הגיוני משה

אין סומכין על הנס, אלא מסייעים לו

"ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות, מחשוף הלבן אשר על המקלות". לכאורה ייפלא, כי נראה ברור שעל־פי ההגיון רחוק מאד הדבר שחשיפת המקלות תועיל ללידתם של טלאים עקודים נקודים וברודים. אין ספק אפוא שהכל היה על ידי נס, כשם שאמר יעקב אבינו: "ויצל א-להים את מקנה אביכם ויתן לי", עד שאפשר לשאול לשם מה בכלל חשף ופיצל יעקב את המקלות, אם על־פי דרך הטבע אין הדבר מעלה ולא מוריד?

ונראה להסביר שהלימוד הגדול מזה הוא, שגם כאשר כל ההצלה באה רק בנס, בכל־זאת מוטל על האדם לעבוד ולתרום גם משלו, עד כמה שידו מגעת. עליו לעשות כך כדי שיהא לנס על מה לחול, כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, היינו כאשר אין הנס מתבלט כדבר היחיד. זהו אפוא רצונו של הקב״ה, שהאדם ישתתף עמו בהצלתו, בכוחו ובעצמו – ולו־גם בדרך סמלית – כשם שצריכים אנו לזרוע, הגם שידוע כי רק הקב״ה מנביט ומצמיח. כי אין הקב״ה בורא בריאה חדשה בכל עת, אלא מצליח מעשיו של אדם. אף כאשר מחולל ד' נס גדול כקריעת ים סוף, נעשה הדבר ב׳שיתופו' של משה המניף את ידו: "ויט משה את ידו על הים, ויולך ד' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה".

אולם, בל יטעה האדם כי 'מעשיו גרמו לו' וכי הוא לבדו ילד את ההצלה. גם יעקב אבינו לא תלה את רכושו והצלחתו ב'תעלול' שעשה, אלא אמר והודה: "קטונות מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כ במק^ל עברתי את הירדן הזה"…

וכן גם בדורנו. אף אנחנו צריכים להיחלץ חושים ולעשות כל אשר לאל ידנו בארץ ישראל כדי לחזק את עמדתנו ולהעמיק את אחיזתנו, בכח הצבא ובמאמץ מתמיד; אך עם כל מפעלנו, צריכים אנחנו להיות מודעים, כי ד' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. אין מעשנו שלנו יותר מטיפה בים, ו "אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם ד' לא ישמור עיר שוא שקד שומר"; ואולם, כאשר אנחנו בשם ד' נזכיר ובשם אלקינו נדגול – אז נזכה לישועת ד'.