הגיוני משה

אהבת ד' עד היכן?

"כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמור: נלכה אחרי אלהים אחרים… לא תשמע אל דברי הנביא ההוא… כי מנסה ד׳ א-להיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד א-להיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (פרק י״ג פסוקים ב׳־ד').

ושתי פליאות בדבר. הפליאה האחת: מדוע זה יקיים ד' את האות אשר הבטיח נביא השקר? מדוע בעצם ינסה ויבחן אותנו בהטעיה שכזו באמצעות התגשמות נבואת שקר? והפליאה השניה: מדוע נוקטת התורה בלשון "הישכם אוהבים את ד'", והלא – על־פני הדברים – אין מדובר כאן במבחן של אהבה אלא במבחן אמונה, ומתבקש היה הנוסח: 'הישכם מאמינים בד' א־להיכם'.

אלא שעלינו להבין כי עניינו של נביא השקר הנותן אות ומופת כהוכחה לבשורת כזב, אינו אלא דוגמא לעקרון רחב הרבה יותר, ובעצם מקיף־כל. פעמים רבות כל־כך נקלע האדם המאמין למבוכה בעומדו מול התרחשויות המציאות, הן בחוגו הקרוב והן בהיותו בוחן מהלכים ואירועים של עולם ומלואו.

די אם נזכיר את מבוכת המאמין התם מול תגליות מדעיות בלתי מוסברות הסותרות לכאורה את דברי התורה, או את המבוכה הנצחית מול גורלם של 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. ולהבדיל, מכרסמים ספיקות ותהיות מול עשן הכבשנים, כאשר טבח הצורר מליונים מבני עמנו, ואין תשובה בידינו: מדוע הניח רועה ישראל לזאבים לטרוף, להתיז את דמם של בניו, עם מרעיתו וצאן־ידו?

וכאשר חוזה האיש המאמין היאך מכחישים האירועים את פמליא של מעלה, כביכול, הרי בוודאי יוטלו כתמים וספיקות באמונתו. איך יעמוד במבחן? כאן נבחנת אהבתו, באשר האהבה קודמת לאמונה כי קמאית היא, חובקת כל, ובמעלתה העליונה היא איננה תלויה בדבר.

אדם אשר אמונתו הינה מכלול של היקשים וראיות רציונליות, בוודאי שיחוש עצמו כבדרך־ללא־מוצא נוכח קריסת הראיות ועירפול המציאות. לא־כן האוהב. אהבתו את ד' – בכל־לב – היא שתעצב את אמונתו; היא תחסן אותו נוכח כל ספק, כי אהבת אמת לעולם וודאית היא. האהבה מתעלה ומעלה את האוהב לרמה שמעל החישובים – עד המקור, עד המבוע – ועל־כן אין היא קורסת מול קושיות, גם אם אלה אינן נפתרות, כפיתגם השגור בפי הלומדים כי 'מקושיא לא מתים'…

ארבעה נכנסו לפרדס; זה הציץ ונפגע, וזה הציץ ומת, זה קיצץ בנטיעות, ואילו רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אבי־מורי זצ"ל היה מדגיש כי רבי עקיבא זכה לצאת בשלום מפני שנכנס בשלום. כי רבי עקיבא הוא האוהב הגדול: הוא אוהב לביתו־זו־אשתו ואוהב א־להיו גם עד מוות, שעה שקיים בעצמו 'ואהבת את ד' א־להיך בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך', כאשר סרקו השונאים את בשרו במסרקות של ברזל.

ובכן, דווקא אהבה נשגבת אשר כזאת, היא שהביאה את רבי עקיבא – וכמוהו כל אוהב ד' – לכך שיידע את מקומו ואת מגבלותיו, כי אז עולה בטחון עצום באהוב, ואז גם הקושיות המתמיהות ביותר לא יעשו כבר כל רושם.

ושמעתי פעם מעשה מסבי זצ"ל, וכנראה מבוסס הסיפור על מסורת דורות. שנים רבות התחבט הרמב"ן בקושיא גדולה שעליה לא מצא תשובה. ואירע שאחד מגדולי תלמידיו חלה ונטה למות. על ערש דווי, טרם צאת נשמתו, השביע הרמב"ן את תלמידו: "קושיא אחת מנקרת בי ואין בידי תשובה; בני, משביעך אני כי בבואך בשערי שמים, חקור שאל והבן את התשובה, והתגלה לי בחלומי". בנשימותיו האחרונות הבטיח התלמיד לרבו כי נאמן יהיה לו גם אחרי־מות, וכדבריו יעשה.

ימים ושבועות נקפו והתלמיד לא הופיע בחלומו של רבו. הרמב"ן שטח תחינה ותפילה, צם ועינה את נפשו, אך תלמידו לא התראה אליו. אז – בייחודיו – דרש הרב מתלמידו שייתראה אליו ויסביר לו רק מדוע אין הוא נענה לבקשתו, ומדוע איננו מקיים את השבועה. ואז, לבסוף, אמנם נגלה אליו התלמיד בחלום ושח לו בפשטות כך: "כאשר עליתי למרום נשתכחה ממני הקושיא, כי כאן – באור פני ד' – הכל נראה אחרת ולקושיות כבר אין מקום".

סוד האהבה הוא אפוא בקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין האדם לא־להיו. הקשר הזה חזק ואמיץ מכל מכשול. צא וראה עד היכן מגיעים הדברים דווקא בהקשר לדוגמא שהבאנו לעיל: על סף כבשן האש באושוויץ, רגע לפני שתאכל האש את כל גופו, צעק יהודי פשוט אחד מתוך קירות לבו: "ריבונו של עולם! יודע אני שאתה עושה את הכל – ממש הכל – כדי לעקור ממני את האמונה בך; אבל כלום לא יועיל לך! עומד אני באמונתי! שמע ישראל…".

אשר־על־כן נוקט הכתוב דווקא את הלשון "כי מנסה ד' א־להיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד'". כי רק האהבה, בדרגתה העליונה, מביאה את האוהב לבטחון שכזה, ורק היא תעמוד כחומה גם מול קשיים ומבחנים אשר ההתמודדות מולם נראית כבלתי אפשרית ולמעלה מיכולת אנוש.