הגיוני משה

פלא בכח אנוש

פרשיות 'וישב' ו׳מקץ' רצופות גילויים לאפסותו של האדם. מה יכול אדם לעשות נגד גזירה ממעל, שיתקיימו חלומותיו של יוסף? כך רואים אנו את דרך ד', למן "וישלחהו מעמק חברון", מאותה עצה עמוקה שנאמרה לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" וכו', דרך התרברבות האחים: "ונראה מה יהיו חלומותיו", ועד בואם אל יוסף לארמון מלך מצרים, "ויפלו לפניו ארצה". כל השתדלותם של האחים לבטל את הגשמת החלומות עלו בתוהו; ולא עוד, אלא שדווקא הם עצמם – ברצף מעשיהם שלהם – הביאו בסופו של דבר לקיומם של החלומות.

"די, מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו" אומר דוד המלך בספר התהילים (קמ״ד ג'); וכבר נוכל לבוא לידי יאוש: אם הכל נגזר מראש, והכל צפוי, מה נותר לו לאדם לעשות?

ואולם, דווקא במועד קריאת פרשתנו – בחנוכה – מתגלה הבחינה ההפוכה, גילוי כוחו של האדם לשבור את כל כחות הטבע, לגבור על כל מכשול: "רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים" נמסרו גדודי יוון ביד בני חשמונאי. קומץ של אנשים, ברוח גבורה, לא זו בלבד שהפכו ושינו את מהלך ההיסטוריה, אלא אפילו שינו כחות עליונים של חוקי טבע, בכך שברצונם עשו שתדלוק המנורה שמונה ימים, בכח תכולתו של פך שמן אחד קטן.

אין לומר שנס פך השמן בא רק לאפשר את קיום המצווה, כי עוד לא ראינו כזאת, שהקב״ה יעשה נס על־מנת שמצוותיו תקויימנה, והלוא 'אונס רחמנא פטריה'. אלא יש להסביר שהנס בא כדי לאפשר לבני חשמונאי להגשים את שאיפתם הרוממה, להדליק את המנורה הטהורה, כי הלוא כל מלחמתם היתה רק למטרה זו, לטהר את מקדש ד', ולהדליק את הנרות כסמל לנצחון התורה.

איזו מבוכה, וכמה אכזבה וכאב, אחזו במכבים כאשר ראו שלא היה בפך די שמן אלא ליום אחד בלבד! וכמרפא לכאב הגדול הזה – בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' – נעשה להם הנס, להראות לכל באי עולם מה גדול באמת כח האדם הצדיק, כגודל תשוקתו לחיבוב התורה והמצווה. בכחו אפילו לגרום לנס!

ואולי זוהי מחלוקתם של שמאי והלל, ההולכים בעקביות כשיטתם. שמאי הוא האומר כי 'שמים נבראו תחילה', שהרי שיטת בית שמאי היא שהכל בא מלמעלה – שם, בשמים, הכל שלם – ואילו הירידה אל הארץ ממעטת את הדמות. ולכן שיטת בית שמאי בהדלקת הנרות היא 'פוחת והולך', מתמעטים הם משמונה נרות עד נר אחד. ואילו לבית הלל המצב הוא הפוך: הכח החזק בא ועולה מן הארץ, מלמטה כלפי מעלה, ובכוחו אפילו 'לפוצץ את השמים', הסולם מוצב ארצה ומלאכי א־להים עולים, קודם־כל הם עולים. ומכיוון שהכל מונע בכחו של אדם, וביכולתו לעלות מעלה מעלה, הרי גם נרות החנוכה מתרבים כל יום, 'מוסיף והולך', מנר אחד לשמונה.

דוגמא לעקרון זה כבר ראינו באבינו הראשון, כאשר קראהו הקב"ה "ויוצא אותו החוצה" (בראשית ט"ו ה' ורש"י שם), העלהו לאברהם מלמטה למעלה, ואמר: הבט נא השמימה; אתה למעלה – רם מכל חללו של עולם – ואתה גזור אומר ויקם לך! ואם־גם הטבע אומר 'אין לאברהם יכולת להוליד ילדים', הלא בכוחו של אדם להתעלות אל על, 'לפוצץ' את חוקי הטבע ולגבור עליהם, ולהוליד בגיל מאה. "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור" (תהלים קי"ד ג').

אין לו לאדם אפוא להתחשב במה שנגזר, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת אבעי לך למעבד!" (ברכות דף י' עמ' א', ותרגומו: הנח לסתריו של הקב"ה, ועשה את אשר צווית!). בזה שמתחבר האדם עם האין־סוף מעל מעגלי הטבע – ובשמיני מדליק שמונה – פועל הוא בכח אדיר ועצום. על האדם מוטל אפוא ליצור את מהלך ההיסטוריה ולא רק 'לסבול' אותה, כי משעה שנברא האדם בצלם

א־להים, ניחן הוא בכח יוצרו, הלוא־הוא כח הפלא של היצירה.