סימן ס"א – צריך לדקדק ולכוון בקריאת שמע, ובו כ"ו סעיפים

מצוַת קריאת שמע כשמה כן היא, עיקרה הוא עצם הקריאה; לכן יש לקוראה בצורה מדויקת. בסימן זה מפרט המחבר את דיני הקריאה. ואף שכמובן הכוונה היא העיקר, כפי שמביא המחבר בתחילת הסימן, דרישת ההלכה לקרוא את שמע הפכה את עצם הפסוקים לטקסט יסודי של היהדות, כך שגם אם לעתים האדם טרוד ואינו שם ליבו למשמעות הפסוקים, אלא קורא רק משום שכך נצטווה – הרי הוא משתתף בהפיכת הפרשיות האלה לפרשיות יסוד של היהדות, וממילא יוצא ידי חובתו.

סעיף א

^איקרא קריאת שמע בכוונה (א), באימה, ביראה, ברתת וזיע (ב).

^אטור ורב עמרם.

• בכוונה – כבר בסוף הסימן הקודם הביא המחבר את חובת הכוונה, אולם שם הוא עסק בכוונה הפשוטה לקיים את המצווה על פי ציוויו של הקב"ה. כאן מדבר המחבר על כוונה נוספת, הכוונה לתוכן המילים, מתוך הזדהות פנימית. כוונה זו מעכבת בפסוק הראשון אף בדיעבד (כפי שכותב המחבר בסימן ס"ג סעיף ד).
• ברתת וזיע – הלכה זו מבוססת על מדרש (ויק"ר אמור כ"ז, ו) המובא בטור, ומפאת חשיבותו נביאו כאן: "משל למלך ששלח פרוטגמא (=צו פקודה) שלו למדינה. מה עשו בני המדינה? עמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראוה באימה וביראה ברתת ובזיע. אבל כך אמר הקב"ה לישראל: קראו קריאת שמע, פרוטגמא דידי, הרי לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם שתהא קורין ק"ש לא עומדין על רגליכם ולא פורעין את ראשיכם, אלא 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'". והקשה הבית יוסף, שדווקא ממדרש זה משמע שאדרבא, אין לקרוא קריאת שמע כקריאת צו המלך, אלא אפשר לקוראה גם בעמידה ובפריעת הראש! והוא מתרץ, שאפשר לדייק שהמדרש שלל רק את העמידה ופריעת הראש שנזכרו בהתחלה, אבל לא את שאר הרשימה, "באימה וביראה ורתת ובזיע", שנותרו כחובה בקריאת שמע גם למסקנת המדרש.

המדרש בא להשמיענו שקבלת עול מלכות שמים אינה מעשה טקסי, אלא היא דבר המעורה בחיים, ולכן אפשר לעשות זאת גם בהליכה ובישיבה. קבלת עול מלכות שמים דורשת מאתנו לחיות על פי חוקי התורה, לא על מנת למנוע מאיתנו חיים, אלא דווקא כחלק מהחיים הרגילים. ואמנם באמירת קריאת שמע עצמה יש גם עצירה מסוימת של ציר הזמן, כדי שנקבל על עצמנו את דבר הקב"ה בכוונה וביראה גדולה.

סעיף ב

^ב'אשר אנכי מצוך היום' היינו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו (ג).

^בויקרא רבה פיסקא בחדש השלישי.

• שאינו חביב אצלו – המחבר מביא מדרש זה[1] כדי להסביר לנו עוד על הכוונה הנדרשת בקריאת שמע, והיא קבלה מחודשת המלאה התלהבות מדי יום.

סעיף ג

^גבקריאת שמע יש רמ"ה תיבות, וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור 'ה' א-להיכם אמת', וחוזר ואומר בקול רם 'ה' א-להיכם אמת' (ד). הגה: ובזה כל אדם יוצא, הואיל ושומעין מפיו של שליח ציבור שלוש תיבות אלו (ה) (ב"י בשם א"ח). ואם היחיד רוצה גם כן לאמרם עם השליח צבור, אין איסור בדבר (ו) (דברי עצמו). ^דואם הוא קורא ביחיד, יכוין בחמש עשרה ווי"ן שבאמת ויציב שעולים תשעים, והם כנגד שלוש שמות ההויה, שכל שם עולה כ"ו, וארבע אותיותיו הם שלושים (ז). הגה: ויש עוד טעם אחר בדבר, דחמש עשרה ווי"ן עולין תשעים, והקריאה נחשבת אחד, הרי תשעים ואחד [כמנין אמן, והוא] כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, והוי כאילו אמר ה' אדנ"י אמת (ח) (דברי עצמו). ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר: 'אל מלך נאמן, שמע' וגו', כי שלוש תיבות אלו משלימין המנין של רמ"ח, והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין (ט) (מהרי"ק שורש ל"א ואגור). ונראה לי מכל מקום כשקורא עם הצבור לא יאמר א-ל מלך נאמן (י), רק יאמר אמן אחר השליח ציבור כשמסיים הברכה, וכן נוהגין ונכון הוא (יא).

^גזהר סוף פרק וירא אליו ה׳, ובתיקונים תקון י'.  ^דשם בזוהר.

• אמת – על פי המסורת יש לאדם 248 איברים ו-365 גידים, וכנגדן נתן ה' לעם ישראל 248 מצוות עשה ו-365 מצוות לא תעשה[2]. מכאן שהמצוות מקדשות את גוף האדם. וכן קריאת שמע, מטרתה היא לחנכנו שחיינו כולם יהיו על פי רצון התורה, ורומזים לכך על ידי אמירת 248 מילים. וכיוון שבשלוש פרשיות שמע ישנן 245 מילים, תיקנו ששליח הציבור יחזור לאחר קריאת שמע על המילים "ה' א-להיכם אמת", היינו על שתי המילים המסיימות את קריאת שמע ועל המילה 'אמת' הפותחת את הברכה הבאה, ובהוספה זו נגיע ל-248 מילים. וכמה חשובה אמירה זו! שאין מתאימה לסיים את קריאת שמע יותר מאשר הצהרה על אמיתת הבורא. לדעת המחבר, שליח הציבור אומר גם בפעם הראשונה "אמת"; ויש נוהגים ששליח הציבור מסיים "ה' א-להיכם" בקול, והציבור עונים אמת, ואחר כך חוזר החזן ואומר "ה' א-להיכם אמת" בקול רם. וכל אחד ינהג כפי מנהגו.
• שלוש תיבות אלו – ואף על פי שכל יחיד אמר רק 245 מילים, די בכך ששמע שלוש מילים נוספות מפי שליח הציבור כדי להשלים ל-248 תיבות; ויש האומרים ששליח הציבור מוציא בזה את השומעים מדין "שומע כעונה", ולשיטה זו צריך לכוון כדי להוציאם ידי חובה[3]. להלכה ודאי שטוב לכתחילה לכוון, אולם נראה שלא זאת כוונת הרמ"א, מפני שאין מצווה לומר את המילים הללו והן אינן חלק מהקריאה שחייבים בה, לא מהתורה ולא מדרבנן. ולעניין של הזכרת חשיבות קידוש כל האיברים לעבודת ה' מספיקה עצם השמיעה.
• אין איסור בדבר – ואין זה נחשב ל'הפסק' בתפילה.
• הם שלושים – מקור הדברים בזוהר, האומר שיש להשלים לרמ"ח תיבות, ומציע שהמתפלל ביחידות יתקן את חסרון שלוש התיבות על ידי ש"יכוון בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב"[4]. הבית יוסף מבאר את דברי הזוהר, שבתחילת הברכה שאחר קריאת שמע ישנן חמש עשרה מילים הפותחות באות ו'. הגימטריה של ו' (6) חמש עשרה פעמים היא תשעים, ובכך רמוז שלוש פעמים שם הוי"ה, כיוון ששם זה עולה בגימטריה 26, ובתוספת מספר אותיותיו הרי לנו 30. הרמז לשלושה שמות אלה משלים את שלוש המילים החסרות למניין רמ"ח.
• אמת – שם הוי"ה נכתב באותיות י-ה-ו-ה, שערכן המספרי הוא 26, ונהגה כשם א-ד-נ-י, שערכו המספרי הוא 65, ובסך הכול 91. השם הנכתב רומז לנצחיותו של ה' (היה, הווה ויהיה), והשם הנקרא רומז לשלטונו ואדנותו על העולם. ויכוון בחמש עשרה הווי"ם לשתי הבחינות האלה, ויבוא הדבר במקום חזרה על "ה' א-להיכם אמת", שבאה להפנים את אמיתת הא-ל, שהוא האדון על הכול. וזו גם מהות חמישה עשר התארים הנאמרים ב"אמת ויציב", שבאים להדגיש את אמיתות הדברים שנאמרו בקריאת שמע, והפנמה זו באה לתקן את שלושת האיברים שלא תוקנו. ומוסיף הרמ"א ש-91 הוא גמטריית אמן, שהוא ראשי תיבות של "א-ל מלך נאמן", וגם בכך יש רמז לתיקון שלושת האיברים החסרים.
• וכן נוהגין – האשכנזים כאשר הם מתפללים ביחיד. למנהג זה, השלמת מניין התיבות לרמ"ח נעשית על ידי הוספת שלוש מילים ממש. לדעת הרמ"א אין בכך הפסק, משום שראשי התיבות של מילים אלו הם אמ"ן, וכך נעשה כעונה אמן על ברכת "הבוחר בעמו ישראל". המחבר לא מקבל מנהג זה, ולדעתו בהוספת מילים אלו יש משום הפסק בין הברכה לקריאת שמע[5].
• א-ל מלך נאמן – משום שמשלים את המניין בחזרת "ה' א-להיכם אמת"; ולכן חוששים כאן לדעה שיש הפסק באמירת "א-ל מלך נאמן".
• ונכון הוא – כיוון שלדעת הרמ"א, בניגוד לדעת המחבר, אמירת אמן כאן אינה נחשבת להפסק, אלא היא תשלום הברכה וחלק ממנה, ואין להפסיד אמן זה[6].

סעיף ד

^הנוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה (יב).

^הטור.

• הכוונה – מדובר כאן על כוונת המילים מתוך הזדהות פנימית. יש להתאמץ במיוחד לומר פסוק זה בכוונה, כיוון שחיוב אמירת הפסוק הראשון הוא מן התורה לכל השיטות, ופסוק זה מגלם בתוכו את יסוד האמונה היהודית.

סעיף ה

^ונוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין (יג).

^ומהא דברכות י"ג ע"ב לפירוש הרא״ש.

• שמונעו מלכוון – וזאת בהמשך לסעיף הקודם, שבו ראינו את חשיבות הכוונה בפסוק זה.

 סעיף ו

^זצריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ, ^חשלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה (יד). ^טויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולארבע רוחות.

^זשם בגמרא.  ^חמנחות כ״ט ע״ב.  ^טטור.

• מכשיעור זה – כיוון שאם מאריך יותר מזה כבר אינו אומר את המילה "אחד", אלא מילה אחרת. לכן אין להאריך אריכות רבה. המגן אברהם מביא מסורת שבחי"ת יש להאריך בשליש יותר מאשר בקריאה הרגילה, ובדל"ת בשני שלישים. והמשנה ברורה הביא בשם הגר"א להאריך רק בדל"ת.

סעיף ז

^יידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש (טו).

^יירושלמי דברכות שם.

• כרי"ש – שלא יישמע "אֵחָר". ולא ידגיש זאת יותר מדי, שלא יביא הדבר לשינוי הקריאה.

 סעיף ח

^כלא יחטוף בחי"ת (טז), ^לולא יאריך באל"ף (יז).

^כבבלי ברכות י"ג ע"ב.  ^להרא״ש.

• לא יחטוף בחי"ת – שלא תישמע כחטף במקום קמץ (ונראה שבקריאה שלנו אין הבדל ביניהם).
• ולא יאריך באל"ף – כך הביאו ראשונים בשם הירושלמי (איננו לפנינו). וביארו, שלא יישמע "אי חד", כלומר: אין אחד.

 סעיף ט

אסור לומר שמע ב' פעמים; בין שכופל התיבות, שאומר 'שמע שמע', בין שכופל הפסוק ראשון (יח).

^מברכות ל״ג ע"ב.

• הפסוק הראשון – שלא ייחשב להפסק, ושלא יישמע כמאמין בשתי רשויות, כלומר בשתי אלהויות (אל טוב ואל רע). ואמנם חשש זה רחוק, אולם החמירו בו בפסוק זה, שכל מהותו היא אחדות ה' יתברך.

סעיף י

^נכשקורא קריאת שמע על מטתו, מותר לקרות כל הפרשה ולחזור ולקרותה (יט). ^סויש מי שאומר שגם בזה יש ליזהר מלומר פסוק ראשון הגה: שני פעמים (כ).

^נהגהות מימוניות פרק ב' מהלכות קריאת שמע, ומהר"י אבוהב בשם בה״ג.  ^סשם במהר"י אבוהב.

• ולחזור ולקרותה – משום שבקריאת כל הפרשה אין חשש כל כך שנראה כשתי רשויות, ואם נוהג לעשות כך על מנת להירדם מתוך קריאת שמע – מותר.
• שני פעמים – הרמ"א מסביר את דברי ה"יש מי שאומר" במחבר, שאין כוונתו שלא לומר כלל פסוק ראשון, אלא רק שלא יחזור עליו, שהרי כבר אמרו בתפילה.

סעיף יא

^עהאומרים באשמורת בסליחות וביום הכיפורים בתפלת נעילה שתי פעמים פסוק 'שמע ישראל', יש ללמדם שלא יאמרו (כא).

^עתוספות ברכות ל״ד ע"א, והרא״ש.

• שלא יאמרו – כדי שלא יישמע כשתי רשויות. ואף שיש שנהגו כן, ובדרך כלל נמנע המחבר מלבטל מנהגים, כאן צריך למחות, מאחר שיש חשש איסור. וכתב רק בלשון "יש ללמדם", כי צריך לדאוג שלא לעורר מחלוקת.

 סעיף יב

^פ'ה' הוא הא-להים' שאומרים אותו ביום כפור בתפלת נעילה שבע פעמים, מנהג כשר הוא (כב). הגה: יש אומרים שיש ליזהר שלא לענות על שום ברכה שתי פעמים אמן (כג) (ב"י בשם אוהל מועד).

^פשם.

• מנהג כשר הוא – עיקר החשש ל"שתי רשויות" הוא בפסוק של "שמע", שכל עיקרו אחדות השם יתברך. אבל בפסוק "ה' הוא הא-להים", שהוא ביטוי לכך שה' שהתגלה לנו בסיני והוציא אותנו ממצרים הוא עילת כל העילות, שהוא בורא הכול, אין חשש כזה. וראיה שאין כאן חשש ל"שתי רשויות" מכך שאליהו בהר הכרמל חזר על כך פעמיים (מל"א י"ח, לט).
• אמן – שנראה כמכוון באמן לשתי רשויות.

סעיף יג

^צאחר פסוק ראשון צריך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי (כד).

^צפסחים נ״ו ע"א.

• בחשאי – כלומר בלחש. משפט זה אינו חלק מקריאת שמע. הוספתו מוסברת באגדה (המובאת בפסחים נו ע"א), שבעת שיעקב אבינו אסף את בניו לברכם נסתלקה ממנו שכינה, ואמר לבניו: שמא יש בכם פסול? והם פנו אליו ואמרו לו: "שמע ישראל (אבינו), ה' א-להינו ה' אחד". וענה להם ישראל אביהם בשמחה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[7]. והיות שמחד גיסא פסוק זה אינו חלק מקריאת שמע, ומאידך גיסא אנו רוצים לאמרו כפי שעשה יעקב אבינו, מסיקה הגמרא לאמרו בלחש. אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" משלימה את עיקר קבלת מלכות שמיים שבפסוק "שמע", על ידי הכרת מלכותו הנצחית על העולם. וצריך לכוון בפסוק זה כמו בפסוק "שמע ישראל"[8].

סעיף יד

^קצריך להפסיק מעט בין 'לעולם ועד' ל'ואהבת', כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצוות (כה). הגה: ויש להפסיק בפסוק ראשון בין 'ישראל' לה', ובין 'א-להינו' לה' השני, כדי שיהא נשמע 'שמע ישראל', כי ה' שהוא א-להינו הוא ה' אחד (כו) (רוקח). ויש להפסיק מעט בין 'אחד' ל'ברוך', כי עיקר קבול מלכות שמים הוא פסוק ראשון (כז) (אבודרהם).

^קטור מהא דרבי מאיר בפסחים שם.

• לשאר מצוות – כמובן שקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון קשורה לקבלת עול מצוות שבהמשך. כי משמעות קבלת עול מלכות שמים היא שתלווה בקיום המצוות, ולולי זאת לא קיבל האדם עול ממש. בכל זאת יש להדגיש שהאמונה הינה מדרגה בפני עצמה, ואדם המאמין בא-ל, אף אם אינו מקיים מצוות בגלל היצר, הרי גם זו מעלה. ולכן יש להפסיק בין שתי המדרגות האלה, שאף שהן קשורות, בסיכומו של עניין אלו שני דברים שונים.
• ה' אחד – כלומר שיש לפסק את המשפט נכון כדי לאמרו באופן שמשמעותו תהיה מובנת היטב.
• פסוק ראשון – ולא המילים "ברוך שם כבוד מלכותו", שכאמור אינן חלק מקריאת שמע, אלא תוספת.

סעיף טו

^רצריך להפסיק בין 'היום' ל'על לבבך', ובין 'היום' ל'לאהבה', שלא יהא נראה היום ולא למחר (כח).

^רפסחים נ״ו ע"א.

• ולא למחר – במקרה הראשון (בתחילת הפרשיה הראשונה), אם יטעה ויאמר "היום על לבבך", יישמע כאומר שהדברים יהיו על לבבו היום בלבד (במקום "אשר אנכי מצווך היום"). וכן בדוגמה השנייה (בתחילת הפרשיה השנייה), אם יאמר בטעות "היום לאהבה את ה' א-להיכם", יישמע כאומר שיש לאהוב את ה' היום בלבד.

סעיף טז

^שצריך להפסיק בין 'נשבע' לה', כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א (כט).

^שירושלמי דברכות פרק ב'.

• כה"א – במילים "אשר נשבע ה' לאבותיכם" שבסוף הפרשיה השנייה, כדי שלא יישמע כאילו נשבה ה' בשבי, וכדי להדגיש שזו לשון שבועה.

סעיף יז

צריך להתיז זי"ן של 'תזכרו', דלא לשתמע תשקרו או תשכרו, והוי כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. וכן צריך להתיז זי"ן של 'וזכרתם' (ל).

^תשם בירושלמי.

• וזכרתם – הצורך להדגיש אותיות אלו דווקא הוא משום שטעויות בהן ישנו את כוונת הפסוק.

סעיף יח

^אידגיש יו"ד של 'שמע ישראל', שלא תבלע ושלא תראה אל"ף. וכן יו"ד ד'והיו', דלא לשתמע והאו (לא).

^אהראב״ד.

• והאו – שאין לשנות את המילים מכפי שכתובות בתורה.

 סעיף יט

^בצריך ליתן ריוח בין 'וחרה' ל'אף', דלא לשתמע וחרף (לב).

^בהרא״ש בפרק ב' דברכות.

• וחרף – לשון חירוף, שמשמעה קללה ולא גרימת כעס. ויש כאן שינוי משמעות חמור.

סעיף כ

^גצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון: 'בכל לבבך'; 'על לבבכם'; 'בכל לבבכם'; 'עשב בשדך'; 'ואבדתם מהרה'; 'הכנף פתיל'; 'אתכם מארץ' (לג).

^גברכות ט״ו ע"ב.

• אתכם מארץ – ברשימה זו אין שינוי משמעות, ובכל זאת יש לקרוא מילים אלו בצורה מדויקת, כדי לקיים מצוַת קריאה כתיקונה.

סעיף כא

^דצריך בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק ביניהם, כגון: 'ולמדתם אותם'; 'וקשרתם אותם'; 'ושמתם את'; 'וראיתם אותו'; ('וזכרתם את'; 'ועשיתם את'), שלא יהא נראה כקורא: מותם; (מת) (לד).

^דרבינו יונה בספר היראה, וכתוב בהגהות מיימוניות פרק ב' מהלכות קריאת שמע שכן נהגו.

• מותם, מת – אלו דוגמאות בלבד, ויש כמותם רבים, והכלל הוא שיש לקרוא בקריאה מדויקת[9].

סעיף כב

^האף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך (לה). הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר (לו) (ב"י בשם הרד"ק).

^השם בספר היראה.

• לדקדק בכך – חובת הדקדוק היא בכל התפילות. והסביר הבית יוסף שהגמרא הביאה דין זה בקריאת שמע, משום שבה עיקר מצוַת קבלת עול מלכות שמים[10]. ואפשר להוסיף על דבריו, שרק בקריאת שמע המצווה היא עצם הקריאה, ולכן ההקפדה על דקדוק הקריאה גדולה יותר.
• יש להיזהר – כוונתו לקורא בתנ"ך דרך לימודו; אבל בקריאת התורה שהנהיגו חז"ל, ההקפדה על דקדוק האותיות גדולה יותר מאשר בקריאת שמע, שהלא בטעות בקריאת התורה יש לחזור ולקרוא, מה שאין כן בקריאת שמע, כפי שיתבאר בסימן הבא.

סעיף כג

^וצריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה (לז), ולא יניח הנד ולא יניד הנח (לח).

^והרמב״ם שם.

• ולא יחזק הרפה –אות דגושה לא יקרא כרפה, ואות רפה לא יקרא כדגושה[11].
• ולא יניד הנח – היינו שלא יקרא שווא נע כשווא נח או להפך.[12] והוא הדין בהטעמת מלרע ומלעיל, שלעתים אף משנות את המשמעות.

סעיף כד

^זצריך לקרות קריאת שמע בטעמיה כמו שהם בתורה (לט). הגה: אבל לא נהגו כן במדינות אלו (מ), ומכל מקום המדקדקים מחמירים בכך.

^זרבינו יונה בפרק ב' דברכות, מההיא דפסחים נ״ו ע"א.

• כמו שהם בתורה – זהו הדין לכתחילה. ומודה המחבר שגם אם לא קרא בטעמים יצא ידי חובתו.
• במדינות אלו – מאחר שתשומת הלב לקריאה בטעמים עלולה לפגוע בכוונה.

סעיף כה

^חכשיאמר: 'וקשרתם לאות על ידך' ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: 'והיו לטוטפות בין עיניך' ימשמש בשל ראש, וכשיאמר: 'וראיתם אותו' ימשמש בשתי ציציות שלפניו  (מא) (ועיין לעיל סימן כ"ד סעיף ה') (מב).

^חתשובת הריב״ש סימן תפ"ו.

• שלפניו – כדי להראות שמקיים מה שאומר, וכדי לחבב את המצווה. והמנהג הנפוץ הוא לאסוף את כל ארבע הציציות בברכת "אהבת עולם", בעת אמירת "וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ", ולהניחן בברכה שלאחר קריאת שמע, באמירת "ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעולם ועד"[13].
• סימן כ"ד סעיף ה' –ושם כתב המחבר: "ט"ז חוטים ועשרה קשרים עולה כ"ו, כשם הוי"ה"; ולכן מתאים למשמש בציציות באמירת "וראיתם אותו".

סעיף כו

יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם, ויש נוהגים לקרותו בלחש. הגה: ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם (מג) (כל בו), וכן נוהגין.

^ט תשובת הרשב״א.

• בקול רם – כפי שראינו בדברי המחבר בסעיף ד'. דברי הרמ"א באו למנוע טעות בקריאת דברי המחבר, שלא יטעו לומר שדברי המחבר "ויש נוהגים לקרותו בלחש" מוסבים גם על הפסוק ראשון[14].

[1] [נראה שההפניה לויקרא רבה המופיעה בבאר הגולה היא להלכה שבסעיף הקודם, ואילו סעיף זה מתבסס על מדרש שבספרי דברים, כפי שהביא כאן הגר"א].

[2] מניין רמ"ח איברים מוזכר במסכת עירובין דף נד ע"א. לעניין שס"ה גידים, ראה בזוהר כרך א פרשת וישלח (דף קע ע"ב, שם גם מצוות עשה ולא תעשה כנגדן), ובתרגום ירושלמי (המכונה יונתן) בראשית א', כז.

[3] כך כתב בסידור "יחווה דעת" של הגר"ע יוסף.

[4] אך גם אז, כותב הזוהר: "ועם כל דא היה קורא עליו אבא: 'מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות'".

[5]והמחבר לשיטתו, שאין לענות אמן בסוף ברכת "אהבת עולם" (ראה סימן נ"ט סעיף ד).

[6] כפי שהתבאר בסימן נ"ט סוף סעיף ד'.

[7] משפט זה, המבוסס על פסוק בתהילים ("וברוך שם כבודו לעולם"), שימש כענייה במקדש (משנה יומא ג', ח; ועוד).

[8] ובסימן סג ס"ק יב כתב המשנה ברורה שאם לא כיוון במילים אלו צריך לחזור ולקרוא, כי דינן כדין הפסוק הראשון. ואף שוודאי שלכתחילה יש לכוון במילים אלו, נראה שלדעת המחבר בדיעבד אם לא כיוון אינו צריך לחזור, כי משפט זה הוא מדרבנן לכל הדעות; ולכן לא כתב המחבר שצריך לחזור. וגם המ"ב עצמו כתב שאם דילג על בשכמל"ו אינו צריך לחזור – עיין דברינו בסימן ס' סוף ס"ק ח. וכדי לתרץ את דברי המ"ב אלו עם אלו צריך לומר שכאן מדובר ששם לב מיד אחרי אמירתו שלא כיוון, ואזי יחזור ויקרא, ובסימן ס' מדובר שרק אחרי שקרא את הפרשה שם לב שדילג, ואז אינו צריך לחזור.

[9] ראה משנה ברורה ס"ק ל"ד.

[10] ועוד הביא שקריאת שמע קוראים גם עמי הארץ, שאינם בקיאים כל כך בדקדוק. וכוונתו לזמנם, שמי שלא היה בקיא היה קורא רק קריאת שמע, ובשאר יצא ידי חובתו משליח הציבור.

[11] בהגיית רוב העדות היום אין הבדל בהגיית הדגשים, אלא באותיות בכ"פ. אולם יש עדות, כתימנים, שמדקדקים בכך, וישנם נוספים שמשתדלים להקפיד על כך, כעיקר הדין כאן.

[12] מקורו ברמב"ם (קריאת שמע פ"ט ה"ב). והשיג עליו הראב"ד: "לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו". ותירץ הבית יוסף ש"אין לשנות בקריאתה מכמו שקבלנו".

[13] כפי שכתב ר' חיים ויטל ב"שער הכוונות".

[14] והביא הבית יוסף את טעם אלו שאינם קוראים הכול בקול רם: שאינם רוצים להאריך יותר מדי, "שיש לחוש מפני עמי הארץ שירגילו עצמם לדבר בינתיים".