הגיוני משה

עד היכן כוחה של תפילה

לכאורה תמוה הדבר, מדוע פירסם משה באוזני כל ישראל את דבר תחנוניו לד' להיכנס אל הארץ, ומדוע המשיך וסיפר כי לא נענתה תפילתו. והרי לאחר עשרה פסוקים בלבד, בהמשך דבריו (ד', ז'), מלמד להם משה לישראל את מעלתה של תפילה, הקשורה ככתר לסגולת ישראל לד': "כי מי גוי גדול אשר לו א־להים קרובים אליו, כד' א־להינו בכל קוראינו אליו". נמצא אפוא משה מחבל במאמציו־הוא, ומוטב היה אפוא כי יכסה מן העם את בקשתו אשר שבה ריקם.

לא רק מן הבחינה העקרונית מתעורר הקושי, אלא גם מן הבחינה ה'תועלתית', שהרי מכאן ולהבא יפטור כל איש ישראל את עצמו מן העבודה שבלב, באומרו: הנה תפילתו של משה נדחתה – אשר אדם אין צדיק בארץ שכמותו – ומה תועיל תפילתי שלי?

וכדי להבין את דבר משה כאן, יש להעמיק חקר במהותה של תפילה לפני ד'. התפילה לפני ד', היא הצינור הישיר המקשר את איש ישראל לאביו שבשמים. בה ועל־ידה נעשה האדם קרוב לבוראו, ככתוב (תהלים קמ"ה י"ח): "קרוב ד' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". כה קרוב, כדבר איש עם רעהו – "ברוך אתה" – והקב"ה מקשיב, ונענה: "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (שם י"ט). אנשי מעלה – כרבי חנינא בן דוסא (ראה מסכת ברכות, פרק חמישי משנה ה') – יודעים ומרגישים אם ואימתי מתקבלת תפילתם, כי בשמיעת נפשם קולטים הם את ההד לתפילתם, את פגיעתה כביכול בכסא הכבוד, והיענות ד' להם…

ומכל מקום, שתי בחינות שונות ישנן בתפילה, כשני פסוקי התהילים אשר הבאנו: בחינת התועלת והבקשה, ובחינת ההתקרבות והדביקות בד'.

על־פי הבחינה הראשונה יש לומר שהדבר המבוקש יוצר את התפילה, בעוד שעל־פי הבחינה השניה יש לומר שהתפילה יוצרת את הדבר המבוקש.

אמנם, גם המתפלל למילוי בקשתו – כגון אם מבקש הוא שיחננו ד' דעה בינה והשכל – וודאי מובן וברור לו כבר מראש, כי רק הקב"ה חונן לאדם דעת, ומבלעדי ד' כל חכמתו לא תועיל לו. ממילא, יתפלל האיש בכוונה עצומה ויפיל תחינתו לפני אדון כל ומקור הכל ברוך־הוא.

ואולם, בבחינה האחרת של התפילה – זו הנאמרת כדי להתקרב אל ד' ולדבוק בו – נשפכת נפש המתפלל כמים ממש, ונפשו מזוככת כליל מן ההיבט התועלתי. על תפילה אשר כזאת נאמר, למשל, שרק משום שמתאווה הקב"ה כביכול לתפילתן של צדקניות כאימותינו, עשאן עקרות; ובקשתן כי יפקדן הקב"ה בבנים טפלה היתה לעצם תפילתן, שכל־כולה קירבת א־להים, קירבה אשר הוא יתברך, כביכול – לא פחות מהן, המתפללות – מתאווה לה.

במעלה זו של התפילה הפילה חנה את תחינתה לפני ד' בשילה, וממנה נלמדו עיקר הלכות תפילה. ובמעלה זו של תפילה שורר דוד המלך, נעים זמירות ישראל, את פרקי התהילים בהם נסחף הוא, מחברם, וכל דורות האומה, בחיבור נפלא ונשגב אל צור ישראל.

על התפילה בבחינה הזו – הדבקות בא־להים – נאמר במסכת ברכות (כ"ח עמ' ב') כך: "הני שמונה עשרה (ברכות בתפילת עמידה) כנגד מי?… כנגד שמונה עשרה אזכרות (=שם שמים) שאמר דוד (בפרק כ"ט בתהילים) ב"הבו לד' בני אלים". (ולדעה אחרת): כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה… המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה".

הווה אומר כי שמונה־עשרה הברכות מחברות יחדיו את אזכרות שם־שמים עם שדרת חוליותיו של המתפלל. כאשר מתפוקקות שמונה־עשרה חוליותיו של המשתחווה בתפילתו – והוא קרב כך אל הקב"ה – או־אז חיות וקיימות בו־בנפשו שמונה־עשרה האזכרות, ושמונה עשרה ברכותיו יעלו לרצון, ריח ניחוח לד'. בתפילה שכזו – המחברת חוליות לאזכרות, ואת האדם ליוצרו – יפגוש וידבק האדם בא־להיו, וכך ימצא את בוראו.

בחינה זו – שישתף האדם את עצמו באין־סוף, כביכול – היא פסגתה ושיאה של התפילה.

והנה גילה לנו משה רבנו עליו השלום כי השיג בתפילתו את שיא כוחה של התפילה.

כי על אף שהיתה בפיו בקשה כה חשובה – לזכות ולבוא בגופו אל הארץ – הרי היתה תפילתו במעלת ההתקרבות והדבקות, מעל ומעבר לבקשה הספציפית הכלולה בה, ואפילו אם לא תיענה הבקשה הזאת.

ומעתה יובנו דברי משה בפתיחת פרשתנו באור חדש לגמרי. כאשר אומר הקב"ה למשה "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", המשמעות היא כי התפילה כבר פעלה כל אשר יכולה היא לפעול. אסור לו אפוא למשה להמשיך ולבקש, אסור לו להוסיף עוד תחינה אחת מעבר לתקט"ו התחינות כמניין 'ואתחנן' (515 בגימטריא). זאת משום שבכל תפילה ותחינה הוא שבר עוד מסך מבדיל אחד, ועוד מחיצה אחת, עד שקרב תכלית קירבה אל השכינה. אז התרה בו ד': "רב לך", כי אם תוסיף ותדבר עוד מילה, אהיה מוכרח כביכול להיענות לך, כי כבר חתרה תפילתך ובאה עד כסא הכבוד, והנה עוד רגע יקויים דברך בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'.

ובכן, רגע אחד לפני שהוברר כי כוחו של משה ככוחה של שכינה כביכול, רגע אחד לפני שהקב"ה כבר לא יכול היה עוד לעמוד בפני תחנוניו של נאמן ביתו – ורק מפני שסוף סוף גזירה יצאה מלפניו שבשום אופן לא ייכנס משה ארצה -הושבתה תחינתו של איש הא־להים, כמו הניח הקב"ה את ידו על פיו בהחליטו: "אל תוסף דבר אלי עוד".

ואולם, הדבר הנגלה מכאן לישראל אינו רק דחיית בקשתו של משה. למעלה מזה התבררה לעם מעלת תפילתו, עד שהגיע בה אל רום פיסגת הדבקות, עד מקום שנעשה הוא כמעט לאחד עם הקב"ה, אף אם לא נענה לבסוף. ולימוד זה מצטרף ומעצים את עקרון כוחה ומעלתה של תפילה אשר לימד משה לישראל בהמשך דבריו: "כי מי גוי גדול אשר לו א־להים קרובים אליו, כד' א־להינו בכל קוראינו אליו".

ועם כל זאת, ולאחר הדברים האלה, ראוי לשים לב שלא לגמרי נדחתה בקשתו של משה בתפילתו זו, ומכל־מקום 'תפילה עושה מחצה'.

כי אמנם עיקר בקשתו היתה "אעברה נא", ובקשה זו סורבה, אך הוא המשיך וביקש "ואראה את הארץ הטובה", ובחלק זה נענה לו הקב"ה, גם אם לא באופן בו רצה משה: "עלה ראש הפיסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה, וראה בעיניך…".

ויש להבין כי לא ראיה סתם, תצפית נוף גרידא, ביקש משה. ראייתו זו, מפיסגת הר נבו, הסתכלות פנימית היתה, מעין השקפה החודרת ועוברת בכל מקומות הארץ ובכל דורות ישראל מכאן ועד עולם, גם בשבתם בארץ, גם בגלותם ממנה, וגם בגאולתם העתידה.

כך גם פירש רש"י את הכתוב בפרשת וזאת הברכה: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו… ויראהו ד' את כל הארץ… עד הים האחרון" (דברים ל"ד א'־ב'), "הראהו את כל ארץ ישראל בשלוותה, והמציקין העתידים להיות מציקין לה… (הראהו) את כל ארץ יהודה בשלוותה ובחורבנה, והראהו מלכות בית דוד ונצחונם; אל תקרי 'הים האחרון' אלא 'היום האחרון', הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים".

בצפייתו זו נעשה אפוא משה רבנו – אם לא בגופו כי־אז ברוחו ובנשמתו – שותף פעיל עימנו בכל מהלך ההיסטוריה. הוא שמח בשלוות הארץ, התאונן בצרותיה, והתפלל עלינו על כל צרה שלא תבוא, כאלו חי עם עמו בארצו כל משך הזמן.

מכאן לימוד גדול לגולים מן הארץ שישתפו עצמם בחייה, בחיי העם היושב בציון, ממש כחובתו של אדם להתפלל בשעה שמתפללים הציבור בבית הכנסת, גם אם נמנע ממנו לבוא עמם לשם. אך עוד יותר מכך ראוי להם, לגולים, להשתדל כשם שהשתדל משה "אעברה נא", לבוא אל הארץ בגופו־ונשמתו כאחד, וכך יזכו הם – מכוחה של תפילה שלמדנו ממנהיגנו ורבנו הקדמון – לבוא ולראות פני שכינה ב'אתרא דלא זכה משה'.