הגיוני משה

הארות לפשוטו של מקרא

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו" – מפני שכך הכיר הקב"ה את אברהם ואת כוחו, לכן בחר בו להעמיד את האומה הנבחרת, עם סגולה. בשתי הפרשיות – לך־לך וירא – מביאה התורה את סגולותיו של אברהם ואת שלבי עלייתו בסולם אשר ראשו מגיע השמיימה.

בשלושה הפסוקים הראשונים שבפרשה, מתבארים יסודות יצירתה של אומה.

"לך לך מארצך" – כדי להיות אב לאומה לדורי דורות.

"אל הארץ אשר אראך" – כי האומה אשר עתיד אתה להעמיד, מקומה בארץ ישראל, באשר רק שם שורה השכינה, כי רק ארץ זאת מסוגלת להוות תשתית ראויה לעם אשר יקבל ויישא את התורה. (ושמעתי פירוש נאה על הארץ אשר אראך, כי קדושתה הפנימיות של הארץ איננה נראית לעיניים, ורק אני – ד' – יכול להראותה ולגלותך לך).

***

"ואעשך לגוי גדול" – התעודה היא ליצור גוי ואומה, לא אסיפה של רבבות יחידים, אלא יחידה אחת אחידה, באשר זוהי מהותה של אומה. רק מתוקף השייכות לעם ישראל תשרה השכינה על איש יחיד, ואילו יחיד אשר יבוא להתקרב לד' מכוחו הוא, כפרט – גם אם יהיה גדול כמשה רבנו – לא ייענה לו הקב"ה.

משימתו של אברהם הינה אפוא יצירת האומה אשר אתה יכרות ד' ברית עולם, כי רק לעם – בתור שכזה – ייתן ד' את התורה – "היום הזה נהיית לעם". גם תפילת ישראל נשמעת לא מכוחם של היחידים אלא מכוחו של הגוי כולו, ואז והקב"ה 'שומע תפילת עמו ישראל', ככתוב )דברים ד' ז'(: "כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו כ' א־להינו בכל קוראנו אליו".

***

"ואגדלה שמך" – שוב כמובן מדובר על עם ישראל בכל הדורות. זוהי עובדה שאין להכחישה, שבכל הדורות מתייחסים כל באי העולם לעם ישראל, כאל עם גדול. הגויים שונאים את ישראל, רודפים אותו, רוצים להרוג אותו, מפני שמכירים בו כעם גדול, ועצם קיומו ונוכחותו של עם ישראל בעולם מעוררת בעמים רגש של נחיתות. אומה קטנה זו, הכל מדברים בה, הכל אוהבים או שונאים אותה, אבל ברור לכל שהיחס אליה הינו מיוחד, כאל ישות יוצאת מן הכלל.

***

"והיה ברכה". רש"י מביא כאן את המדרש – "זה שאומרים (בברכת 'מגן אברהם בתפילת העמידה) א-להי אברהם" וכו'. ברור שהכוונה היא לזכות הגדולה, שעד סוף כל הדורות יתכבדו בני העם בהיותם זרע אברהם יצחק ויעקב, ושיקבלו את אלהותו, כשם שקיבלוה אבותיהם. כי בצירוף־הביטוי 'א־להי אברהם' מבוטאת הצהרת אמונים. איזו עוד אומה ישנה בעולם, אשר תולדותיה, בכל הדורות, יתייחסו אחר מייסדיה, ישמרו על קרבת הנפש אל האב המייסד, ויידבקו בתכונת החסד שלו, עד־כדי־כך שיהא זה סימנם המובהק: "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו… עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה" (מסכת אבות פרק ה' משנה י"ט).

אלא שצריך עוד לבאר את כוונת המשך דברי המדרש: "יכול חותמים בכולם?" (מסיימים את הברכה באיזכור כל שלושת האבות). ונראה לומר: כידוע מסמל אברהם את מידת החסד, יצחק את מדת הדין, וביעקב – (בנוסף להרכבה בין שניהם) – מתבטאת גם מידת הגלות.

אומר הקב"ה לאברהם: אל תחשוש שמא תגבר מידת הדין, וייגזר על ישראל להישאר בגלות עד עולם, כי החתימה – והרי הכל הולך אחר החיתום – תהיה במידתך, מידת החסד. הווה אומר כי גם בלא זכויות עצמיות – רק בזכותו של אברהם אבינו – ייזכו ישראל להיגאל, גם אם במידת הדין לא יהיו הם זכאים לכך.

***

"ואברכה מברכיך ומקללך אאור" – לא מצינו כלל, אף פעם, שמישהו קילל את אברהם; ולאחר שהובטח לו "ואגדלה שמך", מה טעם להודיעו שצפוי הוא לקללה? הווה אומר מעתה: גם משפט זה לא מתייחס לאברהם, האיש הפרטי, אלא לאומה הישראלית במשך כל הדורות. כאן רמז ד' לאברהם כי במשך כל הדורות תהיה האומה הישראלית במרכז העניין העולמי: מצד אחד יראו בה תמיד אומה עליונה ומובחרת ברמתה הרוחנית והמוסרית, ומצד שני – דווקא בשל כך – מתעורר רוגזם ועולה קנאתם של הגויים. בחמת זעמם קמים הם עלינו לכלותנו – (כאמור במדרש הדורש את השם 'סיני': מעת שניתנה התורה ירדה שנאה לעולם) – אלמלא ד' הטוב שהבטיח להיות בעזרנו.

***

"ונברכו בך כל משפחות האדמה" – רש"י פירש כך: "יש אגדות רבות, וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו: תהא כאברהם". בעוניי, לא מצאתי את אותן אגדות, וגם הפירוש שנוצר כאן מעין מטבע של ברכת אב לבנו נראה רחוק, ובפועל לא נשתגרה ברכה כזו.

נראה אפוא שפשוטו של מקרא כך הוא: 'בך' – היינו: על ידיך. כי רק משום שנוסדה כאן אומה – אשר מכוחו של אברהם גם קבלה וקיימה את התורה – רק משום כך ישנם טעם ותכלית לקיומן של האומות כולן, ואף את עצם קביעות קיומן חבות הן לעם א־להי אברהם.

הנה זהו דבר ד' ביד הנביא ירמיהו: "אם לא בריתי יומם ולילה – (ואם) חוקות שמים וארץ לא שמתי – (כי־אז) גם זרע יעקוב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו מושלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב, כי אשיב את שבותם וריחמתים" (פרק ל"ג פסוקים כ"ה-כ"ו). משמעות הנבואה היא שברית כרותה להם לישראל, ושתוקפה של הברית הוא ממש כתוקף קביעותם של חוקי הטבע, שאף הם מהווים מעין ברית בין הקב"ה לבין עולמו הנברא.

המשמעות החוזרת של אותה השוואה שעורך הנביא, היא בכך שעולם ומלואו עומד על כנו – והולך־וסובב כדרכו – בזכות היותו של עם ישראל קיים ועומד בברית עם הא־להים אשר בחר באברהם והעמיד מזרעו את בית דוד. כך מתבהר אפוא הפירוש לכתוב כאן, "ונברכו בך כל משפחות האדמה": בזכות קיומך ובחירתך כאב לאומה כרותת־ברית, תהנינה גם כל משפחות האדמה מן הברית הכרותה הזאת, ותזכינה אף הן – אגב ישראל – למעמד קבע של קיום וברכה.