הגיוני משה

המבדיל בין ישראל לעמים
מקרא ביכורים

המבדיל בין ישראל לעמים

שלושה פסוקים בפרשתנו – (פרק כ״ו פסוקים י״ז־י״ט) – מציבים את היחס הייחודי השורר בין קודשא־בריך־הוא וישראל. הפסוק האחד, מן העם לא־להיו; הפסוק השני מן הא־להים לעמו; והשלישי: פועל ד' הנותן את עמו עליון על כל גויי הארץ. הנה דבר הכתוב:

"את ד האמרת היום להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וד׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיי. ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לד א-להיך כאשר דבר".

כתובים אלה הינם אמירה יסודית ביותר, ממש ממהותה של היהדות. כי פעמים רבות נשאלת השאלה מפי נבוכים, מהו טיבה של היהדות לעומת שבעים אומות ואמונותיהן? אמנם ניתנה להם, לישראל, תורת חיים – ובקיום מצוותיה מהלכים הם בדרך החיים המתוקנים – אך גם בבני נח רואים אנו בני אדם רבים מתוקנים במידותיהם כחסידי אומות העולם. מהו אפוא יתרונה של היהדות, אשר לפעמים דומה שקשה להסבירו, גם אם האיש המנסה להסביר הינו יהודי ירא ושלם החש אושר עילאי ביהדותו?

ויש להסביר כי ארבעה עמודים מנשאים ומבדילים את ישראל מעל כל אומה ולשון.

העמוד הראשון הינו עצם העובדה שיש לו, לעם ישראל, תורה מסיני. תורתו מגדת לו את חוקי הא־להים ואת תורותיו, מראה ומחווה לו מהו הטוב ומה לא, שהרי בלא מצפן שכזה כלל לא קל לנווט ולמצוא את המסלול האמיתי. דומה הדבר להלך התועה במדבר; דרכים הרבה נפתחות לפניו, ואיננו יודע באיזו מהן לילך. אם רק יפגע באדם אשר יוכל להצביע לו על הדרך הנכונה, הלא יהא זה עבורו האושר הגדול ביותר. אמנם, גם אז עוד רב לפניו הדרך, עוד רבה היגיעה עד שיגיע למחוז חפצו, אבל עצם הידיעה שהוא עומד והולך על הדרך הנכונה תמציא לו סיפוק שאין לו שיעור.

ואם אמנם נכון הדבר שגם באומות־העולם ישנם חסידים ומעולים המתנהגים בצדק וביושר, הלוא נזקפת מעלתם זו רק לתורתנו, אשר לאורך דברי הימים השפיעה על אמונות העמים – וביחוד על היחידים המזומנים לכך – וזיככה את מידותיהם מן הגסות והעבודה הזרה.

אך ככלות הכל, נותר ההבדל המהותי בינינו, מקבלי התורה, לבין המושפעים ממנה בדרכי עקיפין. על כן נאמר: "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי" (תהלים קמ"ז י"ט־כ'). כי אנו, ישראל, האמרנו את ד' א־להינו להיות לנו למורה דרכנו במדבר, ואת דרך ד' – לשמור חוקיו ומשפטיו – ברונו לנו מכל דרכי העולם. הגויים, בראותם את ישראל המהלכים בזו הדרך, ייפלא הדבר מהם. הם יוכלו להתקרב אל הפלא, אך לא להיות חלק ממשי בתוכו. הנה כך דיבר הכתוב בנו ובם:

"ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א־להים קרובים אליו כד' א־להינו בכל קוראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום" (דברים פרק ד' פסוקים ו'־ח').

העמוד השני הוא מהות עשיית הטוב. שורשו וכנותו של המעשה הטוב אשר עושה איש ישראל, שונה הוא לחלוטין מזה אשר יעשה הנכרי.

ידועות שתי שיטות בין הוגי הדעות מהו העיקר, המעשה או המחשבה. הרמב"ם – ובעקבותיו בעל ספר החינוך – סוברים כי כל תכלית מעשי המצוות היא לזכך את פנימיותו של האדם ולטהר את רעיוניו, כי אחרי המעשים יימשכו הלבבות.

שיטה קיצונית אחרת גורסת להיפך, שאין לו לאדם לחקור ולדרוש בטעמי המצווה, אלא אך ורק לעשותה, וערכו של המעשה עומד הוא כשלעצמו, והוא עיקר התכלית.

אך יש לומר שמטרתו של האדם היא להגיע לאחדות והרכבה שלימה של מעשה ומחשבה. שלימות כזו של השניים גם יחד מזככת את נפש האדם, ובונה אותה כך שמעשיו הטובים יהיו נובעים מעצמיותו, מפנימיותו, ויהיו ארוגים באישיותו ללא הפרד. וההרכבה השלימה הזו אפשרית רק בישראל, כי מושכים הם אותה משני מקורות משלימים: מאברהם אבינו, וממעמד הר סיני.

אברהם אבינו קיים את התורה עוד קודם שניתנה. כל הטוב, שאחר־כך נצטוו עליו בניו, כבר נגלה בו – באבינו הראשון – ובפועלו. וכאשר הוריש אברהם את תכונת הטוב הזו לזרעו ולדורותיו, בדרך המסירה והחינוך, הרי נטע בכך בנפש ישראל תכונת יסוד: שלא יעשו את מעשה הטוב כמעשה קוף בעלמא – מפני שצוו על כך – אלא שיהא המעשה נובע מן המחשבה והרצון, בכל לבבו ובכל נפשו של העושה.

אף הקב"ה עצמו כמו מעיד שדווקא בשל כך בחר באברהם להקים ממנו את האומה, אשר מסורת בית אברהם תהא חלק מעצמיותה: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ד' על אברהם את אשר דיבר עליו" (בראשית פרק י"ח פסוקים י"ח־י"ט).

וקבלת התורה במעמד הר סיני השרישה עוד יותר בלב האומה את רצון הקודש, בעוצמה מירבית, בפרהסיא ובקנה־מידה ציבורי כולל, מעל־ומעבר למידה אשר נקלטה בנו קודם־לכן בכוחה של המסורת החינוכית מבית אברהם. כי קיומה של המסורת עדיין נתון להחלטת האדם בכל עת, ואילו במעמד הר סיני נעשו ישראל כבריה חדשה ממש, כתיאורם של חז"ל, שבכל דיבור ודיבור שיצא בסיני מפי הקב"ה פרחה נשמתם של ישראל. משמעות הדבר היא שגם ניתנה להם שם נשמתם מחדש – בהיותם עתה הוויה לאומית חדשה ומקורית – ונשמתם זו נוצרה במעמד זה על־ידי הדיבור הא־להי, מפי הגבורה ממש.

כך נוצרה אומה אשר לכל בניה לב טהור ורצון זך, ומעלות אלה נתונות בכל איש ישראל הן מלידה – אף בלא בחירתו – והן כתכונות טובות אשר בבחירתו ידבק בהן תמיד, כמורשת בית אברהם. מכאן יובן עומק העיקרון ההלכתי "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כי הכפיה מגלה מחדש את עומק הרצון הראשוני, דווקא בהמשיכה את הכפיה של מתן התורה ש'כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית'.

מכאן תובן גם האגדה המסופרת במסכת נידה (ל' עמ' ב') שבמשך ירחי הלידה בא מלאך ומלמד את העובר את כל התורה כולה, ומשיצא לאויר העולם סוטרו על פיו ומשכחו את כל שלמד. אמור מעתה כי כל מהלך לימוד התורה על־ידי איש ישראל הינו מהלך של היזכרות – מעין שחזור מלוא הפוטנציאל הנתון מתחילה – לא רק לאומה בכללה, באופן לאומי־היסטורי, אלא ממש לכל אחד מישראל, מתחילת יצירתו.

ובניגוד לבני ישראל, יתכן כי בן נח יחיה חיים צדיקים, ויהא מחסידי אומות העולם, אבל בו־בזמן – לפתע – יכול שיידרדר להיות חיה פרועה. לכן, לגבי הנוכרי נאמר כי גם כאשר מחשב הוא מחשבה טובה הרי אין הקב"ה מצרפה למעשה, כי אצלו אין המעשה מהווה תוצאה ישירה, טבעית ומוכרחת, ממחשבתו; מעשהו הינו בבחינת ציות, הרגל ומשמעת, ולו־גם משמעת למערך של נימוסים ומעשי חסד. לא־כן בישראל. לגבינו, נאמר כי 'מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה', ואפילו חשב לעשות מצווה, ונאנס ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (מסכת קידושין מ' עמ' א'); שכן קו ישיר מחבר בין המחשבה והמעשה.

כך אומרת זאת התורה בפרשתנו (כ"ו ט"ז): "היום הזה ד' א־להיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך"; הווה־אומר כי אין המעשה צומח מאליו, הוא ניזון מכל כוחות הנפש – הרצון ומחשבת הלב – המשתתפים במעשה, ומעלים כך את כל מהותו לדרגה ייחודית לישראל.

העמוד השלישי המנשא את ישראל מן העמים נעוץ בעצם השתייכות האיש היהודי לאורגן הלאומי. בדרך כלל, מבודד הוא האדם בעולם. אין לו אחיזה קבועה בגוף כולל, וכל השתייכות שלו לגוף כלשהו תהא רק עניין עובר ולא מהותי. אם יחליט אדם בעולם לפרק ולהתיר את השתייכותו לקהילה, לחברה ואפילו לעם, הרי הקשר אמנם יינתק, שהרי הכל תלוי ברצונו וברצונם. כל אימת שיחליט הוא או שיחליטו הם, תתפרד החבילה בלא שיישאר כל רושם, לא אצלו ולא בגוף שהיה חבר בו.

לא כן בישראל. עמנו הינו גוף אחיד המורכב מששים רבוא יסודות, וכולם מכלול אחד, הכל תלוי וקשור בכל. ממש כגוף האדם, הבנוי רמ"ח איברים ושס"ה גידים, אשר כל איבר בו הוא חלק הכרחי מן האדם הקשור לכלל, כך ישראל: טול מן הגוף (או מן העם) איבר (או איש) אחד, ויהי האדם (והעם) בעל מום. לאיש היחיד – המשול, לדוגמא, לאצבע היד – אין כל קיום, אלא אם וכאשר מחובר הוא לגוף העם כולו: ממנו הוא ניזון ולו הוא תורם ופועל, והכל ביחסי גומלין מתמידים.

עיקרון זה אמור אף כאשר רחוק הוא היהודי מקיום התורה. לעולם, אומרים אנו ש'אין בכלל אלא מה שבפרט', ו'ישראל – אף־על־פי שחטא ישראל הוא', ו'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל לאו תענית היא', כי לעולם נשמרת אחדות האומה, לרבות גם ודווקא את הגרועים שבה.

כשם ש'אתה אחד ושמך אחד', כך 'ומי כעמך ישראל גוי אחד'. בחירת ישראל בידי הקב"ה הינה יחידה ומיוחדת, כי אין בדומה לכך בגויים, ובאה היא כהיענות לרצונם של ישראל שיהא להם הקב"ה לא־להים.

הנה כך היא הבחירה הזו בלשון פרשתנו (כ"ו י"ז ואילך): "את ד' האמרת היום להיות לך לא־להים… וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך… ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לד' א־להיך כאשר דיבר".

ולמעלה מכל אלה קיים ועומד העמוד הרביעי.

בהיות כל איש ישראל חלק מן העם הנבחר – כפי שהסברנו – זוכה הוא ליחס ישיר לד', כי 'אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא'. כך קרב ודבק איש ישראל – באמצעות התורה – אל השכינה, עד שדבקות זו הינה לפלא בעיני כל גויים: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א־להים קרובים אליו כד' א־להינו בכל קוראנו אליו" (דברים פרק ד', פסוקים ו'־ז').

ההדדיות הזאת – כאשר אנו מאמירים את א־להינו והוא מאמיר אותנו – היא־היא המתבטאת בברית אשר כורת הקב"ה עם ישראל. והברית הזאת נכרתת עם כל בני ישראל, מן הרם שבהם ועד היהודי הפשוט: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' א־להיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך, לעוברך בברית ד' א־להיך"… (דברים פרק כ"ט פסוקים ט'־י"א).

כך נעשה האיש הישראלי לא רק חלק מן העם הנבחר, אלא ממש מעורה בקדושתו של ד' יתברך, בבחינת: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". 'לי' – במובן אתי, במובן של שיתוף ואחווה.

קדושת ישראל איננה אפוא רק בדומה לקדושת ד'; הדבקות בו ית' מביאה לכך שנעשית קדושתנו וקדושתו לאותה קדושה ממש: "מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש", ובלשון פרשתנו: "ולהיותך עם קדוש לד' א־להיך כאשר דבר" (כ"ו י"ט).

***

אלה הם אפוא ארבעה העמודים, יסודות בית ישראל להבדילו מן העמים: הדרך הבהירה אשר סוללת לנו התורה; השתתפות כל כוחות הנפש בעשיית הטוב; ההשתייכות לעם ד'; והדבקות בו ית' עד אחדות ישראל וא־להיו, עד פיסגת תוקף הברית.

על ארבעה אלה עומד בית ישראל, נבדל מכל גויים – כדבר ד' בפי בלעם: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" – אך בו־בזמן משמש עמנו לכל אומות העולם דוגמא ומופת לחיים השלמים, למען יעלו גם הם וייאותו לאורנו, ככל שיוכלו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.