סימן ס"ה – קראה לסירוגין, והנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור קוראין קריאת שמע, ובו ג' סעיפים

שלוש הפרשיות של שמע מהוות כיחידה אחת את מצוַת קריאת שמע, שחלקה מן התורה וחלקה מדברי חכמים. לכתחילה יש לקרוא את כל הפרשיות ברצף; סימן זה עוסק באדם שמסיבה כלשהי אינו קורא קריאת שמע ברצף, או שקוראה רק כדי להשתתף עם הציבור הקורא קריאת שמע בבית הכנסת.

 סעיף א

^אקראה סירוגין, דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור, וחזר וגמרה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה (א) – יצא, אפילו היה ההפסק מחמת אונס (ב). הגה: ויש אומרים דאם היה אנוס, והפסיק ושהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש (תוספות, והרא"ש פרק מי שמתו, והטור). והכי נהוג (ג), ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם (ד) (רשב"א ר"פ היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד (ה).

^אברכות כ״ד ע"ב לדעת הרי״ף והרמב״ם.

• את כולה – סעיף זה עוסק במקרה שלא קרא את שמע ברצף, אלא הפסיק באמצע (בשתיקה או בדיבור), בין אם ההפסקה הייתה קצרה, ובין אם הייתה ארוכה עד כדי שיכול בזמן ההפסקה לקרוא את כל קריאת שמע.
• מחמת אונס – המחבר פוסק בצורה חד משמעית שהמפסיק בקריאת שמע אינו צריך לחזור על מה שקרא, בין אם ההפסקה הייתה קצרה ובין אם הייתה ארוכה וכן אינו מבחין בין הפסקה שנעשתה ברצון הקורא, ובין הפסקה "מחמת אונס", כלומר אילוץ הלכתי המונע ממנו להמשיך את הקריאה (למשל צורך ללכת לשירותים)[1].
• והכי נהוג – הרמ"א חולק על המחבר ופוסק שאם הקורא הפסיק לקרוא את שמע מסיבה של אונס[2], וההפסק היה ארוך – לא יצא ידי חובה, וחוזר לראש. ולהלכה כך ינהגו האשכנזים הפוסקים כרמ"א, והספרדים הפוסקים כמחבר אינם צריכים לחזור לתחילת הקריאה. שהייה ארוכה היא משך הזמן שבו אפשר לקרוא את כל שלוש הפרשיות של קריאת שמע (מכיוון שקריאת שמע היא יחידה אחת). ברכות קריאת שמע לעומת זאת הן יחידות נפרדות, ולכן אם הפסיק באמצע ברכת "יוצר אור" מחמת אונס למשך זמן שיכול לקרוא בו את כל הברכה – לדעת הרמ"א יחזור על ברכה זו מתחילתה. וכן אם הפסיק באונס באמצע ברכת "אהבת עולם" – יתחיל מתחילת ברכה זו. וכן הדין בברכות שלאחר קריאת שמע. ואם הפסיק בין "ברוך שאמר" לישתבח, נראה שאין צריך לחזור מ"ברוך שאמר"[3].
• רוב בני האדם – לדעת הרמ"א, ששהייה ארוכה פוסלת את הקריאה (אם נעשתה באונס), שיעור השהייה הפוסלת הוא משך הזמן שבו אותו אדם קורא את שמע מתחילתה ועד לסופה, ואפילו אם ההפסקה הייתה לקראת סוף הקריאה.
• סימן ק"ד – סעיף ו'. שם, כאמור, המחבר מודה שבתפילת העמידה אם הפסיק כדי לגמור את כולה – חוזר לראש.

סעיף ב

^בקרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין קריאת שמע, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו (ו). ^גוהוא הדין אם הוא בבית הכנסת ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק. אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך –  לא יפסיק, אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם (ז).

^בהרא״ש שם בשם בה״ג.  ^גתרומת הדשן סימן ג׳.

• עם חבריו – המחבר פתח כאן במקרה ש"קרא קריאת שמע", וכוונתו שכך הדין אפילו אם כבר קרא קריאת שמע (וכל שכן אם לא קרא), וקריאתו הנוספת היא כדי שלא לפרוש מן הציבור.
• כאילו קורא עימהם – הכול כדי שלא ייראה כפורש מן הציבור[4]. כמה יפה הלכה זו, ואנו צריכים ללמוד ממנה שאין לפרוש מהציבור גם במקומות אחרים: על בני התורה להיות מעורים עם הציבור, להקשיב יחד עם הכלל לדרשת הרב בבית הכנסת, וכן על זו הדרך.

סעיף ג

^דקרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין קריאת שמע, טוב שיקרא עמהם כל הקריאת שמע, ויקבל שכר כקורא בתורה (ח). הגה: אבל אינו חייב רק בפסוק ראשון, כמו שנתבאר (ט) (ב"י).

^דרוקח סימן ש"כ.

• כקורא בתורה – סעיף זה ממשיך את הסעיף הקודם, וכאן העתיק המחבר את דברי הרוקח (אחד מגדולי הראשונים), המוסיף שטוב יעשה אם יקרא שנית את כל קריאת שמע, ולא יסתפק בפסוק הראשון. כיוון שבקריאת שמע כלולה גם מצוַת לימוד תורה, טוב להשתתף בה עם הציבור, ולקיים בכך גם מצוַת לימוד תורה שבקריאת הפרשיות (כפי שנאמר לגבי קריאה שלא בזמנה, שהוא "כאדם הקורא בתורה"). ולכן אם אדם כבר מצוי בלימוד תורה כאשר הציבור מגיע ל"שמע" – לא יתבטל מלימודו, אלא יעצור לומר פסוק ראשון בלבד.
• כמו שנתבאר – בסעיף הקודם על ידי המחבר. הרמ"א כאן מבאר את המחבר, שיש חיוב לומר את הפסוק הראשון בלבד, אולם טוב לומר את כל שלוש הפרשיות.

[1] המחבר מקל בכך בכל המצוות, מלבד בתפילת העמידה, שבה הוא מחמיר בהפסקה ארוכה (כפי שיתבאר בהלכות תפילה, סימן ק"ד סעיפים ה-ו), אולם גם שם הוא אינו מבחין בסיבות ההפסקה. מקור המחלוקת הוא בפרשנות מקורות שונים בגמרא, שלכאורה סותרים זה את זה בשאלה אם צריך לחזור מההתחלה או ממקום שפסק: המחבר בפרשנותו מבחין בין תפילת העמידה לבין קריאת שמע וברכותיה, ואילו הרמ"א מוסיף הבחנה אחרת, שאם ההפסק הוא משום אונס יש לחזור מההתחלה גם בקריאת שמע ובשאר ברכות.

[2] הפסק מחמת אונס נחשב חמור יותר מהפסק רצוני. ואף שנראה לכאורה ההפך, שהלא המפסיק מרצון נחשב פושע, בכל זאת מחמירים בהפסקה מאונס משום שהיא נחשבת להפסקה גמורה, כיוון שאין אפשרות לקרוא את שמע בזמן האונס.

[3] ואף שנראה מהמחבר בסימן נ"א סעיף ד שאין לדבר מ"ברוך שאמר" עד סוף תפילת העמידה, ולא חילק בין לפני ישתבח לאחרי ישתבח, הרי לדעת המחבר המפסיק אינו צריך להתחיל מההתחלה אפילו בקריאת שמע. וייתכן שהרמ"א מודה שאם הפסיק בפסוקי דזמרה אין חיוב להתחיל שוב מ"ברוך שאמר", היות שמקור ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" אינו מן הגמרא.

[4] המ"ב ס"ק יא, וכן ערוך השולחן סעיף ו', פסקו שמברוך שאמר עד ישתבח יש להפסיק לאמירת פסוק ראשון של שמע. אולם נראה שאין זו דעת הרמ"א, שהשווה את דין פסוקי דזמרה לדין קריאת שמע וברכותיה. ועיין סימן נ"א הערה 7.