הגיוני משה

שירת התורה

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם…" (ל״א יט). מכאן למדו חז״ל את מצוות־העשה שייכתוב כל איש־ישראל ספר־תורה. כך קובע זאת הרמב״ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר־תורה, פרק ז' הלכה אי): "מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו".

ושני לימודים חשובים – משלימים זה את זה – עולים לנו מכתוב זה וממצווה זו.

הלימוד האחד הוא עיון כולל בתורה שבכתב. הננו מבחינים בתורה שני חלקים: חלק ההלכה וחלק דברי ימיו המוקדמים של עמנו וסיפור התהוותו. כבר כתב רש״י בתחילת בראשית שלכאורה, לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא מן המצווה הראשונה אשר צוו ישראל בראשית התהוותם כעם, מצוות קידוש החודש. הגיון הדברים הוא שתורה וישראל מופיעים וצומחים כאחד. כשם שאי־אפשר להם לישראל בלא תורה, כך גם אי־אפשר לה לתורה בלא ישראל. על־כן כל קורותיה ותולדותיה של האומה מהוות חלק אינטגרלי מן התורה, וממש נשזרות לתוכה ומעצבות אותה כבניין־אב לדורות הבאים: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ועדן-… כ חלק ד׳ עמו, יעקב חבל נחלתו…" (דברים ל״ב זי־ט׳).

והנה, חלק ההלכה הוא כל כולו מן השמים, אך לעומתו, חלק ההיסטוריה של האומה נכתב באמת על־ידי עם ישראל בעצמו, וחותם יד כל אדם בו. השירה הזאת – שהיא סיפורו של העם בעליותיו ובמורדותיו – נכתבה 'מלמטה', מן הארץ, על־ידי ישראל. מכאן יתפרש הכתוב "כתבו לכם": אתם בעצמכם, על כל אחד מכם מוטל החיוב לכתוב ולעצב את ספר התורה, הן בפועל־חייו והן בכתב ידו.

והלימוד השני אשר לפנינו הוא ניתוח היחס בין מצווה לשירה.

חז"ל עמדו על ייחודה של השירה: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא" (ספרי דברים של"ג). ואמנם, עקרון־על חרות לעינינו בשירה הנשגבת הזאת: עם שעברו מזהיר, ובימי ההווה מצבו קלוקל, אין לו להסתפק בקיום המצוות. עליו לפתח כלים ונגינות של געגוע אל העתיד, אל ימי התפארת של קיום הייעוד, כנוסח הנפלא של תפילת הימים הנוראים: "ובכן יתקדש שמך על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך"…

כי יש לנו, לישראל, ייעוד מיוחד ותפקיד עליון. כל מצוות התורה מובילות ומנחות את מצעדנו אל הייעוד הזה, וגם אותו עצמו – את הייעוד – מצווה עלינו לכתוב בעצמנו על לוח ליבנו. הפנמת שאיפת העתיד היא אשר תעמיק בנו – כבר בהווה – את תחושת 'אתה בחרתנו מכל העמים', ובידוע שבחירה זו איננה מתבטאת במלואה אלא בארצנו, באשר בה עלינו להשכין את השכינה, לא פחות ולא יותר.

וכל זה משתקף במצוות כתיבת ספר התורה. ראינו שהמצווה נלמדת מן הכתוב "כתבו לכם את השירה", מפני שלפחות על־דרך הרמז קרויה כל התורה 'שירה'. באופן זה יובן שההתנשאות אל העתיד – שהיא ממהות השירה – מעוגנת אף היא במצווה של ממש, בכתיבת הדברים על־גבי הקלף, בספר שיהא לנו לאות ולטוטפת.

והלא דבר הוא, שכאן נקראת התורה כולה 'שירה', ובמקומות אחרים קרויה היא כולה 'מצווה' (חמש פעמים בספר דברים: ו' כ"ה, י"א כ"ב, ט"ו ה', י"ט ט', ל' י"א).

כי מהותה של שירה הפוכה ומנוגדת לחלוטין למהותה של המצווה. את המצווה מקיים האדם לפי פקודה, ואילו את השירה ישיר רק באופן ספונטני; אי־אפשר לשיר בפקודה. גם כאשר עלו ישראל מן הים – אשר פלט את מתי כל צבא מצרים – הם לא שרו בפקודתו של משה אלא יחד אתו. את הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", הבינו חז"ל כך ששניהם – גם משה וגם ישראל – התנשאו אל השירה בהתלהבות פנימית אשר נבעה וזרמה כלפי חוץ בשירתם. אלה דברי המדרש: "'משה ובני ישראל' – מגיד הכתוב שהיה משה שקול כנגד ישראל, וישראל שקולין כנגד משה בשעה שאמרו את השירה" (מכילתא דרשב"י פרק ט"ו). ואמנם, בשלב מאוחר יותר כבר פרצה השירה מלב בני ישראל אף ללא משה, הלוא היא שירת הבאר (במדבר כ"א י"ז): "אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה".

מעניין גם ההבדל שבין משה לחזקיהו המלך. חזקיהו התחזק מאד בתורה ובלימודה, עד שנעץ חרב בבית־המדרש וגזר על חיוב לימוד התורה. חז"ל מוסרים לנו שביקש הקב"ה לעשותו משיח, אלא שהוא נפסל מפני שלא ידע לומר שירה. אין זאת, אלא שחזקיהו תפס את התורה רק בבחינת 'מצווה'. ממילא, התרכז חזקיהו רק בהווה, בבחינת 'שלום יהיה בימי', ולא התנשא אל שאיפת העתיד, כמהותה של תורה בבחינת 'שירה', וכפי ששר משה "אז ישיר" כמכוון אל העתיד: "נהלת בעזך אל נוה קדשך… ד' ימלוך לעולם ועד".

במלים אחרות, המצווה באה ממעלה, משמים, בעוד השירה באה מלמטה, מן האדם. והנה, בבניין התורה ישנם שני יסודות: ה'נעשה' וה'נשמע', ומקבילים הם לבחינת ה'מצווה' וה'שירה'. חלק ה'נעשה' – המצווה המפורשת, לכל גבולותיה ודקדוקיה – כולו מסיני; ואילו חלק ה'נשמע', שעניינו הבנת התורה, הריהו נתון ומסור בידי האדם, ביד כל איש ישראל.

ומכיוון שעושרה של התורה פרוש לרוחבן של ששים ריבוא כוונות, לכן גם ישנה ברכה מיוחדת כאשר רואים ששים ריבוא מישראל, שכן רק אז רואים את כל התורה בשלימותה – ישראל ואורייתא – לפי הבנתו של כל אחד ואחד.

ולכן, אע"פ שקבל אדם ספר תורה בירושה, מצווה עליו לכתוב ספר חדש בעצמו ולעצמו, כי ה'כתוב' המסור לו מדורות אבותיו – בדומה לקבלה משמים – זהו החלק העליון, חלק ה'נעשה'; אבל את חלקו שלו – את ה'נשמע' – חייב הוא לכתוב ולעצב ברעיון־רוחו שלו, ובמו־ידיו.

וכשם שאין שירתו של איש אחד דומה לשירת רעהו – שהרי כל אחד ישמע ויבין קצת אחרת את הנאמר מפי הגבורה, ויבטא באופן שונה את תהום נשמתו – כך גם יהיו ספריהם אשר ייכתבו שונים זה מזה. כל איש ואיש יכתוב בספר תורתו – ויהיו כל הספרים באותיותיהם זהים בדיוק כלפי חוץ – את המיית נפשו ואת ביטוי נשמתו. בכתיבתו את ספרו יבטא אפוא איש ישראל את חלקו הייחודי, האינדבידואלי, שהוא אך ורק שלו, בתוך ששים ריבוא גווניה של תורה.