סימן נ"ט – דין ברכת "יוצר", ובו ה' סעיפים

חכמים תיקנו לומר בשחר שתי ברכות לפני קריאת שמע, וברכה אחת אחריה. בברכה הראשונה אנו מודים לה' יתברך על האור שברא, אור שהוא מחזוריות טבעית החוזרת בכל יום, בברכה השנייה אנו מודים לו על שבחר בנו כעם ונתן לנו את התורה, ובברכה שלאחר קריאת שמע אנו מודים לו על הניסים שעושה לעמו לגואלו מכל העומדים כנגדו. בסימן זה מבאר המחבר את הברכה ראשונה, על מכלול ענייניה.

סעיף א

^א'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך' – ^בתיקנו להזכיר מדת לילה ביום, להוציא מלב האפיקורסים שאומרים שמי שברא אור לא ברא חושך (א).

^אברכות י״א ע"ב.  ^בתלמידי רבינו יונה שם.

• לא ברא חושך – בבוקר אנו מודים על אור היום – "יוצר המאורות", ובערב הברכה היא על הבאת החושך – "המעריב ערבים". ביום מוסיפים שה' בורא גם את החושך, ובלילה מוסיפים שהוא בורא גם את היום. אמונתנו היא שאין שני כוחות המנהיגים את העולם, כוח הטוב וכוח הרע, אלא הא-ל ברא את הכול. ואמנם גילויו בעולם משתנה לפי הצרכים, אלא שבו עצמו אין שינוי כלל וכלל.

סעיף ב

(ב) ^גאם טעה ואמר 'אשר בדברו מעריב ערבים' ונזכר מיד ואמר 'יוצר אור', וגם סיים 'יוצר המאורות', יצא (ג). אבל אם אמר 'בדברו מעריב ערבים' ולא אמר 'יוצר אור' (ד), או לא סיים 'יוצר המאורות' (ה), לא יצא. ואם אמר 'יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים', וגם סיים 'מעריב ערבים', לא יצא (ו). הגה: והוא הדין אם לא אמר תחלה רק 'יוצר אור', אם סיים 'מעריב ערבים' לא יצא (ז) (דברי עצמו לפרש כן הטור והרא"ש). אבל אם סיים 'יוצר המאורות', כיון שפתח 'יוצר אור' יצא, אף על פי שהפסיק ב'מעריב ערבים' (ח).

^גברכות י"ב לפירוש הרא״ש.

• הקדמה – ברכה זו פותחת בברוך ומסיימת בברוך, ובתווך גוף הברכה. לשון ברכת הפתיחה היא "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכול"; ולשון החתימה: "יוצר המאורות". סעיף זה עוסק בטועה בנוסח הברכה[1], והכלל בדברי המחבר הוא שאם טעה באמצע הברכה הדבר אינו מעכב, והדבר החשוב הוא הפתיחה והסיום. וכן אם הפתיחה הייתה כדין, אף שטעה בחתימה – יצא. עיקר הסעיף עוסק באדם שפתח בשתי הלשונות, גם "יוצר אור" וגם "מעריב ערבים", ובו הדין שאם חתם כראוי – תיקן בחתימתו את הפתיחה, ויצא; ואם לאו – לא יצא. על פי זה נבאר את דברי המחבר.
• יצא – כלומר שבפתיחה טעה ואמר את פתיחת הערב, ותיקן מיד והוסיף "יוצר אור ובורא חושך". במקרה זה סיום הברכה מגלה שדעתו בפתיחה הייתה על האור, וכיוון ש"הכול הולך אחר החיתום" יצא ידי חובה[2].
• ולא אמר יוצר אור – כלומר שטעה בפתיחה, ואז אף אם חתם נכון לא יצא ידי חובה.
• לא סיים יוצר המאורות – ואף אם פתח גם ב"יוצר אור", אם לא חתם כראוי לא יצא. שכאמור בהקדמה, אם הפתיחה מסופקת צריך חתימה כדין. ומשמע מדברי המחבר שאם אמר הפתיחה כדין, כלומר אמר "יוצר אור" ולא הוסיף "מעריב ערבים", אזי אפילו אם טעה בחתימה – יצא.
• לא יצא – משום שהפתיחה הייתה מסופקת, ולא תיקן אותה בסיום. ובמקרה זה לא יצא אף אם אמר נכון את גוף הברכה.
• לא יצא – בניגוד לדעת המחבר, הרמ"א פוסק שאפילו אם פתיחתו הייתה כראוי, אם חתם בשל ערב – לא יצא.
• במעריב ערבים – כפי שהסברנו, שכיוון שתיקן על ידי החתימה הנכונה, אף שטעה בפתיחה ואמר בה את שני הזמנים, הסיום תיקן את הברכה, ויצא. ואם בתחילה לא טעה, ורק אמר 'יוצר אור' ולא הזכיר כלל 'מעריב ערבים', יצא. וזה לא כדעת הרמ"א, שלדבריו אם הפתיחה או החתימה אינה כדין – לא יצא; וב"כף החיים" כתב להלכה כדברי הרמ"א[3].

סעיף ג

^דיש אומרים שהקדושה שביוצר (ט) יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. ^הויש אומרים שהיחיד מדלגה, ואינה נאמרת אלא בציבור (י). ^וויש לחוש לדבריהם, וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה (יא). הגה: וכבר פשט המנהג כסברא הראשונה, והיחיד אומר אותה (יב). וכשעונין קדושה זאת אומרים אותה בקול רם (יג) (הגהת מיימוני בנוסח התפילות).

^דתלמידי רבינו יונה בשם רבני צרפת וקצת הגאונים ורבם רבינו יונה והרא״ש ותשובת הרמב״ם, ובאורחות חיים שבנו העיד על אביו שחזר בו הלכה למעשה.  ^ההרמב״ם פרק ז' מהלכות תפילה והרשב״א ורבינו ירוחם והמנהיג ורב נטרונאי ור' אליעזר מווירנא ור' ברוך והזוהר.  ^והרשב״א ותרומת הדשן סימן ח' ובספר הפרדס שכן נהגו.

• הקדושה שביוצר – אף שעיקר הברכה היא הודאה על האור, הוסיפו חכמים את פסוקי קדושת ה' בברכה זו. ייתכן שחכמים תיקנו זאת כדי להשלים בכך את הברכה על האור, שכיוון שאנו מודים בברכה זו על יצירת האור, שהיא תהליך טבעי שאינו נעצר לעולם, יש חשש שיחשבו שאמנם ברא ה' את עולמו, אולם הוא אינו מטפל בו. על כן חייבו חכמים לספר כיצד המלאכים מהללים את השם בכל יום, ללמד שהבריאה אינה רק מעשה שהיה, אלא היא מעשה בהווה, ואין לעולם קיום אלא ברצונו של הקב"ה. הכרה זו, שכל המציאות הינה ממקור א-לוהי, היא מיסודות האמונה.
• אלא בציבור – כבר ראינו שאמרו חכמים: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה"[4], ועל כן צריך מנין לקדושה שבחזרת העמידה. אולם לגבי הקדושה הנאמרת בברכת "יוצר אור" חלקו הראשונים האם היא תיאור כיצד המלאכים מקדשים את ה', וממילא אין צורך בעשרה לאמירתה, או שיש בה שותפות שלנו בקדושה הנאמרת על ידי המלאכים, וצריך עשרה לאמירתה.
• כקורא בתורה – המחבר חושש לדעה זו משום שכך כתוב בספר הזוהר. אולם אם אומר את הפסוקים בטעמים, ניכר שהוא רק מצטט פסוקים, ועל כן גם לשיטה זו מותר ליחיד לאמרה. וכתבו האחרונים שעדיף לשבת בעת אמירת קדושה זו[5].
• אומר אותה – כך מפורש במסכת סופרים. ודעת הרמ"א היא שכאשר הדברים מפורשים במקור תלמודי – אין לחוש לדברי הזוהר. ולמעשה, האשכנזים יכולים להקל, אולם ספרדי המתפלל ביחידות ישתדל מאוד לקרוא את הפסוקים בטעמיהם. והמנהג הוא שגם מי שאינו יודע לקראם בטעמים אומר ביחידות את פסוקי קדושה דיוצר[6].
• בקול רם – הרמ"א חוזר כאן לציבור האומר קדושה, ואומר שטוב לאמרה בקול רם[7].

סעיף ד

^זברכת יוצר וערבית אומר עם השליח צבור בנחת (יד). הגה: וימהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור, ויענה אמן אחר שליח ציבור (טו) (תשובות הרא"ש כלל ד' סי' י"ט). ומיהו אם לא אמרה, רק שמעה משליח ציבור – יצא, דברכות אלו השליח ציבור מוציא היחיד אף על פי שהוא בקי (טז) (הגהת מיימוני פ"א מהלכות ברכות, ורוקח סי' רי"ח). מיהו אין השליח ציבור מוציא היחיד בפחות מעשרה (יז) (ר' יונה פ' מי שמתו). ^חולא יענה אמן אחר סיום 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', משום דהוי הפסק (יח) הגה: ועיין לקמן סימן ס"א (יט).

^זתשובת הרא״ש כלל ד׳ סימן י"ט.  ^חרבנו יונה בשם רמב"ם ורמ״ה ורמב״ן.

• בנחת – היינו ששליח הציבור אומר בקול את כל ברכת יוצר. ואין כוונתו להוציא את הציבור ידי חובה, אלא כל יחיד צריך לומר בשקט את הברכה.
• אחר שליח ציבור – כיוון שאם יסיים יחד עם שליח הציבור ויענה אמן, הרי הוא כעונה אמן על ברכת עצמו, ואין לעשות כן. ולדעת הרמ"א טוב לזכות גם באמן על ברכה זו, ולכן כתב לסיים קודם החזן, אולם אין זו דעת הבית יוסף, הסבור שאין צורך לענות אמן על ברכות קריאת שמע אם אומרן עם החזן[8].
• שהוא בקי – ואילו לדעת המחבר שליח הציבור מוציא ידי חובה רק את אלו שאינם בקיאים לומר את הברכות לבדם. כיום, שישנם סידורים, כולם נחשבים לבקיאים, ולכן על כל אחד לומר את הברכה בעצמו. ולא כן דעת הרמ"א, ולשיטתו עדיף שהתפילה תהיה של כל הקהל, ועל שליח הציבור להוציא ידי חובה את כל הקהל[9]. אמנם למעשה גם לשיטת הרמ"א עדיף שכיום כל אחד יאמר את הברכה בעצמו, משום שכתב הטור בשם הרא"ש שכדי לצאת ידי חובה על ידי שליח הציבור יש להקשיב לכל מילה, ואין להסיח את הדעת[10]. ולפי שהדבר קשה ליישום, נוהגים שכל אחד מברך לעצמו.
• בפחות מעשרה – מאחר שרק אז נחשבות הברכות כתפילה של ציבור.
• הפסק – ברכת "אהבת עולם" נחשבת גם כברכת המצווה שלפני קריאת שמע, ואין להפסיק בין הברכה לבין המצווה עצמה אפילו באמירת אמן. לכן דעת המחבר היא שגם אם סיים את הברכה לפני שליח הציבור – לא יענה אמן לברכתו.
• סימן ס"א – ושם (בסעיף ג') חולק הרמ"א על המחבר, ופוסק שיש לענות אמן אחר ברכה זו. לדעת הרמ"א ברכת "אהבת עולם" אינה נחשבת כברכת המצווה, אלא היא שבח שחייבו חכמים לומר לפני קריאת שמע. על כן אין להחמיר כל כך בסמיכתה ל"שמע", ואמירת אמן אחריה נחשבת כחלק מן הברכה.

סעיף ה

(כ) ^טאם טעה בברכות יוצר בענין שצריך לעמוד אחר תחתיו, אם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא ממקום שפסק (כא). הגה: דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך. ואם טעה קודם קדושה צריך להתחיל בראש (כב) (ר' יונה, והרא"ש פרק אין עומדין, והגהות מיימוני פ"י מהלכות תפילה, וטור).

^טירושלמי ברכות דף ט׳ ורבינו יונה והרא״ש.

• הקדמה – בזמנם, שנהגו ששליח הציבור מוציא בברכתו את הקהל, היה מקום לדון כיצד יש לנהוג אם שליח הציבור התחיל את הברכה ואינו יכול לסיימה. כיום, שכל אחד יוצא ידי חובת הברכה בעצמו, סעיף זה אינו להלכה, ותמיד החזן המחליף ימשיך מהמקום שבו הוא נמצא.
• ממקום שפסק – כיוון שהקדושה נחשבת כיחידה בפני עצמה, ואין צורך לחזור ליחידה הקודמת.
• להתחיל בראש – מכיוון שהפסיק באמצע היחידה הראשונה, צריך המחליף להתחיל מתחילת אותו חלק. הרמ"א כאן מפרש את דברי המחבר, ואין כאן מחלוקת.

[1] בזמנם התפללו ללא סידור, והטעויות היו נפוצות יותר.

[2] כך ביארו הרא"ש והטור גמרא זו, והכריע הבית יוסף כדבריהם. וראה בבית יוסף שמביא גם את דברי הרשב"א, המבאר שאף אם טעה בפתיחה ולא תיקן, אם חתם נכון יצא.

[3] ואמנם, כך הוא פירש גם את דברי המחבר. והרשיתי לעצמי להסביר את המחבר על פי ההסבר הראשון שלו בבית יוסף, אף שדחה פירוש זה בכוונת הטור, כיוון שהמחבר שינה מלשון הטור, והוסיף את המילים "כיון שפתח 'יוצר אור' יצא, אף על פי שהפסיק במעריב ערבים". משמע מתוספת זו שהסיבה שהיה צריך את הסיום להכשיר את הברכה היא מפני שהוסיף "מעריב ערבים" בפתיחה. וכך משמע גם מלשונו בכך שכתב: "ואם אמר 'יוצר אור … אשר בדברו מעריב ערבים' וגם סיים 'מעריב ערבים'", משמע שדווקא מאחר שגם הפתיחה לא הייתה כתיקונה, אם אמר "מעריב ערבים" בסיום לא יצא ידי חובתו. וכן מלשון הדרכי משה משמע שהוא חולק על המחבר. לכן כך פירשנו את דברי המחבר, וה' יצילנו משגיאות.

[4] ראה דברינו בסימן נ"ה ס"ק ב.

[5] מ"ב ס"ק יב, וכף החיים אות כ.

[6] כך משמע מלשון המחבר, שכתב: "ויש לחוש לדבריהם וליזהר", כלומר שזו ההנהגה למי שיכול לקרוא בטעמים. ועיין יביע אומר ח"ה או"ח סי' ז' אות ב.

[7] יש שהבינו שדברי הרמ"א הם המשך הלכות האומר קדושה ביחיד, ויש חולקים (ראה מ"ב ס"ק יג) מפני כמה סיבות:  ראשית, משום שבהלכות קדושת "ובא לציון" (סימן קל"ב סוף סעיף א) כתב הרמ"א במפורש שהיחיד אינו אומרה בקול רם, ופירש שם שלעניין זה דין קדושת "ובא לציון" כדין קדושה שביוצר. ועוד, שמקור הדברים הוא בהגהות מיימוניות (סדר תפלות כל השנה אות ג' בשם הראבי"ה; ומופיע בדרכי משה), ושם מופיע המנהג לענות קדושה זו בקול רם, ודין היחיד אינו נזכר כלל. ושלישית, שמלשונו "וכשעונים קדושה" נראה שמדובר בציבור.

[8] ומשמע מהמחבר שאם סיים "יוצר המאורות" לפני שליח הציבור יענה אמן; ויש חולקים. לכן טוב לסיים יחד עם שליח הציבור. ועיין ביאור הלכה ד"ה "ולא יענה אמן", וכן סתם איש מצליח בהגהותיו על המשנה ברורה.

[9] חלקו בדבר תנאים לעניין תפילת ראש השנה, ונפסק להלכה שבתפילת ראש השנה מוציא שליח הציבור גם את הבקיאים, ובתפילות שאר השנה מוציא רק את שאינם בקיאים. לכן דעת המחבר היא שאדם בקיא אינו יכול לצאת ידי חובה בברכות התפילה, אלא רק בברכות המצוות, כמו קידוש (ואזי יוצא אפילו אם אין עשרה). אולם לדעת הרמ"א דווקא בעמידה אמרו שבקיא אינו יוצא ידי חובה על ידי שליח הציבור, כי העמידה היא במהותה תפילה אישית בין האדם לבוראו, אבל ברכת יוצר היא שבח, וכל אדם יכול לצאת ידי חובתו  על ידי שליח הציבור.

[10] הביאור הלכה תמה על חומרה זו של הרא"ש, שהלא אפילו האומר בעצמו את הברכה, אם דילג על מילה אחת יצא ידי חובתו. ונראה לעניות דעתי להסביר שהיות שהשומע אינו אומר את המילים בעצמו, יציאתו ידי חובה מותנית בהקשבתו לחזן, הקשבה היוצרת את החיבור אליו, ואם מסיח דעתו יש בכך משום ניתוק משליח הציבור. לכן מחמירים  בשומע יותר מאשר באומר בעצמו.