אור היהדות - פרשת ויחי

רוגזו של יוסף

מובא במדרש תנחומא (וישב ד): ' "ויוסף הורד מצרימה' — זה שאמר הכתוב, 'לכו חזו וראו מפעלות אלוקים נורא עלילה על בני אדם'… (תהלים סו, ה) כשברא הקב"ה את העולם מיום הראשון ברא את מלאך המות. מניין?"…. שנאמר 'וחשך על פני תהום' (בראשית א, ב) — זה מלאך המות, המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בשישי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר, 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות' ". עיין שם משל נאה. ובהמשך שם: "וכן אתה מוצא שאמר לו הקב"ה למשה: 'אם איש באנשים האלה' (דברים א, לה). איש, זה משה, דכתיב (במדבר יב, ג): 'והאיש משה עניו מאד'… וכן הוא אומר (שמות ו, א): 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה', במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, וכיון שאמר להם: 'שמעו נא המורים' (במדבר כ, י) א"ל הקב"ה: 'לכן לא תביאו את הקהל הזה' — הוי, נורא עלילה".

וכן היה ביוסף, כי הלא עתידים היו יעקב ובניו לרדת למצרים כמו שאמר הקב"ה לאברהם (בראשית טו, יג): "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ותלה העלילה ביוסף ואחיו. ובאמת כן הוא, כי אף־על־פי שהקב"ה גוזר על דבר־מה שיבוא בכל זאת ניתנת לאדם רשות ובחירה חפשית לעשות או לא לעשות; הרבה דרכים ישנן להקב"ה לקיים מחשבתו ואין זו עלילה ממש.

אמנם מן המדרש השני אנו רואים, שרק דרך זו של מכירת יוסף נגזרה מן ה', כי ע"י השתלשלות המכירה באה טובה רוחנית לישראל.

עוד מובא במדרש (תנחומא ויגש, י): "בוא וראה, שכל צרות שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב (בראשית לז, ג): 'וישראל אהב את יוסף', בציון כתיב (תהלים פז, ב): 'אוהב ה׳ שערי ציון…'; ביוסף (בראשית לז, ז): 'והנה אנחנו מאלמים אלומים', בציון (תהלים קכו, ו): 'בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו' ביוסף (בראשית לז, ח): 'המלך תמלוך עלינו', בציון (ישעיה נב, ז): 'אומר לציון מלך אלוקיך' ". ואין אלו דברים בעלמא, כי אכן יוסף הוא סמל ודמות תבניתה של ציון. יוסף הוא גם בגימטריה ציון, כלומר, עם ישראל. ליוסף עשה אביו כתונת פסים ובישראל בחר ה' והלבישו עוז והדר ע"י התורה.

יוסף היה שנוא על אחיו וגם ישראל היה שנוא על כל העולם "למה נקרא שמו סיני? שמשם יצאה שנאה לאומות העולם" (ועי' שבת פט,א: "מאי הר סיני? — הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו").

האחים התנכלו להמיתו והוא חלם חלומות וסיפר לאחיו. עם ישראל ראה חזיונות נשגבים ע"י נביאיו, וכל מה שאומות העולם הוסיפו לשנוא אותו, כן הוסיף לספר ולדבר עליהם, מורך לא בא בלבבו ולא התייאש, אדרבה הוא הוסיף להדליק את המנורה שעיניהם יאירו ויכירו את האמת ואת היושר.

ואם החזיון הראשון של מאלמים אלומים היה רק מעין הוראת שעה בתקופת בית ראשון ושני, הרי החזיון השני של השמש והירח משתחוים לי יהיה דבר מתקיים לנצח, וחפרה הלבנה ובושה החמה בביאת המשיח.

יוסף שהוא דמות ישראל כדכתיב (עובדיה א, יח): "ובית יוסף להבה" קידש שם שמים באופן היותר נשגב, וקיים פרשת "שמע" במלואה.

ב"שמע" אנו אומרים "ה' אלוקינו", שהם תרתי דסתרי. אמנם הפירוש הוא, שאנו מצהירים, כי אנחנו מאמינים בה' ומשתחוים לו, בין אם הוא מראה לנו פנים שוחקות ומיטיב לנו, שזה נכלל במידת ה' המורה חסד ורחמים, ובין אם ה' מסתיר את פניו ממנו והולך אתנו בקרי ומחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, היינו גם אם ה' מתנהג עמנו במידת הדין, שזה נכלל בשם אלוקים, גם אז אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים.

וזה אמר יוסף (בראשית מה, ד): "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". כלומר, אני אחיכם, כזה הייתי בשעה שישבתי בשולחנכם ונהניתי במסיבותיכם והייתם מתייחסים אלי כאח נאמן, וכזה נשארתי בשעה שנעשיתם אכזריים ומכרתם אותי מצרימה, וחשבתי ששקעה שמשי ואין לי עוד שום תקוה בעולם, כי הולך אני אל בור תחתיות, אל נחשים ועקרבים וטומאת מצרים, ובכל זאת לא שיניתי את טעמי ולא נטיתי מן הדרך הטובה שאבי הורה לי ככתוב (שם שם, כז): "וירא את העגלות אשר שלח יוסף…", היינו פרשת עגלה ערופה. יוסף רמז לאביו, שבשעת מכירתו הצדיק עליו את הדין וחשב כי זוהי כפרה על חטא שעשה או שלא עשה ועיניו לא ראו, כלומר שהבין אז שלא ראה היטב כשהביא את דיבתם רעה אל אביהם וקיבל עליו את העונש באהבה להיות כקרבן רצוי על המזבח.

וממנו ילמדו בני ישראל, שגם אם יבואו שוד ושבר אליהם אל יכחשו בה׳ ואל יפנו לו עורף בחשבם חלילה שלית דין ולית דיין; אדרבה, יקדשו את השם, יקבלו עליהם הכל באהבה ואל יתייאשו אף לרגע אלא ישימו בטחונם בה' ויראו את עצמם במצוקתם כ"קרבן עולה".