הגיוני משה

מסתורין במלון

"ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ד' ויבקש המיתו". כל הפרשה הזו, פליאה נשגבה היא. לאחר שסוף־סוף קבל משה על עצמו את התפקיד לגאול את ישראל – ולאחר שהקב"ה פירט לו עתה את כל אשר יאמר אל פרעה – פתאום, בלא שנדע על־שום־מה, 'ויבקש המיתו'.

חז"ל אמרו שחטאו היה 'שנתעסק במלון תחילה', אך האם יעלה על הדעת שמשום כך יתחייב מיתה, ויתבטל כל תפקידו של משה בגאולת ישראל?

ואפשר להסביר בשתי דרכים:

הדרך האחת קרובה לפירוש רש"י, המסביר שמשה נתרשל במצוות המילה, אלא שצריך להוסיף ולהבין מה קרה ומדוע נתרשל.

והנה, ד' אמר למשה בדרכו לאותו מלון, "ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, ואמרת אל פרעה… בני בכורי ישראל… ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך". בכך הסביר ד' למשה, מדוע נצרך הוא לכל ההרפתקאות, ולמה לא יוציא את ישראל מיד, ביד חזקה. כי המילה 'בכור', משמעותה ראשון לבאים אחריו. אם אין בנים אחרים, הרי אין במשפחה 'בכורה' כלל, אלא ישנו בן יחיד. ואולם, דבר ד' היה כי 'לי כל הארץ', שכל האומות הינן כבנות המשפחה המורחבת, אלא שישראל הוא הבכור, ועל ידו עתידות כל אומות העולם לבוא אל הכרת האמת.

פרעה לא האמין כמובן בא־להי ישראל ובבחירתו, ועשה את עצמו־הוא כבכור לכל ממלכות העולם. לכן הודיע לו ד' כי "בני בכורי ישראל" – הוא ולא אתה – ואם לא תקבל ותבין זאת, אזי: "הנה אנכי הורג את בנך בכורך", כפי שאמנם נגזר עליו במכת הבכורות. אז הבין משה, שמשימתו איננה כלל מבצע חד פעמי, אלא מדובר כאן במהלך היסטורי ארוך עד מאד ובתוחלת ממושכה. בינתיים – עד שיבואו כל הגויים לחסות תחת כנפי השכינה – עוד צפוי לישראל מידם סבל רב לאורך דורות הרבה.

ועל־כן שוב תקפוהו היסוסיו. בלי שיבוא בטרוניה אל ד', תש כוחו ונעשה כבד הליכה; אותה שעה הוא הגיע אל פונדק דרכים, ונתעסק במלון. הוא היה כמי שנתרופפו איבריו ונחלש כח רצונו עד שנתרשל במצוות המילה, ואז חזר וניעור מה שכתוב לפני כן, כאשר סירב משה לשליחות: "וייחר אף ד' במשה". קודם־לכן לא הוציא ד' את חרון אפו מן הכח לפועל, אך עתה, כאשר התרשלותו של משה במצוות המילה היתה ביטוי להתרשלותו במשימתו כולה, ביקש ד' להיפרע ממנו. וזריזותה של ציפורה שהבינה את מוקד הבעיה במצוות המילה – "ותקח ציפורה צור ותכרות את עורלת בנה" – גרמה למשה להבין את מכלול הבעיה: את חטא התרשלותו, את סיבותיו, ואת ההכרח לתקנו.

פירוש שני הנראה לי, על דרך המסתורין, (ואשר התורה לא גילתה אותו מטעמים מובנים), מתייחס דווקא לגרשום – בכורו של משה – ולא לאליעזר.

כי מצאנו במדרשים, שכאשר נתן יתרו את בתו למשה לאשה, התנה עמו שהבן הראשון אשר ייוולד להם יתחנך לעבודה זרה. ומשה הסכים, דהיינו שהבן הראשון יהיה בנה של אשתו ולא בנו. ומשום כך בוודאי לא נימול, ונקרא שמו גרשום, "גר הייתי בארץ נכריה". והנה, כל זמן שנשאר גרשום אצל אמו וסבו, לא הקפיד על כך ד'. אבל כשהלך משה למצרים ולקח את אשתו ואת שני בניו, הקפיד עליו ד': 'היאך אתה בא להציל את ישראל, ובנך שלך ערל?'

ואולם, ידי משה כבולות היו בשבועתו אשר נשבע לחותנו ולאשתו, ומה יעשה? עמדה ציפורה – שהבינה את העניין מיד – והיא מלה את גרשום ושחררה את בעלה מן השבועה. עתה, לאחר שהכניסה את בנה תחת כנפי השכינה, אמרה לאישה: 'חתן דמים אתה לי, כי קניתיך לי מחדש בדם בני, ומכאן ואילך שלך אני, ללא שיור המותיר משהו לעבודה הזרה'.

ואף לאחר מעשה, כאשר כבר הרפה המלאך ממשה – (ועל־מנת שלא נחשוד בה כי עשתה רק תחת לחץ הפורענות) – חזרה ואמרה: "חתן דמים למולות". שני הבנים המולים במשמע, הן גרשום והן אליעזר, ושני מעשי המילה. מעתה, אומרת היא, שני בני הם גם בניך, ואין אני אשתך רק למחצה; חתן דמים אתה לי, ומעתה כולך שלי. (ראה: מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דעמלק פרשה א', יתרו).