היחס הראוי ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות

 סימן נ"ה

 

1. "הווי עז כנמר"
2. "הפורשין מדרכי ציבור"
3. מיהו ה"שונא" ?
4. הרב קוק מול הרב וסרמן
5. התשובה הראשונה – תינוקות שנשבו
6. התשובה השנייה – אונס
7. התשובה השלישית – השכינה בהעלם
8. התשובה הרביעית – אין מי שיודע להוכיח
9. התשובה החמישית – היחיד והכלל
10. שתיקתו של רש"י
11. יחיד וכלל בתפילין
12. קדושת ישראל
13. סיכום
14. הערות

"הֲלוֹא-מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאֹיְבִים הָיוּ לִי"  (תהלים קלט, כא-כב).

מדברי דוד המלך בפסוק זה נראה שיש ציווי לשנוא את כל מי שאינו הולך בדרך ה', שכביכול "שונא את ה'". האמנם? כיצד מתיישבים דברים אלו עם הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח)?

כשבוחנים את דעות חכמי ישראל הראשונים והאחרונים בסוגית היחס ליהודים שאינם שומרי מצוות, יהודים "חילוניים", נראה לכאורה שההלכה מורה להתייחס אליהם בחומרה רבה. נסקור תחילה כמה מדעות אלו, ובהמשך ננסה להתמודד עמן.

1. "הווי עז כנמר"

דברי ה'טור' וה'בית יוסף'

בתחילת 'אורח חיים' מביא ה'טור' את דברי המשנה בפרקי אבות "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (פרקי אבות ה, כ). ה'טור' מבאר מדוע פתח התנא דווקא ב"עז כנמר":

לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצווה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו. ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תימנע מלעשות המצווה […] וכן הוא אומר לעניין הבושה, שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש (טור אורח חיים, א).

לדברי ה'טור' אסור לאדם להתבייש מאנשים שלועגים לו, אלא יהיה עז וילחם בעזות של ממש נגד אותם החצופים שמונעים ממנו להתנהג על פי התורה הקדושה.

אולם ה'בית יוסף' מסתייג מהבנה זו ושואל: מה מבקש ה'טור' לדייק במילים "ולא תבוש"? מסביר ה'בית יוסף' שכוונת העזות שעליה המשנה מדברת ("הווי עז כנמר") היא חוסר הבושה – האדם מונחה שלא להתבייש מהמלעיגים, אבל אסור לו לדבר אתם בעזות, וזאת למה? כדי שלא יקנה קניין עזות בנפשו. אם בהתחלה הוא יהיה עז כנגדם, בהמשך הוא יהיה עז כנגד חברו היהודי הצדיק. וכך כותב ה'בית יוסף':

ומה שכתב "על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש" – מפני שמידת העזות מגונה מאד כמו שנזכר, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השם יתברך לדבר עזות כנגד המלעיגים, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך. לכך כתב: "ולא תבוש", כלומר אם אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים אינו לדבר להם דברי עזות, אלא לעניין שלא תבוש מהם אף על פי שילעיגו עליך (בית יוסף על הטור, אורח חיים א).

הערת ה'ביאור הלכה'

ה'ביאור הלכה' מצמצם את דברי ה'בית יוסף' וקובע שבתנאים מסוימים העזות נכונה ונצרכת. וכך מפרש ה'ביאור הלכה' את כוונת ה'בית יוסף':

דע דהב"י לא איירי כי אם במצווה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו, אז בוודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עמהם. אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכגון זה לא דיבר הב"י מאומה, ומצווה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל. ודוד המלך עליו השלום אמר: "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים" וגו'.

כלומר, כשיש אנשים שמנסים להשפיע על העם ולהסיט אותו מדרך ה', ואין מצליחים להניא אותם ממעשיהם בדרכי נעם, בדין ובדברים, אזי יש לשנוא אותם ולהילחם בהם בכל דרך.

2. "הפורשין מדרכי ציבור"

הרמב"ם מתייחס בחומרה רבה ליהודים שהתנערו מעול תורה ומצוות, וקובע כי יש לשמוח במותם ואין להתאבל עליהם:

כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר: "הלוא משנאיך ה' אשנא" (הלכות אבל, א, י ).

דברים אלו מופיעים כמעט מילה במילה גם ב'שולחן ערוך' (ראו שולחן ערוך, יורה דעה שמה, ה).

3. מיהו ה"שונא" ?

בפרשת משפטים התורה מצווה את האדם לעזור לשונאו בפריקת המשא מעל חמורו שקרס: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה). מי הוא ה"שונא" שאליו מתכוונת התורה?

    עונה על כך הרמב"ם:

ה"שונא" שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר – הרי זה מצווה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת. שנאמר: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (הלכות רוצח ושמירת נפש יג, יד).

לכאורה על פי דברים אלו כל המצוות שבין אדם לחברו קיימות כלפי מי שמאמין בעיקר הדת, ואילו כלפי אלו שאינם מאמינים בעיקר הדת אין לנו לא "ואהבת לרעך כמוך", לא "מה ששנוא עליך", לא כלום…

הפער בין ה"הלכה" למציאות

יש עוד הלכות שעדיף שלא נזכיר, שמא יהיו אנשים שיתייחסו אליהן כפשוטן, כגון להוריד את "הפושעים" לבור ולא להעלותם, לא להציל אותם אם הם בסכנה, ועוד.

    אך על אף כל מה שראינו המציאות היא אחרת. איננו נוהגים כך באחינו החילוניים! דרכנו שונה, ועלינו להבין מהו המקור לכך. מי מתיר לנו לנהוג אהבה ואחווה כלפי יהודים שכפרו בתורה? האם אנו נוהגים שלא כהלכה כאשר אנו הולכים על פי שיטת הרב קוק ומשתדלים לאהוב כל אחד ולמצוא זכות גם באלה הרחוקים ביותר?

מי צודק?

לכאורה לפי הדעות שסקרנו עד כה ההלכה מחייבת את דברי הרב אלחנן וסרמן, ודברי הרב קוק הם "חדשים מקרוב באו", תורה חדשה. לא בכדי יש כמה מקומות שבהם לא תמצאו את ספרי הרב קוק לא בבית המדרש ולא מחוצה לו. לכאורה הרב קוק אומר דברים שהם נגד מה שאמרו חז"ל ונגד מה שנפסק להלכה.

    כדי להוכיח כי הדרך שבה אנו נוהגים מבוססת על דברי חז"ל והיא הדרך הנכונה והמחייבת, וכדי להדגיש שאין להקל ראש וללכת שולל אחר קריאה שטחית בלבד של הכתובים, נביא שש תשובות שיתנו מענה לתהיותינו, שכל אחת מהן בפני עצמה היא סיבה מספקת לקיים את מצוות אהבת ישראל כלפי כל יהודי.

4. הרב קוק מול הרב וסרמן

ראיתי שני טקסטים מקבילים, אחד של הרב קוק ואחד של הרב אלחנן וסרמן[1].שני הרבנים עסקו בשאלה הגדולה אם יש לתמוך בציוניים, וכל אחד ייצג שיטה הפוכה מזו של רעהו.

הרב קוק קבע שגם לחילוניים יש זיק של קדושה. לפיכך אם אנחנו דתיים ברוך ה', ולהם יש זיק של קדושה – זה מטה את המאזן לצד החיובי, ואנו יכולים ללכת יחד.

הרב וסרמן לעומתו כתב בדיוק את ההפך. לשיטתו גם אנחנו הדתיים וודאי לא בסדר, הרי גם לנו יש הרהורי עבירה! אם כך, אם הם לא בסדר במאה אחוז ואנחנו חצי בסדר וחצי לא בסדר זה מטה את הכף לחובה, ואיננו יכולים להתחבר אליהם.
הרב וסרמן החמיר מאוד בגישתו. הוא טען שאנשי ה"מזרחי" גרועים יותר מכולם, שהם עמו עמלק וכמו חזיר שנראה כשר אך באמת הוא טמא. הוא כתב בצורה חריפה מאוד.

מי צודק ?

לכאורה לפי הדעות שסקרנו עד כה ההלכה מחייבת את דברי הרב אלחנן וסרמן, ודברי הרב קוק הם "חדשים מקרוב באו",תורה חדשה.
לא בכדי יש כמה מקומות שבהם לא תמצאו את ספרי הרב קוק לא בבית המדרש ולא מחוצה לו. לכאורה הרב קוק אומר דברים שהם נגד מה שאמרו חז"ל ונגד מה שנפסק להלכה.

כדי להוכיח כי הדרך שבה אנו נוהגים מבוססת על דברי חז"ל והיא הדרך הנכונה, וכדי להדגיש שאין להקל ראש וללכת שולל אחר קריאה שטחית בלבד של הכתובים, נביא חמישה הסברים שכל אחד מהם בפני עצמו הוא כבר סיבה מספקת לקיים את מצוות אהבת ישראל כלפי כל יהודי.

5. התשובה הראשונה – תינוקות שנשבו

את התשובה הראשונה אפשר למצוא בדברי הרמב"ם. הרמב"ם מתייחס לדרישה ללחום נגד מי שמתנגד לתורה ולמצוות, ומבהיר מי הם הכופרים שבהם יש להילחם:

במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו, וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם […] לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה (הלכות ממרים ג, ג).

זהו התירוץ הטוב, האמיתי והפשוט. איננו יכולים לשפוט אדם שלא היה לו מאיפה ללמוד. אבל אם כך, מה דינם של החוזרים בשאלה? כנראה שאנו הרבנים לא היינו טובים מספיק, וגם הם תינוקות שנשבו בצורה זו או אחרת. זו הדרך שאנו הולכים בה, ועל פי דברי הרמב"ם אנו מהפכים את כל ההלכות שראינו. בפסקה הבאה נביא את דברי הרב קוק המאירים באור בהיר וחד את היותה של דרך הרמב"ם תקפה גם לחוזרים בשאלה.

6. התשובה השנייה – אונס

הרב קוק קיבל מכתב מאחד מידידיו הרבנים, ובו התאונן הכותב על בניו שהתרחקו מהתורה וממצוותיה וביקש עצה מהרב כיצד לנהוג בהם. באיגרת תשובה כתב לו הרב קוק שאין לו לדחות את הבנים כלל וכלל. בנים אלו נחשבים אנוסים  – וזאת בשל הרוח הנושבת המפתה את הדור החדש. לא מרשעה עזבו הבנים את התורה, הבהיר הרב, אלא משום שנשבו בקסמן של דעות פסולות ולא יכלו לעמוד בפני הפיתויים הגדולים שהציעה להם הסביבה. וכך כותה הרב:

כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו. אבל אם יחשוב כבוד תורתו כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. כשם שכתבו תוספות סנהדרין כו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכהאי גונא שכתבו כן תוספות גיטין מא ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאנוסים, כי יש "שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכל לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון (איגרות הראיה א, קלח).

נוסף על דברי התוספות שהביא הרב קוק להוכחת דרכו נוכל להביא את דברי הגמרא (שבת סט), ולפיהם רק מי שיודע את הדינים על בוריים יכול להיקרא "מזיד", ואף אם הוא יודע שהדבר אסור אך איננו יודע מהו העונש על האיסור, אפילו כך הוא נחשב שוגג. מכאן אנו למדים שחומרה המעשה תלויה בהבנת חומרת האיסור, ולכן מי שאינו מבין את משמעות המצוות אינו אלא שוגג – ואפילו אנוס כדברי הרב קוק.

רוב בני הנוער שעוזבים את התורה אינם עושים זאת בכוונה להכעיס. חלקם נמשכים אחר רוח התרבות היצרית המשמשת כל מחשבה נכונה, אחרים רואים בחלר מהמצוות הוראות חסרות היגיון בעליל משום שלא הפנימו כלל את משמעות התורה ומצוותיה, ועל כן הם מתרחקים מהכול.

כמובן שאסור לנו לקבל את המצב כמות שהוא, אך הדרך לתיקון לא תצלח בהרחקה אלא בקירוב, באהבה גדןלה ובניסיון להסביר את עומקן של התורה והמצוות, שהן לשד החיים.

7. התשובה השלישית – השכינה בהעלם

החזון איש, הפוסק הגדול המקובל בלי עוררין על הציבור החרדי, כתב מפורשות שכל הדינים הנוגעים לפורשים מדרכי הציבור ולפורקי העול אינם שייכים אלא בזמן שהשכינה גלויה בישראל – כי אז הפורש מורד בוודאות בה', אך במציאות שבה אנו חיים כבר מאות שנים ואולי אלפי שנים, מציאות שבה אין השכינה גלויה, דינים אלה אינם חלים כלל, ואדרבה, מוטל עלינו לקרב כל יהודי ויהודי בעבותות של אהבה. וזה לשונו:

ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהא בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת (הלכות שחיטה ב, טז).

אין לנו אלא להתפעם מגודל אהבת ישראל הפורצת מדבריו אלו של החזון איש, ועל כולנו לקבל על עצמנו לאהוב ולקרב – וחלילה לא להרחיק ולגרום לשנאה.

8. התשובה הרביעית – אין מי שיודע להוכיח

בשנת תשנ"ה כתב אמו"ר הרב משה בוצ'קו מאמר שבו הביע התנגדות חריפה לתנועה הרפורמית, אך בד בבד כתב כי הוא אוהב אהבת נפש כל יהודי, כולל היהודים החברים בתנועה זו[2].  בתגובה למאמרו קיבל הרב מכתב ובו ביקורת מפורשת – מניין שאב הרב היתר לאהוב פורקי עול. הרב השיב לכותב בזו הלשון:

והנה הנך טוען נגדי על שכתבתי במאמר שאני אוהב את כל היהודים – גם את הרפורמים – אהבת נפש. והנך מצטט מן השלחן ערוך (חושן משפט סימן ער"ב) שמצוה לשנא פורק עול. אלא שאני לא מבין למה לא שמת לב לתנאי שהתנה השלחן ערוך: "והתרה בו ולא חזר". וכבר ידועה הגמרא בערכין (לז, ב) "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". הלא ברור, שכל אלה רבבות הרפורמים באמריקה הם כתינוק שנשבה, הם לא יודעים מה זה יהדות, ואין מי שיכול ויודע ללמד אותם, להסביר להם. וגם הראביי'ס שלהם, כוונתם טובה, להחזיק את קהילתם במשמרת היהדות, להציל אותם עד כמה שאפשר מטמיעה גמורה – וכבר היה דבר מעולם, שמזרעם יצאו תלמידי חכמים. ופוק חזי מה אמרו חז"ל בגיטין על רבי עקיבא, שמעיה ואבטליון ועוד. אנו מצווים לקרב את אותם היהודים בדרכי נועם, בסבלנות, בהסברה, אבל בטח לא בשנאה.

ותאמין לי אני פשוט לא מסוגל לשנא – וכבר הרחיבו חכמים דבריהם על מצוות אהבה שבתורה איך אפשר לצוות על אהבה – ואם יקרה שיש ספק אם מצוה לאהוב או לשנא, אני בטבע אהיה אוהב ולא שונא, ומוטב לי להיות אוהב בחנם מלהיות שונא בחנם.

ועל כן אני חוזר ואומר, אני אוהב את כל היהודים אהבת נפש, גם לרבות היהודים שמשתייכים לקהילות הרפורמים, כי ברור שאין אלו כופרים להכעיס, ואף פעם לא ניסו – מפני אמונתם – להעביר דתי על דתיותו, אין הם כופרים "מתוך אמונה" אלא מתוך עצלות, וד' הטוב יכפר בעדם ויחזירם לטוב ("מאמרים ומכתבים", עמ' 121).

9. התשובה החמישית – היחיד והכלל

אני חושב שיש נקודה חשובה מאוד שיכולה להאיר אור נוסף בסוגיה. לשם כך נעיין בפרשת קרח ונבחן את תגובות משה – תגובתו לקרח ותגובתו לעם.

תגובת משה לקרח

כשקרח מורד במשה רבנו יוצא משה נגדו בשצף קצף ומבקש מהקב"ה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את קרח ואת כל אשר לו. וכך היה; האדמה פצתה את פיה ובלעה את קרח ואת כל משפחתו ואת כל רכושו לעיני כל העם, ואש יצאה מן השמים ואכלה את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. היינו מצפים שהדרמה הזו תשים סוף לניסיונות המרד ותחלחל עמוק ללב העם, אך לא – הלקח לא נלמד ובני ישראל ממשיכים בדרכו של קרח. עדת ישראל מלינה על משה ואהרן שהם חבורה של רוצחים, שהם האשמים הישירים באסון הנורא שבו נבלעו קרח וכל עדתו. "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (במדבר יז, ו). ממחרת! הם לא חיכו לא שנה, לא חצי שנה – ממחרת!

נורא ואיום! מסתבר שהמכה שקיבל קרח לא הועילה כלל.

תגובת משה לעם

"וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד ה'. וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר יז, ז-ח). משהו דרמטי הולך לקרות. ה' רוצה להיפרע מהעם ופוקד על משה ואהרן: "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (שם, י) – עכשיו, מייד, אכלה את כולם! ומייד מתחילה מגפה נוראית.

מה עושה משה רבנו? "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף" (שם, יא). תקריב קטורת, אומר משה לאהרן, אותה הקטורת שמקריבים רק בקודש. תלך עם הקטורת לכל מקום שהמגפה פוגעת בו, וכך תעצור את המגפה.

מה נשתנה ?

מה גרם לשינוי הגדול בעמדתו של משה? הרי רק לפני כמה פסוקים ראינו את תגובתו הבלתי מתפשרת להתנהגותו של קרח, ועכשיו הוא עושה הכול כדי להגן על העם? והלוא הם רשעים עוד יותר מקרח! שהרי קרח לא ראה מה נעשה לקרח והם ראו גם ראו, ואף שראו את עונשו של קרח הם ממשיכים בדרכו הנוראה. איך אפשר לקבל התנהגות כזאת שמחללת את ה' יתברך, התנהגות שיוצאת נגד משה ואהרן שליחי ה' ומתריסה "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'"?!

התשובה נראית לי פשוטה מאוד:

קרח היה אחד. כשקרח כזה חוטא צריך לנטרל מייד את השפעתו ולמנוע ממנו "להדליק" אחרים בשלהבת החטא. משה רבנו במלחמתו נגד קרח עשה הכול כדי למנוע את המשך הנהגת קרח. הייתה כאן חובה דחופה לעצור את מגפת המרד נגד מנהיגי ישראל.

אולם משנכשלה עצירת המרד היה על משה לנקוט דרך התמודדות שונה. קרח נבלע, מנהיג המרד חוסל, אך עם ישראל ממשיך את דרכו: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כולם! לא רק מאתיים וחמישים. כל היהודים כולם, כל עדת בני ישראל!

כשמדובר בכל עדת בני ישראל זה כבר משהו אחר. אי אפשר למחות חלילה את עם ישראל! מול עם ישראל בכללותו הגישה חייבת להשתנות.

כלל ישראל

כשאדם יחיד מתרחק מהדרך ומנסה לסחוף אחרים עמו הוא מסכן את כל הציבור, ויש לצאת כנגדו בכל האמצעים. כנראה שזו הייתה גם כוונתו של ה'ביאור הלכה', שבזמנו היו קהילות חזקות והתורה והמצוות נשמרו כהלכה. בתקופות כאלו שבהן הקהילות חזקות וכולם שומרים תורה ומצוות, אם בא אדם ומנסה להסיט את כולם מדרך הישר ולבצע "רפורמה" יש להילחם בו ובהשפעתו מלחמת חורמה. אבל במציאות שבה לדאבון הלב כלל הציבור סוטה מהדרך חייבים לשנות גישה. וודאי שלא נעלה בדעתנו שיש להילחם חס וחלילה בכל עם ישראל!

    הלכה למעשה, רק אם היינו רואים את היהודי כיחיד היינו יכולים לקיים את הפסוק בתהילים "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט…", אבל היות שכל יהודי הוא חלק מעם ישראל, בעת שעם ישראל בכללותו חוטא היחיד אינו נדון בפני עצמו אלא כחלק של העם. עם ישראל הוא חלק אלוה ממעל, ואותו צריך לאהוב על כל פרטיו ועל כל היחידים הכלולים בו!

10. שתיקתו של רש"י

כדי לחזק טענה זו אני רוצה להביא את שתיקתו של רש"י כראיה. בפסוק הראשון בתורה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), דורש רש"י את המילה "בראשית" על פי מדרשי חז"ל: "בשביל התורה שנקראת "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג). ואולם במדרשים נאמר גם על משה שהוא נקרא "ראשית", כדברי הפסוק "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג, כא). מדוע לא כלל רש"י גם את משה רבנו בפירושו?

משה ועם ישראל

את התשובה נוכל להבין בצורה ברורה מדברי רש"י במקום אחר.

בשנת הארבעים, על סף הכניסה לארץ ישראל, נושא משה נאום לפני העם, ובו הוא סוקר את הקורות את ישראל בשנות המדבר. על הפסוקים המופיעים אחרי סיפור חטא המרגלים, "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם, וַיְדַבֵּר ה' ָאֵלַי לֵאמֹר" (דברים ב, טז-יז), כותב רש"י:

אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו "וידבר" אלא "ויאמר", ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חבה פנים אל פנים ויישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל (רש"י, דברים ב, טז, וראו גם רש"י לויקרא א, א).

במשך שלושים ושמונה שנים שבהם היו בני ישראל נזופים לפני המקום, מחטא המרגלים ואילך,  לא דיבר הקב"ה עם משה בלשון חיבה. ומדוע? משום שהקב"ה מדבר עם משה בשביל עם ישראל, ואם עם ישראל נזוף לפני המקום גם משה רבנו נזוף לפני המקום. ואף על פי שאנו אומרים שמשה רבנו שווה כנגד כל ישראל, אם אין ישראל אין משה רבנו!

גם משה רבנו מבין זאת היטב, ועל כן לאחר חטא העגל הוא מבקש מה': "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). אם אתה מוחק את עם ישראל מחק גם אותי. אין לי כל משמעות בלי עם ישראל.

עבותות של אהבה

עם ישראל הוא ישות מיוחדת. ברגע שאין מדובר ביחיד שחוטא אלא במציאות שבה רוב העם עוזב את דרך ה', אין שום מקום להלכות שראינו לעיל. אין דין של מורדים ואין דין של "לא מעלין", כל הדברים האלה אינם קיימים.

הדרך היחידה היא כפי שכותב החזון איש, להשתמש בעבותות של אהבה כדי להחזיר את העם בתשובה.

11. יחיד וכלל בתפילין

אני רוצה להוסיף נקודה יפה שראיתי לאחרונה ב'כף החיים' (הלכות תפילין כז, יב).

ההלכה קובעת כי "יש להיזהר שלא תזוז יו"ד של הקשר מהתפילה" (שולחן ערוך כז, ב). כלומר, בהנחת תפילין של יד יש להקפיד שהקשר בצורת האות יו"ד והתפילה עצמה (ריבוע התפילין) יהיו מחוברים, ויש שמשתמשים בגיד כדי לחבר אותם. אצל ספרדים הקשר עשוי כך שסגירת התפילין מחברת את קשר היו"ד עם התפילה עצמה.

מה משמעות הלכה זו?

'כף החיים' מביא את דברי הזוהר הקדוש על פרשת פנחס, שם מוסבר למה חשוב כל כך להקפיד בהנחת התפילין שה"יו"ד של הקשר" והתפילה עצמה יהיו מחוברים.

הזוהר הקדוש מסביר שהאות יו"ד היא כנגד "צדיק" והתפילה היא כנגד "צדק". 'פירוש הסולם' מבאר שהאות יו"ד היא ספירת היסוד והתפילה עצמה זו ספירת המלכות, וההבדל ביניהם פשוט: היו"ד שהיא כנגד צדיק יסוד עולם מסמלת את המהות של היחיד, והתפילה שהיא כנגד מלכות מסמלת את העניין הכללי. מלכות ה' מתגלה בכלל ישראל ואינה מתגלה אצל היחיד. היחיד מוכרח להיות מחובר לציבור בכל עת, ועל כן נאמר שם בזוהר שאפילו כאשר התפילין נמצאות בתיק קשר היו"ד צריך להיות מחובר לתפילה עצמה. יש פוסקים שפסקו כך להלכה.

הדברים באים ללמדנו שברגע שהיחיד קשור ומחובר לציבור יש להבין אותו אחרת, ואם חלילה הוא נופל וחוטא נחפש את האורות ואת הדברים הנפלאים שבו כדרכו של הרב קוק. נאמר עליו רק דברים טובים, ולא נקיים על שום יהודי את הפסוק התובע כביכול שנאה בלב.

12. קדושת ישראל

אחד מיסודות היהדות הוא האמונה בקדושת ישראל. פירושו של רש"י לאורך פרשת שמות מלמד אותנו כי אין לפקפק כלל בקדושתם של ישראל, וכי כל המפקפק בקדושתם נענש – אפילו אם הוא צדיק כמשה רבנו. כשמשה רבנו מאן לקבל עליו את המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים הוא נימק זאת בטענה שבני ישראל אינם ראויים. על דבריו אלו נענש משה, והמטה שבידו נהפך לנחש – שהיה הראשון בהיסטוריית העולם שדיבר לשון הרע. גם הצרעת שהופיעה על ידו של משה רבנו דבקה בו על פי רש"י בגלל שפקפק בקדושתם של ישראל.

ואף שעל פי חז"ל היו בני ישראל במצרים בתחתית סולם הדרגות הרוחני, תיאור זה אינו מבטא אלא את האופן שבו נראו ישראל כלפי חוץ, אך אלוקים רואה ללבב ומכיר את קדושת ישראל ואת זַכּות פנימיותם, ועל כן כל המדבר רע על האומה עבירה גדולה בידו.

ולא רק במצרים תבע הקב"ה את עלבונם של ישראל. ישעיהו הנביא נענש על אומרו "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיהו ו, ה), וכן אליהו הנביא, שאמר על ישראל "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ" (מלכים א יט, יד), נתבע לתת את הדין על דבריו.

נאמין באמונה שלמה בקדושת ישראל כפי שלימדונו חכמינו, ונקיים את מצוות האהבה כלפי כל מי ששֵׁם ישראל עליו.

13. סיכום

הצגנו שש ראיות המעידות שמצוות אהבת ישראל כוללת כל יהודי באשר הוא ואינה פוסחת על איש:

א. החוטאים של היום הם כתינוקות שנשבו.

ב. החוטאים של היום נחשבים אנוסים, ולכל הפחות שוגגים.

ג. הדינים המופיעים בהלכה ביחס לחוטא אינם חלים כלל בשעה שהשכינה נסתרת.

ד. אין אדם נחשב חוטא אלא אם יש מי שיכול להוכיחו – והיום אין מי שיודע להוכיח.

ה. אין באפשרותנו לשפוט את זולתנו, ואין אנו יודעים כלל מי צדיק ומי רשע.

ו. יש להבחין בין היחיד לכלל ישראל.

נקיים כולנו את דברי החזון איש, ונשתדל לקרב כל יהודי בעבותות של אהבה.

[1] הרב אלחנן וסרמן היה ראש ישיבה באירופה בין מלחמות העולם, וממנהיגי אגודת ישראל. נוד בהתנגדותו החריפה לציונות. נספה בשואה.

[2] "והנה זה ברור, שאנו אוהבים אהבת נפש כל יהודי בלי שום הבדל, בין אם הוא שייך למאמינים בין אם הוא משתייך לתנועות המתחדשות. כל יהודי, אף על פי שחטא ישראל הוא, אנחנו רוצים בו ומתפללים לשלומו – אולי יותר משהוא מתפלל לשלומנו. לא נגד היהודים הרפורמים, ואפילו לא נגד הראביי'ס אנו מתקוממים, אלא נגד התרמית, הזיוף והסחיטה. אסור לנו לתת הכרה כל שהיא לכיתה זו ולדעותיה, בין הכרה ישרה ובין הכרה עקיפה, ולא לתת יד לכזב ולערמה, וכל המחזיק בה הרי הוא כופר ביהדות" ("מאמרים ומכתבים", עמ' 135).

דילוג לתוכן