הגיוני משה

מלך ומלכות בישראל

שלוש מצוות ממלכתיות – המוטלות על הציבור בכללו – נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: מינוי מלך, מחיית עמלק ובניין בית המקדש. מצוות מינוי המלך מצווה עלינו בפרשתנו: "שום תשים עליך מלך" (י"ז ט"ו).

ועדיין לא ברור סדרן של שלוש המצוות הללו, ואיזו מהן קודמת. על־כן מאירים דברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק א' הלכה ב'): "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר (דברי שמואל לשאול): את שלח ד' למושחך למלך,ועתה לך והכית את עמלק'; והכרתת זרע עמלק קודמת לבניין הבית, שנאמר: 'ויהי כי ישב המלך (דוד) בביתו וד'.הניח לו מסביב מכל אויביו. ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא, אנכי יושב בבית ארזים וארון הא־להים יושב בתוך היריעה'".

משמע אפוא שמינוי המלך איננו נוגע רק למבנה השלטון או לאיש אשר ימונה. המדובר הוא בכל צורת חייו של העם, במדינה אשר מצווים אנו לייסד, ועל גבי התשתית הזו – כאשר קמה המדינה ונהייתה – מחוייבים אנו לעלות אל המצוות הממלכתיות הבאות: הכרתת עמלק ובניין המקדש במקום אשר יבחר ד'.

מצות מינוי המלך מבליטה אפוא את ההבנה שהיהדות איננה רק עניינו של הפרט או הקהילה, ואיננה רק מסדירה את היחס הראוי בין האדם לקונו. אפילו מצוותיו של היחיד, כציצית ותפילין, אינן יכולות, כשלעצמן, לבטא את היהדות. רק המצוות הללו – מצוות השלטון, המלחמה, ובניין הקודש כראוי – מבטאות את מסגרתו של המכלול החי הקרוי יהדות, מכלול המעצב ובונה לאומיות, ארץ, מדינה ומלכות.

ואולם, מודגש היטב אופיה של הממלכה הראויה כאשר מצווה המלך לכתוב לו ספר תורה מיוחד: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכוהנים הלויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ד' א־להיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" (פרק י"ז פסוקים י"ח־י"ט).

ספר תורה של מלך, זהו סמלם של עם ומדינה אשר התורה היא להם חוקה, חוק ומשפט. הרמב"ם אף מרחיב וכותב: "יוצא (=המלך) למלחמה והוא (=ספר התורה) עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר: 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'" (הלכות מלכים פרק ג' הלכה א').

רק מלכות אשר כזו תוכל לגשת ולהצליח במשימות אשר לפניה: מחיית עמלק ובניין בית הבחירה; ורק כך, בקודש, יוכל העם לבנות ולהיבנות לעדי עד בארץ נחלתו.