סימן ס"ז, דין ספק אם קרא קריאת שמע, ובו סעיף אחד

 סעיף א

^אספק אם קרא קריאת שמע – חוזר וקורא (א), ומברך לפניה ולאחריה (ב). ^באבל אם יודע שקראה, אלא שמסופק אם ברך לפניה ולאחריה – אינו חוזר ומברך (ג).

^אברכות כ״א ע"א וכר׳ אליעזר. הרי״ף, והרמב״ם בפרק ב' מהלכות קריאת שמע,  ^בשם.

• חוזר וקורא – כבר ראינו שקריאת שמע היא מצווה מן התורה, וכשאדם מסופק האם קיים מצווה מהתורה – הרי הוא חוזר ומקיימה. וכל שלוש הפרשיות נגררות אחרי הפסוק הראשון, שהוא עיקר החיוב מן התורה, ולכן יקרא את כולן.
• לפניה ולאחריה – בשאר המצוות, המסופק אם קיים מצווה ולכן מקיימה שנית מספק לא יברך עליה, משום "ספק ברכות להקל". לעומתן ברכות קריאת שמע, על אף שהן מדברי חכמים, הרי הן נגררות אחרי קריאת שמע משום שאין אלו כשאר ברכות המצוות (ואף לשונן אינה "אשר קדשנו במצוותיו"), אלא מדובר בברכות שהן חלק מהתפילה, שחכמים תיקנו שילוו את קריאת שמע. לכן כשעליו לחזור ולומר קריאת שמע – יקרא את כל היחידה כתיקונה[1].
• אינו חוזר ומברך – כיוון שחיוב הברכות הוא מדרבנן, וכשמסופק אם קיים חובה מדרבנן – אינו חוזר אם יש חשש ברכה לבטלה. וכתבו הפוסקים[2] שחיוב הזכרת יציאת מצרים הוא מהתורה, ולכן אם מסופק אם הזכיר יציאת מצרים[3] – יקרא שוב את פרשת ציצית, או את ברכת "אמת ויציב" בלא החתימה.

[1] כך ביאר הרשב"א (בשו"ת ח"א סימן ש"כ) בדברי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע ב', יג), וכן כתב הבית יוסף. ובפירוש זה מתורץ מדוע הדין כאן שונה משאר המצוות מהתורה, שבהן המסופק אם קיים – יחזור על המצווה בלי ברכה. שכאן הקריאה וברכותיה הן עניין אחד, ויסודות האמונה נמצאים בכל חלקי המצווה, ולכן הכול נחשב ליחידה אחת. ועל אף האמור, אם ברור לו שאמר את הברכות – אינו חוזר עליהן (עיין ערוך השולחן כאן).

[2] מ"ב ס"ק ד'.

[3] כלומר שחושש שדילג גם על פרשת ציצית וגם על ברכת "גואל ישראל".