הגיוני משה

משה ואהרון עומדים בפרץ
בין לוחות ראשונים לאחרונים

משה ואהרון עומדים בפרץ

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (ל״ב י״ט). וקשה עד מאד להבין היאך משה רבנו – גם בכעסו – יקח לוחות א־להים וישליכם ארצה, לשבר אותם בכח־איש.

ונראה לומר כי כוונת משה רבנו היתה להציל את ישראל. רואים אנו בכמה מקומות, כי במקום בו שורה השכינה, הרי מחשבה בלתי־נכונה – גם אם קלה ופחותה – כבר גורמת היא להמית את בעליה. כך למשל ביום־הכיפורים, כאשר נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, הרי מחשבת־פסול קטנה תגזור את מיתתו, ולכן צווה אהרון אחרי מות שני בניו – "בקרבתם אל ך' וימותו" – שייזהר לנפשו"ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת… ולא ימות" (ויקרא ט״ז בי). וכך גם בפרשתנו שלנו, אומר הקב״ה למשה כי ישלח את מלאכו לפני העם, שאם־לא־כן – אם השכינה עצמה נוכחת – הרי הסיכון מיידי: "אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך" (ל״ג ה').

ומכאן תובן מעלתם של הלוחות הראשונים, וגם סכנתם. הכתוב מדגיש – לפני מעשה השבירה – שהלוחות "מעשה א-להים המה, והמכתב מכתב א-להים הוא", כאילו ממש השכינה מדברת מתוך כתב הלוחות, שהיו כמרכבה לדיבור. והנה, יורד משה מן ההר ולוחות אלה בידו – גילוי שכינה נשגב כזה – ורואה הוא את העגל והמחולות… בו־ברגע צף ועלה בו החשש הנורא: אם אך יביא עתה את הלוחות האלה אל מחנה ישראל המצחקים בקול ענות, מיד ימותו ממש כל ישראל, כי איך אפשר לעמוד בחיים – שקועים במעשה העגל – כשהשכינה מופיעה ונוכחת?…

כדי להציל את העם מן הדין הנורא, עמד אפוא משה ושיבר את הלוחות. אין הוא מוכן לראות במות העם, כשם שלא מוכן היה לשמוע כאשר הפציר בו ד' (ל"ב י') "ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול". לוחות שנשברו יש לעשות אחרים במקומן, עם ישראל, חלילה, מה יהא עליו? והנה ראינו שהודה לו ד' יתברך למשה, ואמר לו 'יישר כוחך ששיברת' (ר' מסכת שבת דף פ"ז עמ' א', ורש"י לפסוק האחרון בתורה). כי משה, מדעתו, דן כאן מידת קל־וחומר: אם מצינו "שוויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה, שיימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו" – אשר רק יחידים הם )כמדרש חז"ל בעניין חשד סוטה, ר' מסכת דרך ארץ פרק שלום א' ט'( – הרי קל־וחומר שייאות הקב"ה שיישתברו הלוחות, ותפרחנה אותיות קודשו החרותות עליהן, על־מנת שיינצלו כל הצאן האובדות, כל כלל ישראל, אף־על־פי שחטא.

ולא רק משה רבנו פעל לפי שיקול ההצלה, אלא גם אהרון אחיו. ידועים ההסברים אשר נתנו חכמים להתנהגותו של אהרון, שהשתדל לדחות את יוזמת העם למחר במגמה שלא ייעשה המעשה כלל, או שחשש שמא יהרגוהו וייתלה עוון נורא בישראל בהורגם כהן ונביא. אך דומה שעלינו להוסיף הסבר אפשרי אחר: אהרון הכהן ראה כתפקידו דווקא לעמוד בקרב העם ולא לעוזבם לנפשם בשעת חטאם. זהו תפקידו של כהן־גדול – הנושא על לבו ועל כתפיו את שמות בני ישראל לזיכרון, לכפר עליהם בבואו אל הקדש – להיות תמיד עם בני עמו, כשם שהם אתו תמיד. כלל לא עומדת לו זכות ואפשרות לפרוש מהם, כי על מי ינטוש אותם? ואם יניח להם ויישאר מן הצד, כלום אין חשש גדול יותר, שיתרחקו עוד הלאה בדרך החטא? כלום לא יהא אז קשה לקרבם מחדש, קושי כפול ומכופל?

על־כן, במחשבת החטא לא היה אהרון יחד עם המחוללים סביב העגל, חלילה וחס. אבל על־מנת שיוכל לקרבם בעתיד חזרה לדרך האמת – ועל מנת להגן עליהם – בחר אהרון שלא לנטוש את העם גם בהיותו בריעו, עד כדי השתתפות בחטאם. בכך גילה מסירות נפש יוצאת מגדר הרגיל עבור כלל ישראל, שכן הוא סיכן בכך את כל־עצמו, את חייו, את זכותו לפני קונו, ואף את העולם־הבא שלו.