלה מן החשבון וההגיון, היא מפכה ונובעת מעומקי הנפש: "כל הנשמה תהלל י־ה", "תבוא הנפש, שהיא רואה ואינה נראית, ותקלס להקדוש ברוך הוא שהוא רואה ואינו נראה" (דברים רבה פרשה ב ל"ז).

האמונה, היא שהביאה אפוא את העם להתעלות אל אותה שעה של דביקות, אל המעמד בו שרתה עליהם השכינה, ואז – על־ידי השירה – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". כי כוחה של הנשמה הוא בכך שאין לה כל גבולות וממילא מחוברת היא עם אור האין־סוף.

ולכן ישנם בשירה זו אירועי עבר, הווה ועתיד, הנסקרים בסקירה אחת: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", ו "ד׳ ימלוך לעולם ועד". כי בשירה מתנשא האדם מסוף העולם ועד סופו, עבר ועתיד מתחברים ונושקים אהדדי בזמן ההווה, והאדם נעשה כמו־נצחי.