סימן קס"ט – דין שמש הסעודה, ובו ג' סעיפים

סימן זה עוסק ביחס הנדרש אל שמש הסעודה, הלא הוא המלצר: החיוב לתת לו אוכל, והדאגה שיברך כדין.

סעיף א

(א) ^אכל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו לשמש מיד (ב). ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין (ג). ^בולא יתן לו (ד) כל זמן שהכוס בידו (ה) או ביד בעל הבית (ו). הגה: ודווקא לשמש, אבל לאחר שבסעודה מותר ליתן בכי האי גוונא (ז) (רבנו יונה סוף פרק אלו דברים). ^גואסור ליתן לו פרוסת פת, אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו (ח).

^אכתובות ס"א ע"א.  ^בחולין ק״ז ע"ב.  ^גשם.

• הקדמה לסעיף – העיקרון בסעיף זה שלא יתכן שאדם ישרת אחרים, ולא יוכל בעצמו ליהנות ממה שהוא מחלק. ומכאן למדנו את הרגישות שיש לחז"ל לכל אדם. היום לא מתקבל שהמלצר יאכל בזמן עבודתו, לכן היום יש להקפיד שלפני תחילת השירות יקבל המלצר מהאוכל שמגיש. אנו נסביר את הסעיף לפי המציאות של אז.
• מיד – הגמרא מסבירה שבמאכל שיש לו ריח, ישנה כעין סכנה אם לא נותנים לו. ואף שעינינו הרואות שאדם לא נעשה חולה מכך שלא קיבל מאכל מסוים, ודאי צער יש לו בכך, וחכמינו ז"ל תרגמו זאת כסכנה.
• מכל מין ומין – לא משום סכנה, אלא משום כבוד הבריות.
• ולא יתן לו – משפט זה נסוב על אחד מהמסובים שנותן את האוכל לשמש. ומכך למדנו שגם למסובים מותר לתת אוכל למלצר.
• בידו – שמא יישפך מהיין שביד השמש.
• ביד בעל הבית – שמא ידאג בעל הבית שלא ישאר מספיק אוכל, ויכעס על הנותן. ומתוך כעס זה, תישפך הכוס שביד בעל הבית.
• בכי האי גוונא – כלומר: האורחים יכולים להעביר אוכל זה לזה גם כשהכוס ביד בעל הבית, ואין בכך חשש שיקפיד, שהלא הזמין את המסובים כדי שיאכלו. וכמובן שגם המוזמנים צריכים להתנהג בדרך ארץ, ולא להפוך עצמם לבעלי הבית. הכל במידה ובטעם טוב.
• שנטל ידיו – נתינת לחם לשמש שלא נתן ידיו יש בה איסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול". בגמרא כתוב שהאיסור הוא לתת "לתוך פיו", שזהו איסור חמור יותר; אולם המחבר אסר גם לתת לידו, כיוון שהנתינה היא על מנת לאכל מיד, וללא נתינה זו ייתכן שלא היה עובר על האיסור הזה כעת.

סעיף ב

^דלא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך (ט), ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה (י) (רבנו יונה סוף פרק אלו דברים).

^דרבנו יונה בסוף פרק ח' דברכות בשם יש אומרים.

• שיודע בו שיברך – בברכה, בניגוד לנטילת ידיים, לא עובר על איסר "לפני עיור", כי אינו מונע מהמקבל לברך. ובכל זאת אסור, כי מסייע בידו, ונראה כאילו מסכים עם דרכו, וכזילזול בה'. ולפי שאין כאן איסור ממש, לא כתב המחבר לשון "אסור ליתן" כפי שכתב בסעיף א'.
• בתורת צדקה – כיוון שאם נותן כצדקה, לא נראה שמלזל בא-ל, אלא דווקא שרוצה לקיים את מצוות ה'. לכן כתבו הפוסקים שהיום לא להימנע מלתת אוכל למי שאינו מברך, כי הדבר יגרום לשנאה. ועיין בספרי "בעקבות המחבר" בפרק "נתינת אוכל לחילוני" (מעמוד ק"י), בו אני מביא סימוכים רבים לדעת המקילים.

סעיף ג

^ההשמש מברך 'בורא פרי הגפן' על כל כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך (יא), וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף. ואינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה, שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת; ואם אין אדם חשוב בסעודה, צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כמו ביין (יב). הגה: שנים שהיו אוכלין ביחד, השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות, כדי שיצטרפו לזמון. ועיין לעיל סי' ק"ע סעיף כא.

^החולין ק״ז ע"ב.

• כנמלך ­– נמלך הוא מתחרט. ההלכה היא שמי שברך "הגפן" פטר בברכה זו גם את הכוסות שישתה בהמשך, אלא אם כן היה בדעתו לשתות רק כוס אחת, ואחר כך שינה את דעתו והחליט לשתות עוד (קע"ד, ה). והשמש כשברך לא ידע שיביאו לו עוד (ואם מצפה שיתנו לו עוד כוסות, אינו צריך לחזור ולברך).
• כמו ביין – הכל על פי הכלל שאם הוא מצפה שיתנו לו ברכתו על הכל, ואם לאו הברכה על הפרוסה הראשונה בלבד.

1. חכמינו הקפידו שהשמש (הוא מלצר הסעודה) יקבל מהאוכל אותו הוא מגיש. כיום לא מקובל שהמלצר יאכל תוך כדי הסעודה, לכן יש להקפיד שלפני תחילת השירות המלצר יקבל מהאוכל שמגיש [קס"ט (הק)].
2. לא יתן פת למלצר שלא נטל ידיו [א]. וכן נכון להימנע לתת אוכל למי שיודע שלא יברך, והרמ"א מתיר אם נותן לו בתורת צדקה [ב]. ובזמן הזה, שהדבר עלול לגרום לשנאה, רבים מקילים [(י)].
3. אם ברך ברכה ראשונה, וחשב שלא יאכל עוד: אם משנה את דעתו ורוצה להמשיך לאכול, צריך לחזור ולברך. ואם אוכל אצל אחרים, מקובל לומר שמסתמא דעתו על כל מה שיביאו לו [קס"ט, ג].