סימן ס"ב – מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו, ובו ה' סעיפים

סימן זה הוא המשך הסימן הקודם, ועוסק בדיני הקריאה במקרים שלא ניתן בהם לקיים את כל ההלכות שנלמדו בסימן הקודם, כגון אדם שקשה לו לדקדק, אדם שאינו בקיא בלשון הקודש ואדם שאינו יכול להשמיע לאוזנו.

סעיף א

^אאף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן – יצא.

^אברכות ט״ו ע"ב וכרבי יוסי.

• יצא – בסימן הקודם פורטו דקדוקים רבים שיש לדייק בשעת קריאת שמע. כעת מתבאר שדקדוקים אלו הם לכתחילה, ובדיעבד אם קרא ולא דקדק – אינו צריך לחזור ולקרוא. ובזה שונה קריאת שמע מקריאת התורה, שבה הטועה בדקדוק אותיותיה צריך לחזור ולקרוא (כמבואר בסימן קמ"ב). וטעם ההבדל הוא שקריאת התורה היא קריאה של הציבור, ולכן טעות שאינה מתוקנת נחשבת כשינוי התורה; מה שאין כן בקריאת שמע, שהיא מצווה על היחיד, ואם לא דקדק אינו אלא טועה.

סעיף ב

^ביכול לקרותה בכל לשון (ב). ^גויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק בו כמו בלשון הקודש.

^בברכות י״ג ע"א, סוטה ל״ב ע"ב.  ^גרמב"ם פרק ב' מהלכות קריאת שמע.

• בכל לשון – חכמינו דרשו את המילה שמע: "שמע – בכל לשון שאתה שומע". כלומר שהעיקר בקריאת שמע הוא קריאה בהבנה, ולכן מי שאינו מבין עברית יקרא בשפתו.

סעיף ג

^דצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו (ג). ואם לא השמיע לאזנו– יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו (ד(.

^דברכות ט״ו ע"ב וכתנא קמא.

• מה שמוציא בפיו – כך דייקו חז"ל מהמילה "שמע", שיש גם לשמוע את הדברים[1].
• שיוציא בשפתיו – ואם לא הוציא בשפתיו הרי זה הרהור בלבד, והרהור אינו נחשב כדיבור. וביאור העניין, שאף שהמחשבה עומדת ביסוד הדיבור והמעשה, כל זמן שהדבר במחשבה בלבד אין לו תוקף, והרי זה כענן כלה. רק ביטוי המחשבה בדיבור מעניק למחשבה קיום ועמידה.

סעיף ד

^האם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו, יצא (ה). הגה: ואף לכתחילה יעשה כן (ו), אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי, דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת (ז) (ב"י סי' פ"ה).

^הספר ארחות חיים לדעת הירושלמי.

• יצא – כיוון שאם מחמת אונס אינו יכול להוציא בשפתיו, אזי המחשבה היא שיא יכולת הביטוי שלו, ועבורו הרי היא כמו דיבור[2].
• לכתחילה יעשה כן – הרמ"א מסביר את המחבר, ואומר שכוונת המחבר אינה שהמהרהר בליבו יצא בדיעבד, אלא כוונתו שלכתחילה כך יעשה החולה או האנוס, ואינו נפטר מהחיוב מפני שאינו יכול להוציא בשפתיו.
• במקום הטינופת – בסימן פ"ה יתבאר כי אסור להרהר בדברי תורה בשירותים ובכל מקום שיש בו לכלוך רב. איסור זה נלמד מהכתוב "והיה מחניך קדוש".

סעיף ה

^וצריך שליח צבור להשמיע קולו בשמע ישראל, כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד (ח).

^וכל בו בשם מדרש.

• יחד – כפי שראינו בסימן הקודם (סעיף ד') לגבי היחיד, שאף הוא צריך להשמיע קולו בפסוק הראשון. ויתבאר בהמשך (סימן ס"ה סעיף ב') שאפילו יחיד שאינו מתפלל כעת עם הציבור, ואפילו אם כבר קרא קריאת שמע, יאמר את הפסוק הראשון יחד עם הציבור. כי אף שמצוַת קריאת שמע מוטלת על היחיד, יש עניין גדול להשתתף עם הציבור כאשר הם ממליכים את ה' עליהם. ואומר על כך המדרש[3]: "כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד, בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם: 'היושבת בגנים', כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי 'מקשיבים לקולך השמיעני'. אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת: 'ברח דודי'".

[1] ברכות דף טו ע"ב: "אמר רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: 'שמע ישראל'".

[2] ולפי זה, אם עבר האונס – אינו צריך לחזור ולברך, כי כבר יצא ידי חובה. וכך פסק הכף החיים (אות ח'). ואילו לדעת המ"ב (ס"ק ז', ביאור הלכה כאן) ויביע אומר (ח"ד או"ח סימן ג' אות יט) יש לחזור ולברך. ועיין בספרי "בעקבות המחבר" (החל מעמוד מ"א), שבו הרחבתי בהסבר שיטת המחבר בסעיף זה, וביארתי שלשיטתו כאן "יצא" משמעו יצא לגמרי, אף שפסק "הרהור לאו כדיבור".

הט"ז כתב כאן שמי שצמא בלילה ואינו יכול ליטול ידיו, יהרהר את הברכה. ואין נראה כן להלכה, אלא יברך ממש. שהלא אין איסור לברך קודם שנטל ידיו, כמפורש בסימן ד' סעיף כג. ועיין מ"ב כאן, שאם ידיו מטונפות יקנח ידיו בכותל ויברך.

[3]שיר השירים רבה פרשה ח'. ומובא כאן בכף החיים אות י"ב.