סימן ס"ג – לישב בשעת ק"ש, ולא יישן, ובו ט' סעיפים

לאחר שלמדנו את דיני הקריאה עצמה, עוסק סימן זה במצביו המשתנים של האדם בעת קריאת שמע: הליכה, ישיבה, שינה ומלאכה, ובצורך לקרוא בכל מצבים אלו ק"ש בכוונה.

סעיף א

^אקורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב (א), ^באבל לא פרקדן, דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה (ב), אבל קורא והוא שוכב על צדו (ג). הגה: מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד (ד) (ר' יונה פ' מי שמתו). ^גואם היה בעל בשר הרבה (ה) ואינו יכול להתהפך על צדו, ^דאו שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא (ו).

^אברכות י׳ ע"ב.  ^בשם י"ג ע"ב לפירוש הרמב״ם.  ^גשם בגמרא.  ^דר״מ פרק ב' מהלכות קריאת שמע.

• או יושב – בניגוד לתפילת העמידה, שחייבים לאמרה מעומד, קריאת שמע יכולה להיאמר בכל מצב. הסיבה היא שבתפילת העמידה האדם מתייחד בדיבור עם בוראו, ולכן עליו לעמוד לפניו ביראה, ואילו קריאת שמע היא מצווה שמהותה היא קבלת עול מלכות שמים, כלומר לחיות את החיים כרצון הבורא. קריאת שמע משולה לשיחה שבין האדם לעצמו, ולא לעמידה מול הא-ל. נוסף על כך, התורה מעורה עם החיים, וקבלת עול מלכות שמים נמצאת בכל מעשינו; לכן קריאתה היא כדרך החיים עצמם, הן בהליכה, הן בישיבה והן בעמידה.
• ופניו למעלה – מפני שתנוחות אלו הן דרך גאווה.
• שוכב על צידו – כיוון שאין בתנוחה זו חוסר כבוד קיצוני.
• טרחא לעמוד – מדובר כאן במי שקשה לו לשבת או לעמוד. לדעת הרמ"א סתם אדם לא יקרא כך, מאחר שזו תנוחה שאינה מכובדת, ולדעת המחבר מותר לקרוא קריאת שמע כשהוא שוכב על צידו[1].
• בעל בשר הרבה – הכוונה בשפתנו לאדם שמן.
• וקורא – הנטייה נועדה להראות שבמאמץ קטן זה הוא מכבד את המצווה.

סעיף ב

^המי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין (ז).

^הבגמרא ברכות י' ע"ב, ובשבת מ׳ ע"א.

• נקרא עבריין – בית שמאי ובית הלל נחלקו בדין זה. לפי בית שמאי צריך לקרוא בבוקר בעמידה ובערב בשכיבהולפי בית הלל קורא כדרכו[2], ונפסקה ההלכה כבית הלל. לכן העומד נראה כמערער אחר פסיקה חד משמעית זו.

סעיף ג

^והיה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון (ח).

^וברכות י"ג ע"ב(כרבי הודה) [כרבא].

• בפסוק ראשון – כלומר שצריך לעצור מהליכתו בזמן שקורא את הפסוק הראשון, שחיובו מן התורה לכל הדעות.

סעיף ד

^זעיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כיוון לבו בפסוק ראשון – לא יצא ידי חובתו, וחוזר וקורא. ^חואפילו מאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה, מודה הכא (ט).

^זברכות י"ג ע"ב וכר׳ מאיר.  ^חהרשב״א שם.

• מודה הכא – הבית יוסף מסביר שהכוונה האמורה כאן היא קבלת עול מלכות שמים, ולא רק לקרוא כי כך ציוונו. גם לדברי הסובר ש"מצוות אינן צריכות כוונה", אם לא קיבל עול מלכות שמים בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו, משום שעיקר עניינה של מצוַת קריאת שמע היא לקבל עול מלכות שמים, ויחזור ויקרא בלחש, כדי שלא ייראה כמכוון לשתי רשויות[3].

סעיף ה

^טאם היה ישן – מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ^יער ממש. מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם, יצא (י) (ודין שתוי ושיכור, עיין לקמן סי' צ"ט סעיף א').

^טברכות י"ג ע"ב.  ^יכן פירש הרא״ש ורבינו יונה, ושכן כתב רב האי.

• יצא – כבר התבאר שבפסוק הראשון ישנה חובה מהתורה לקבל בו עול מלכות שמים, וזאת לכל הדעות. ובפסוק הזה צריך שיהא ער ממש, מפני שרק כך יכול להתרכז. ובשאר הפרשיות יצא אף אם לא כיוון ליבו, ואפילו אם קראן כשאינו ער לגמרי.

סעיף ו

^כהקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, ^למפני שנראה כקורא עראי, וכתיב: 'ודברת בם', ודרשינן: עשה אותם קבע (יא).

^כיומא י״ט ע"ב.  ^להרי״ף בפרק ב' דברכות.

• עשה אותם קבע – ודאי שגם בשאר התפילה אין להתעסק בדברים אחרים מלבד תפילתו, אלא שבפרשה הראשונה של קריאת שמע הדבר חמור יותר[4]. וכתב המגן אברהם שאפילו לצורך מצווה אסור לרמוז בפרשה ראשונה.

סעיף ז

^מהיה עוסק במלאכה ורצה לקרוא קריאת שמע, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי (יב).

^מברכות ט״ז ע"א.

• כקורא עראי – ודאי שלכתחילה אדם צריך להשכים לבית הכנסת ולהתפלל את כל התפילה במניין, אלא שכאן אנו עוסקים במי שאינו יכול להתפלל קודם העבודה שמא תיפגע פרנסתו. אותו אנוס יכול להתפלל את פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע תוך כדי עבודתו, אולם כשקורא את הפרשה הראשונה של שמע צריך להפסיק מעבודתו, משום "ודברת בם", כפי שהתבאר בסעיף הקודם[5]. וכן צריך לעצור ממלאכתו גם לתפילת העמידה[6].

סעיף ח

^נהאומנין, וכן בעל הבית (יג), שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין, קורין קריאת שמע במקומם, ואינם צריכים לירד (יד).

^נברכות ט״ז ע"א.

• בעל הבית – הכוונה בתואר "אומן" היא לשכיר, המקבל משכורתו מבעל הבית; התואר "בעל הבית" מתייחס לאדם העובד בביתו או בשדהו שלו.
• לירד – העובדים צריכים אמנם להפסיק ממלאכתם בעת קריאת הפרשה הראשונה, אבל אינם צריכים לרדת  מהעץ, כי מהות קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים על כל פעולותיו של האדם (ראה לעיל ס"ק א). לעומת זאת בתפילת העמידה, שהיא מפגש בין האדם וא-להיו, אף שהאומן אינו צריך לרדת מן העץ, בעל הבית חייב לרדת  כדי להתפלל[7].

סעיף ט

^סהכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו, קורא קריאת שמע (טו). אבל לא יתחיל בשעה שטוען, ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב (טז).

^סירושלמי ה׳ ע״א.

• קורא קריאת שמע – גם כאן ההיתר הוא לקריאת שמע, ולא לתפילת העמידה, שאותה אסור להתפלל כאשר נושא משא על כתפו[8]. וטעמו כפי שהסברנו בסעיף הקודם.

(טז) שאין ליבו מיושב – אנו רואים, אם כן, כמה הקלו חכמים למי שמתקשה להפסיק בעבודתו לצורך קריאת שמע, ואנו רואים מכאן שתורתנו תורת חיים היא. וכמובן, כל מי שביכולתו להקדיש את הזמן ולהתפלל בצורה ראויה – כך יעשה, ולא יסתמך על ההקלות שבסעיפים אלו; שלא נאמרו הדברים אלא לשעת הצורך.

[1] עיין ביאור הלכה ד"ה "מאחר שכבר שוכב.

[2] מחלוקתם בהבנת המילים "בשכבך ובקומך". לדעת בית שמאי זהו מצב הגוף בזמן הקריאה (ולכן יש לשכב בערב ולעמוד בבוקר); ולדעת בית הלל הכוונה לזמן הקריאה (ברכות פ"א מ"ג).

[3] עיין מ"ב ס"ק יד.

[4] מכיוון שלדעת רש"י קריאת פרשה זו היא מן התורה, ובפרשה זו מצוי עיקר קבלת עול מלכות שמים.

[5] על פי הט"ז בסימן קצ"א ס"ק א; ובדברינו תורצה קושיית המ"ב  ס"ק יט. בסימן קצ"א מבואר שאין לעשות שום מלאכה בזמן ברכת המזון, והוא הדין בשאר ברכות; והתירו כאן משום שהעובד אנוס, שהרי הוא עלול לאבד את פרנסתו.

[6] עיין סימן ק"י סעיף ב.

[7] ועיין בסימן צ' סעיף ג.

[8] כפי שיתבאר בסימן צ"ז סעיף ה.