הגיוני משה

צדיק הוא ד'

לאחר שהסברנו את מהותה של שירה כבר בפרשה הקודמת, מגיעים אנו כאן לשירה עצמה, זו הפורסת כיריעה את העבר, מן האבות ומיציאת מצרים, דרך נפתולי ההווה ובעיותיו, עד העתיד המפואר היעוד לנו, גם אם תופיע התפארת הזו – בשל חטאינו – דרך נפתולי משברים, ואף דרך פורענויות ומוראות־אימה.

ויש לומר כי ארבעת הפסוקים הראשונים הינם הקדמה לשירה, ובעצם נקשרים הם לסיומה של פרשת וילך.

שם נאמר, לאחר שמבקש משה להקהיל אליו את ראשי העם כדי להעיד בהם שמים וארץ, "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ד' להכעיסו במעשה ידיכם" (ל"א כ"ט).

ודברים אלה עלולים להביא את העם לתסיסה וקריאת תיגר על ד', כאילו אין צדק במעשיו. על כן, כבר בהקדמתו לשירה, אומר משה באזני העם: "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (ל"ב ד').

כי המילה 'צדיק' בתורה, מתייחסת לזה שחשדוהו כרשע, אך אחר־כך נמצא חף מפשע והתגלה כצדיק. כך הוא כאשר כתוב: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" (דברים כ"ה א'). כך גם כאשר מבקש אברהם מן הקב"ה על סדום (בראשית י"ח כ"ד) – "אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תישא למקום..?" – אין הוא מתכוון ל'צדיק' ירא ושלם, אלא לאדם שאיננו כה רשע עד שחייב הוא כליה. כך גם הכתוב בפרשת משפטים "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כ"ג ז'), 'צדיק' בדומה ל'נקי', היינו שהוא חף מפשע, (וראה עוד מה שכתבנו על פסוק זה בפרשת משפטים).

ובכן, כך גם בפרשתנו. משה קורא לעם בפתיחת דבריו כי אין עוול במעשי ד', אלא צדיק הוא. המשמעות היא שעלינו להצדיק את דינו עלינו – גם כאשר פוקד הוא עלינו את מידת דינו הקשה – משום שלא היינו ראויים לרחמיו. לא עליו אפוא תלונתנו, כי־אם רק על עצמנו – יען כי מרינו והקשינו עורף – כי ריחקנוהו מאיתנו בחטאינו, וגרמנו להסתרת פניו מאיתנו.

ואמנם, כך מסביר הרמב"ן את מהלכה של השירה כולה, ואלה דבריו המאלפים בסיום פרשתנו (ל"ב מ'):

"והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בד' לעבוד עבודה־זרה. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן.

ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. (לא בצדקתנו ישלם ד' לרשעי הגויים, אלא) והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה… והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם.

וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח… והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם וייפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאותינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כורחן של מינין…

ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי הא־להים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום".