שולחן ערוך כפשוטו

הלכות קריאת שמע וברכותיה

סימן ס"ח  – דין הפסק בפיוטים, ובו סעיף אחד

הפיוטים הם שירים שכתבו חכמים גדולים בזמן הגאונים והראשונים במטרה לייפות את התפילה ולחזק את האמונה על ידי שירה דתית. בסימן זה דנים המחבר והרמ"א האם מותר לאמרם  בברכות קריאת שמע.

 סעיף א

איש מקומות שמפסיקים בברכות קריאת שמע לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם, משום דהוי הפסק (א). הגה: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הרא"ש ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור), וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם (ב), והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד (ג). ומכל מקום לא יעסוק בשום דבר (ד), אפילו בדברי תורה אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים (ה), כל שכן שאסור לדבר שום שיחה בטילה (מהרי"ל וד"מ). ומכל מקום מי שלומד על ידי הרהור, שרואה בספר ומהרהר – לית ביה איסורא, דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק. ועל כן אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם (ו). ועיין לקמן סימן צ' (סעיף י').

אתשובת הרמ״ה, ור״מ בפרק א' מהלכות קריאת שמע, והטור בשם אביו הרא״ש.

 

  • משום דהוי הפסק – הוספה לתפילה נחשבת להפסק. ואף שהפיוטים הם מעניין התפילה, אין זה הנוסח שקבעו חכמים[1], וכידוע אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. המחבר נקט לשון "נכון למנוע מלאמרם" ולא כתב שאסור לאמרם, כי יש הנוהגים לאמרם, ויש להם על מי לסמוך.

יש החוששים להפסק בתפילה, ולכן מחמירים ואוסרים לחזור בשירה על קטע אחד כמה פעמים[2]. ונראה שאין למחות בנוהגים כך, כי אפילו לדברי האומרים שאין לומר פיוטים, הרי זה בגלל שזו תוספת על מה שתיקנו חכמים; אבל שירה כזו אינה מוסיפה מילים חדשות, אלא חוזרת עליהן מתוך התלהבות ודבקות, ויש מקום ללמד על הנוהגים כך זכות[3]. ובדיעבד ודאי שיצא, שהלא אפילו אם שינה מילה בתוך הברכה – יצא בדיעבד[4].

  • לאומרם – כך נהגו גדולי עולם בקהילות רבות, מתוך הבנה שהפיוטים נחשבים כחלק מהברכה. להלכה, לספרדים אין לומר את הפיוטים, ולאשכנזים אין איסור בדבר. יש קהילות ספרדיות רבות שנוהגות לאמרם, וכל אחד יכבד את מנהג המקום, ואין סיבה לבטל מנהג זה היכן שנהגו, שהלא גם המחבר לא שלל אותו מכל וכול, וגדול כוח המנהג. במקום חדש שאין בו מסורת מיוחדת ומתפלליו באים מקהילות שונות, היכן שנוהגים על פי נוסח עדות המזרח לא יאמרו את הפיוטים, ואם מדובר במקום שרובו אשכנזי מותר לאמרם.
  • לא הפסיד – כלומר שאדם הנמצא במקום שהציבור אומרם, אך הוא אינו רוצה לאמרם מחשש להפסק, יכול שלא לאמרם ואין בכך משום פרישה מן הציבור.
  • בשום דבר – אלא יהרהר בדברי תורה, וזאת כדי שלא ייראה שהוא פורש מהציבור.
  • אומר פיוטים – כוונתו להפסקה בדיבור. אבל בהרהור מותר, כפי שיבאר בהמשך.
  • עימהם – הרמ"א פסק תחילה שמעיקר הדין מותר למי שאינו רוצה לומר את הפיוטים להרהר בדברי תורה. אולם בסוף דבריו הוסיף שלמעשה אין לנהוג כך, שמא יהיה ניכר שהוא פורש מן הציבור, ודבר זה חמור מאמירת פיוטים באמצע ברכות קריאת שמע. ונראה שדין זה קיים גם בפסוקי דזמרה: מעיקר הדין אין להפסיק בפיוטים בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח", אלא שהנוהגים לאמרם יש להם על מי לסמוך; וכל אחד ינהג כמנהג קהילתו.

[1] ועוד, שאמירתם מאריכה את התפילה, ועלולה לגרום לאנשים לדבר. וכפי שראינו (בסימן נ"ג סעיף יא) שאין לשליח ציבור להאריך בניגונים יתר על המידה משום טורח הציבור.

[2] עיין, למשל, אגרות משה או"ח ח"ב סימן כב, ויביע אומר ח"ו סימן ז' מאות ד.

[3] ואמנם יש פוסקים שאסרו (ראה בהערה הקודמת). וגם לדברינו יש להקפיד לשמור על משמעות המשפט, ולכן אין לשיר קטעי תפילה המפסיקים היכן שאין להפסיק או מחברים היכן שצריך להפסיק.

[4] מ"ב ס"ק א'.

דילוג לתוכן