אור היהדות - פרשת וירא

תוכחה לבניו

אפשר לומר עוד טעם למה לא הוכיח אותם אברהם. בגמ' (יבמות סה,ב) מובא: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", רבי אבא שם סובר שחובה להוכיח לחכם. ואפשר לומר באופן פסיכולוגי, כי מי שמדבר אל הכול ועל הכול ובכל מקום — דבריו אינם נשמעים. חכמים היזהרו בדבריכם, אפילו בדברי חכמה שלכם, שלא לדבר הרבה. ואם אברהם ידבר אל אנשי סדום ויוכיח אותם והם ילעגו לו, יקשה להוכיח אח"כ את בניו, ולזה אמרה התורה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו", ואסור לו להוכיח את אנשי סדום.

וכמה גדולה היתה זהירותו של אברהם בדיבורו שאפילו באשתו קימץ בדברים, כמו שאמרו "ולבכותה" כ"ף קטנה, כי מיעט דברי הספד על שרה אשתו (בעל הטורים בראשית כג, ב).

וכן נהג משה במידה זו, וכך מוסבר ׳משה פניו כפני חמה' (בבא בתרא עה,א) כי בחמה אי אפשר להסתכל ומשה למרות ענוותנותו פירש עצמו מן העדה ולא התחבר עם העם הרבה אבל "יהושע פניו כפני לבנה", שהכל מסתכלים בה ובשביל זה הוריד מכבודו.

אברהם ואיוב

גמרא (בבא בתרא טו,ב): "א"ר יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתוב (בראשית כב, יב): 'כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה', ובאיוב כתוב (א, א): 'איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע' ". הכיצד?

המהרש"א מבאר כי מקצת שבחו אומרים בפניו, ובאברהם היה בפניו בשעה שבאיוב דיבר הקב"ה אל השטן, שלא בפניו.

עוד אפשר לומר, כי איוב היה עפ״י חז״ל** בן אחיו של אברהם, בן נחור, עוץ בכורו, ועוץ היה איוב. וממי למד איוב כל זאת, באיזו ישיבה, ומי האיר לו הדרך — אברהם.

ועוד: מי שיש לו אבנים, עצים ולבנים לבנות בית — אמת שיש לו חומר לבנייה, אבל בית אין לו עדיין. ומי שיש לו בית אין אומרים שיש לו עצים ואבנים, אלא אומרים עליו שיש לו בית. לאיוב היו כל התנאים הנחוצים לבנות את בית ה', אבל רק התנאים — ולא הבית.

בשעה שאברהם עמד בנסיון האחרון הגיע לשלימות. בשעה הגדולה הזאת אמר לו הקב"ה: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. עתה נשלם הבית.

וזהו "גדול" הנאמר באיוב: שם צריכים לרשימה גדולה, כמו בנח: איש צדיק תמים וכו' — אבל באברהם די לומר שהוא צדיק.

עקידת יצחק

מי יעלה כהר ה׳ ומי יקום כמקום קדשו

איתא במדרש רבה (בראשית רבה נה, ח) בזכות "ויחבוש חמורו" ניצלו ישראל מקללתו של בלעם (שחבש חמורו ללכת לקללם). בזכות "ויבקע עצי עולה" נבקע הים. ובזכות "ויקח המאכלת" נתן לנו הקב"ה כבש של שחרית ושל בין הערבים. ודברי המדרש צריכים ביאור.

הנה איתא במדרש (ילקוט שמעוני וירא רמז קא) שאברהם הלך אל העקידה כמי שמוליך את בנו לחופה וזוהי הוכחה על מסירותו לה', שלא קיים את אשר דרש ממנו הקב"ה בתור "פקודה" אלא ברצון בשמחה.

ונקל לשער גודל ההכנה שעשה במשך שני הימים הראשונים בדרכם לעקידה, כמה שעסק בתורה, במוסר, בטהרה ובטבילה ובזיכוך המחשבה כמו ישראל לקבלת התורה. והנה ביום השלישי שאל את נעריו: "מה אתם רואים"? וענו ואמרו: "מדבריות"! ושאל את יצחק, והלה אמר: "הר נאה ומשובח, אך ראשו מכוסה". אז אמר לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור" — עם הדומה לחמור (על פי תנחומא וירא כג).

הם ראו במעשה העקידה רק מדבריות ודבר משוגע, אך יצחק ראה הר נאה ומשובח, עלייה שאין למעלה ממנה, אך ענן כיסה את ראשו, כלומר עדיין לא הגענו לראש הפסגה, בהכנותיו לעלייה ישנם עדיין פגימות וחסרונות בלבנו שיש לתקנם.

אז נתגלה לאברהם צדקתו של יצחק והחל עוד פעם בעבודה: טבילה, קדושה, טהרה וזיכוך המחשבה.

וכשבא סוף סוף להר המוריה והמלאך אמר לו "אל תשלח", שאל: אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואחר כך "קח נא", ועתה "אל תשלח" — ולא רצה בשום אופן לעזוב את המזבח והתחיל להתחנן: אולי להוריד טיפת דם, אולי לעשות בו מעט חסרון (עי׳ רש״י כב, ים. ובסוף כתוב "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו", כלומר יצחק מלמעלה והאיל מלמטה***, בכדי שאולי הקב"ה סוף סוף ירשה לו להקריבו. לא כן בלעם. הוא אמר למלאך שקם נגדו "אם רע בעיניך אשובה לי" (במדבר כב, לד) — אתה עושה עמי כמו עם אברהם: אתמול אמרת לי "לך אתם" ועתה שלחת לי מלאך לעכבני (עי' במדבר רבה כ, טו). בלעם רצה בכל כוחו ללכת לקלל, ולשם כך גם ביקש סתירות בדברי ה', בשעה שאברהם רצה בכל כוחו להקריב את בנו, ושאל את שאלתו רק לאחר שאמר לו המלאך "אל תשלח"; אבל מתחילה לא חיפש סתירות בדברי ה', אפילו לא בכך שכל יסוד אמונתו היה שהקב"ה שונא דם אדם, ורק לאלילים מקריבים בנים. ועתה למרות גודל מבוכתו נשאר אברהם בתמימותו. לכן אמר לו המלאך, כשדיבר אליו שנית, "עתה ידעתי", כלומר, הנסיון השני גדול מן הראשון, כי מה ששמע לדבר ה' אינו חידוש, אבל מה שלא חפץ להציל את יצחק בשעה שהמלאך כבר אמר לו "אל תשלח", זה נסיון גדול עד מאד.

וזהו הטעם של ה״זכויות". כי באמת העקידה היתה רק מצוה אחת, ומדוע נתלו בה שלוש זכויות, כדברי המדרש הנזכרים לעיל? אלא בעצם הרי לא ניתן כלל לאברהם לקיים את המצוה, והייחוד שבעקידה היה הכוונה והמחשבה בשלושת המעשים: חבישת החמור, בקיעת העצים ולקיחת המאכלת.

לכן בזכות מחשבת ״ויחבוש״ — ניצלו ישראל מבלעם; בזכות מחשבת "ויבקע עצי עולה״ — נבקע הים, למרות שהמלאך טען "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע״ז" (עי׳ ילקוט שמעוני בשלח רמז רלד), אלא רק מעשיהם היו רעים, ובמחשבתם לא חטאו במצרים; ובזכות "ויקה המאכלת" אמר הקב״ה, קחו לכם כבש בשחרית וכבש בין הערביים, כלומר גם שם העיקר הוא המחשבה.

על פי זה ניתן להבין את המדרש המייחס את הפסוק "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״ (הושע ו, 0 לאברהם (ורש״י פירש שם: יחזקנו משתי פורענויות שעברו עלינו משני מקדשים שחרבו, ובבניין הבית השלישי יקימנו). כל מה שאנחנו נהנים עד היום מזכות אברהם, הוא רק ממחשבת אברהם ועבודתו בשני הימים הראשונים, אבל ביום השלישי — זכות עבודתו הגדולה של היום הזה נשארה קיימת לימות המשיח.

ועל פי זה ניתן להבין גם את המדרש (בראשית רבה נט, ה) המייחס את הפסוק "מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג) לאברהם: העלייה על ההר היתה למעלה מן השכל, ומי יקום — הקימה היתה גדולה יותר. כי יש והרבה פעמים עולים והיצר מניחו, אך אח״כ מוריד אותו בדחיפה גדולה; מניח לו ללמוד הרבה תורה ומוסר, ואח״כ דוחפו חזרה בעוז. גם לאברהם בא השטן בעיכובים חדשים, אבל אברהם ראה אותו, ראה את הענן על ההר, וישנס מתניו עוד פעם לקראת הנצחון האחרון והאמיתי.