סימן ק"ע – דברי מוסר שינהג אדם בסעודה, ובו כ"ב סעיפים

בסימן זה הרבה הנהגות הקשורות בדרך ארץ, בחובה לאכול בנימוס, ולכבד את שאר הסועדים. שחלק מהתיאורים לא מתאימים לתקופתנו, עם שינויי דפוסי החיים. אבל העקרונות שרירים וקיימים.

סעיף א

^אאין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט (א); ^בואפילו מי שנתעטש בסעודה, אסור לומר לו 'אסותא' (ב). ^גהיו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים, נוטל ידו אחת ששפשף בה (ג); ואינו נוטל אלא בפני כולם, שלא יחשדוהו שלא נטל (ד). הגה: ואם לא שפשף אינו נוטל כלל אם לא נגע במקום ^*טנופת; אבל אם עשה צרכיו, ודאי צריך נטילה (ה) (הגהות אשירי פ"ב דברכות). והני מילי לשתות, אבל לאכול – נוטל אפילו בחוץ, דמידע ידעי דאנינא  דעתיה (פירוש: שמתטרפת ומתבלבלת דעתו), ולא אכל בלא נטילה (ו). ואם דבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו, כיון שהסיח דעתו (ז). הגה: והא דבעינן נטילה לשתייה, היינו בתוך הסעודה, דחיישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה (ח) (ר' יונה סוף פ"ב דברכות, ורש"י יומא דף ל' ע"א).

^אתענית ה׳ ע"ב.  ^בירושלמי פרק ו' דברכות.  ^גיומא ל' ע"א.  *נראה לעניות דעתי דכאן אירי ביושב לבדו בסעודה, וכן משמע לשון הגהת אשרי. ואם כן לא שייך לומר שיטול משום חשדא.

• קנה לושט – כלומר: מסוכן לדבר בזמן האכילה. בפתחי תשובה מובא שהכוונה אינה לשתוק במשך כל הארוחה, אלא לא לדבר בזמן האכילה ממש, אבל ביני לביני מותר לדבר. וראיה לדבר, שבפרקי אבות (פ"ג מ"ג) נאמר: "שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים". וכן יש לנהוג. לכתחילה עדיף לא להסתפק במזמור או בברכת המזון, אלא לעסוק בתורה ממש. במיוחד כשיושבים זמן רב בסעודה, ולא מסתפקים באכילה עצמה, אלא יושבים ומשוחחים, יש להקפיד לעסוק גם בדברי תורה.
• אסותא – ובלשוננו: "לבריאות". ואף שאמירה זו היא מכללי דרך ארץ, סכנת הדיבור בשעת הסעודה קודמת. וכיון שזה הדין, אין מקום שהמתעטש יפגע.
• ששפשף בה – כלומר: את היד בה ניקה את עצמו מטיפות מי הרגלים[1]. ונטילה זו חייבים בה גם שלא בזמן הארוחה. ואם לא שפשף, אין חובה לרחוץ את היד[2].
• שלא נטל – הלכה זו נאמרה בימיהם, שהטלת המים נעשתה בחוץ. והיום, שליד השירותים יש כיור, אין לחשוש לכך.
• צריך נטילה – הרמ"א מזכיר שאם עשה צרכיו צריך לרחוץ ידיו. פרטי דין זה נלמדו בסימן ד[3]. ולשיטת המחבר צריך במקרה זה לחזור ולברך "על נטילת ידיים"[4], אך שלמעשה נהגו ליטול בלי ברכה.
• ולא אכל בלא נטילה – כלומר: ההלכה שנאמרה למעלה, שיש ליטול ידיו בנוכחות המסובים, היא רק אם חוזר לשתות בלבד. אבל אם חוזר גם לאכול, יכול ליטול ידיו בחוץ, כיוון שאנשים אינם נחשדים בכך שאוכלים לאחר עשיית הצרכים בלי ליטול ידיהם.
• שהסיח דעתו – הכוונה ליוצא מהסעודה על מנת לדבר, שאנו חוששים שלכלך ידיו, לכן בחזרתו יטול ידיו שנית ולא יברך[5].
• נטילה לשתיה – הוקשה לרמ"א מדוע שיטול ידיו כשמתכוון רק לשתות, הלוא אין צורך ליטול ידיים לפני ששותים. ומסביר הרמ"א שבמקרה זה חייבו ליטול שמא ישנה דעתו ויאכל עוד לחם.

סעיף ב

^דשנים ממתינים זה את זה בקערה (ט), שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה (י). אבל אם הם שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד (יא).

^דברכות מ״ו ע"א.

• בקערה – הקערה כאן היא צלחת מרכזית, ששני הסועדים אוכלים ממנה. וכשאחד מפסיק לאכול מסיבה מסוימת, על השני לנהוג בו כבוד, להפסיק אף הוא מאכילתו, ולהמתין לחברו.
• עד שיגמור השתייה – אם האחד הפסיק לאכול משום שהוא שותה, ימתין לו חברו מהאכילה מהקערה המשותפת. דין זה פחות נוהג כיום, כשיש צלחת לפני כל אחד.
• בשביל האחד – משום שהשניים הם רוב, ואין זה מכבוד הסעודה שהם יצטרכו להמתין לאחד. מכאן למדנו שגם בדרך ארץ אין להקצין, ולא תמיד כבוד האחד מצדיק את טרחת הרבים.

סעיף ג

^המשיירין פאה בקערה, כל אחד מהאוכלים, והוא מאכל השמש (יב). אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה (יג) אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו (יד).

^הערובין נ״ג ע"ב.

• השמש – הוא המלצר, שדיני אכילתו התבארו בסימן הקודם. גם ההלכה להשאיר לו בקערה לא שייכת היום, כשכל אחד אוכל מצלחת אישית משלו.
• מן האלפס לתוך הקערה – כלומר: מהסיר לצלחת המרכזית.
• כלום לצרכו – כיוון שהסועדים צריכים להשאיר לשמש, ולא שהשמש ישאיר לעצמו.

סעיף ד

^ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו (טו).

^ורמב״ם בפרק ז' מהלכות ברכות.

• שלא לביישו – שמא יחשוב שמסתכלים בו משום שלקח יותר מדי, או משום שאינו אוכל לפי הכללים המקובלים.

סעיף ה

^זהנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה (טז).

^זמסכת דרך ארץ רבה פרק ו'.

• יעשה – כלומר: יכבד את בעל הבית, יתנהג כאורח ולא כבעל המקום.

סעיף ו

לא יהא אדם קפדן (פירוש: כעסן או רגזן) בסעודתו (יז).

^חשם במסכת דרך ארץ.

• קפדן בסעודתו – כגון שלא יקפיד אם לדעתו האורח לקח יותר מדי.

סעיף ז

^טלא יאכל אדם פרוסה ^*כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן (יח).

^טשם במסכת דרך ארץ. ^*פירוש: לא יאחז פרוסה כביצה בידו.

• גרגרן ­– גרגרן הוא מי שאינו שולט על תאוות אכילה שלו.

סעיף ח

^ילא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן; שנים – דרך ארץ; שלשה – הרי זה מגסי הרוח (יט). הגה: מיהו כוס קטן מאוד, מותר לשתותו בבת אחת (ב"י); וכן גדול מאוד, בשלשה או ארבעה פעמים (כ) (דברי עצמו).

^ישם במסכת דרך ארץ, ובפסחים פ״ו ע"ב וביצה כ״ה ע"ב.

• מגסי הרוח – שגם שתייה איטית מידי אינה מנומסת. אלא ישתה לא מהר מדי ולא לאט מדי.
• או ארבעה פעמים – כלומר: המספר אינו מוחלט, אלא הכל לפי המציאות. וכשלא שותה מחמת צימאו, אלא שותה להנאתו, יכול לשתות לאט, ואין בכך בו חיסרון דרך ארץ. ולמדנו מסעיף זה שני כללים: א. לא להתנפל על האוכל. ב. לא לאכול בגאווה מוגזמת, אלא הכל בענווה.

סעיף ט

^כלא יאכל שום או בצל מראשו, אלא מעליו; ואם אכל, הרי זה רעבתן (כא). הגה: ולא יאכל דרך רעבתנות, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית (כב) (טור).

^כביצה שם, ומסכת דרך ארץ רבה פרק ו'.

• רעבתן – כי הנוהג הוא להחזיק בראש הבצל, לאכול תחילה את העלים, ואחר כך לאכול את הבצל עצמו. ומי שמשנה את הסדר ההדרגתי הזה נראה כנדחף בתאוות אכילה.
• בידו השנית – גם זה נראה דרך רעבתנות.

סעיף י

^ללא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן (כג).

^למסכת דרך ארץ רבה פ"ט.

• על גבי השולחן – כי הפת הנגוסה מאוסה בעיני המסובים.

סעיף יא

^מלא ישתה אדם שני כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון, מפני שנראה כגרגרן (כד).

^ממסכת דרך ארץ רבה פ"ו.

• שנראה כגרגרן – כך כתוב במסכת דרך ארץ, שהיא מקור סעיפים אלו. וקשה להבין מה החיסרון בשתיית שתי כוסות בסיום הסעודה. יש שפירשו שהדבר קשור להקפדה שהייתה נהוגה להימנע ממספרים זוגיים. ולפי פירוש זה הנהגה זו אינה בעייתית כיום[6].

סעיף יב

^נשנים שיושבין על השלחן, הגדול פושט ידו תחלה (כה); והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן.

^נמסכת דרך ארץ רבה פ"ז.

• פושט ידו תחילה – כלומר: מגיש לעצמו ראשון.

סעיף יג

^סהנכנס לבית, לא יאמר תנו לי לאכול, עד שיאמרו הם (כו). הגה: לא יאמר אדם לחבירו: בא ואכול עמי מה שהאכלתני, דהוי כפורע לו חובו ונראה כאילו הלוה לו, ויש לחוש שיאכילוהו יותר ואית ביה (כז) משום רבית (כח); אבל מותר לומר לו: בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת, ומותר לאכול עמו אחר כך אפילו בסעודה יותר גדולה (כט) (דברי עצמו לפי' הטור).

^סמסכת דרך ארץ רבה פ"ח.

• עד שיאמרו הם – שלאורח אין לדבר אל בעל הבית מצורה שנראית כנתינת הוראות. ואם הוא רעב, הוא יכול לשאול בלשון בקשה.
• ואית ביה – תרגום: ויש בו.
• משום ריבית – אסרה תורה להלוות כסף על מנת לקבל תמורתו סכום גבוה יותר. ואסרו חכמים בכל החזרת חוב, שלא יחזיר הלווה יותר ממה שקיבל, גם אם עושה זאת מיוזמתו. האיסור הוא רק כשיש הלוואה, אולם אם נותן אדם מתנה לחברו, אין למקבל איסור לתת גם הוא מתנה בהזדמנות אחרת. כאן, אין להתנות הזמנת אורח לארוחה בכך שהאורח יזמין אותי פעם אחרת, כי כך הדבר נראה כמו חוב, ויהיה אסור לאורח כשמשיב סעודה לתת סעודה גדולה יותר מהסעודה שקיבל, משום שנראה כריבית.
• יותר גדולה – כי בלשון זו ברור שאין מדובר בחוב, אלא במתנה.

סעיף יד

^עלא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה (ל), אבל מקנח הקערה בפרוסה (לא).

^עמסכת דרך ארץ רבה פ"ט.

• על גבי הקערה – כלומר: אין לפרוס לחם מעל הצלחת הכללית. וטעם הדבר, שמא תיפול חתיכה בתוך המאכל, והוא ימאס[7].
• בפרוסה – כלומר: לאחר שסיימו המסובים לקחת את האוכל מהקערה, מותר "לנגב" את הנותר בפרוסת לחם. ובלבד שעושה זאת על מנת לאכול את הפרוסה, כמו שמבואר בתחילת הסימן הבא.

סעיף טו

^פלא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן, מפני שהוא ממחה (פירוש: מטריד) דעתו של חבירו (לב). ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת כל הבריות שוה (לג).

^פשם במסכת דרך ארץ.

• דעתו של חברו – וכן יש להימנע מלהתנהג בסעודה בכל מיני התנהגויות מוזרות.
• דעת כל הבריות שווה – כלומר: גם אם בעיניו אין בכך פסול, אפשר שחברו נגעל מכך.

סעיף טז

^צלא ישתה מהכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.

^צשם במסכת דרך ארץ.

• סכנת נפשות – שמא יש לו זיהום או וירוס כלשהו, ויעבור מהמשקה לחברו.

סעיף יז

^קלא ישתה כוסו ויניחנו על השלחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו (לה).

^קשם במסכת דרך ארץ.

• ויתננו לו – נהגו בימיהם שכשנגמרת הכוס, בא השמש וממלא אותה. ואין זה מדרך ארץ להניח את הכוס הריקה על השולחן, אלא צריך להחזיקה בידו עד שיקחנה השמש. דין זה לא שייך בימינו.

סעיף יח

^רהנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש (לו), שמא יארע דבר קלקול בסעודה (לז), אלא יקחנו ויניחנו ואחר כך יתננו לו (לח).

^רשם במסכת דרך ארץ.

• ויתננו לשמש – כלומר: אם רוצה אדם לתת את המנה שלו לשמש, לא יעשה זאת.
• דבר קלקול בסעודה – ויחסרו מנות ויתבייש בעל הבית.
• יתננו לו – כלומר: אחרי שכל המסובין קיבלו מנותם, יכול לתת לשמש את מנתו. גם דין זה לא שייך בימינו.

סעיף יט

^שאורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית (לט), אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית.

^ששם במסכת דרך ארץ, וחולין צ״ד ע"ב.

• של מבעל הבית – נתינה כזו אינה מנימוסי האורח, ועליו לזכור שהאוכל אינו שלו. והדבר לא דומה לנתינה לשמש (שדיניה התבארו בסימן הקודם), כיוון שבימיהם הנוהג היה שגם האורחים נותנים לשמש[8].

סעיף כ

^תנקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה (מ).

^תסנהדרין כ״ג ע"א.

• בסעודה – סעודת עמי הארץ היא סעודה בה אנשים מאבדים את זמנם בדיבורים לא ראויים. לימינו פירוש הלכה זו, שצריך להיזהר ולברור את הסעודות והמפגשים בהם משתתפים. וכמובן אם בזכות התלמיד חכם המפגש והסעודה יהיו באווירה ראויה, מצווה להשתתף.

סעיף כא

השמש שהיה משמש על שנים, הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות (מא). היה משמש על שלשה, אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות.

^אברכות מ״ה ע"א.

• רשות – בדרך כלל אין לשמש להצטרף ללא רשות, אולם כששניים סועדים, אנו משערים שרצונם שיהיה להם זימון לברכת המזון. נראה שגם דין זה לא שייך היום, ושני אנשים שנפגשים לאכול יחד אינם מעוניינים לצרף שלישי רק לצורך זימון. אך יש ללמוד מהלכה זו עד כמה חשוב להשתדל לזמן כשאפשר.

סעיף כב

אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס (מב), ולא תשפוך, משום בל תשחית. אבל אחר שתיית מים, שפוך מהם דרך שם (מג). הגה: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים (מד) (ברכות מ' ע"א), וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ט  (מה). ונראה לי דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש (מו). וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מטעם שנתבאר.

^בארחות חיים מגמרא דמסכת תמיד [כז ע"ב].

• משום מיאוס – וגם משום סכנה, כפי שראינו למעלה.
• דרך שם – דרך מקום השתייה. כי אין למים ערך רב.
• שתה מים – אלו הערות של בריאות.
• סימן קע"ט – בסופו. ושם הביאם המחבר וחזר וצרפם לדיני הבריאות שכאן. וראה דברינו שם, וכן בסוף סימן קע"ז.
• ליכא למיחש – כלומר: אם הלחם עצמו מכיל מלח (כמו בלחמים שלנו), והמשקה מכיל מים, אין לחשוש לדברי הגמרא הללו. אגב הערות אלו בענייני בריאות, המשנה ברורה מביא כאן את דברי השל"ה שאדם צריך להיזהר לאכול אוכל בריא, ולהימנע מדברים המזיקים לבריאות, ובכך כל אכילתו נחשבת כחלק מעבודת הבורא. וקדמו הרמב"ם שכתב (הלכות דעות ד', טו): "ורוב החלאים שבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה".

נימוסים בשעת הסעודה (ק"ע)

1. אין לדבר בזמן האכילה ממש [א]. אך בזמן הסעודה יש לדבר בדברי תורה [(א)].
2. אין להסתכל בצלחת חברו בזמן שאוכל [ד].
3. על האורח לכבד את בעל הבית [ה], ובעל הבית לא יקפיד על אורחיו [ו].
4. אורח לא ידרוש אוכל ממארחיו [יג].
5. אין לאכול מהר מידי, אלא יש לאכול בנחת [ז-ט].
6. אין לנהוג בסעודה בצורה מאוסה בעיני הסועדים [י, יד-טו], והכל לפי הזמן והמקום.
7. המזמין את חברו לסעוד, ומתכנן שגם חבר יזמין אותו, לא יאמר זאת בלשון תנאי, משום חשש ריבית, אלא יאמר זאת בלשון הזמנה [יג].
8. אין לשתות מכוס חברו, מחשש למחלות מדבקות [טז].
9. נקיי הדעת לא ישבו בסעודה בחברה לא ראויה [כ], אלא אם בזכות ישיבתם שם האווירה תתעלה [(מ)].

[1] ראה למשל שו"ע או"ח מ"ג, א: "שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו".

[2] סימן ז' סעיף ב. עיין שם פרטי הדין

[3] סעיף י"ח.

[4] כפי שהתבאר בסוף סימן קס"ד.

[5] כך הכריע ערוך השולחן, והמשנה ברורה כתב שיברך, ונראה שהמנהג הוא לא לברך.

[6] שכשם שלא חוששים היום לשדים, לא חוששים לזוגות. בספר נחלת יעקב (פירוש על מסכת דרך ארץ רבה, ממנה מקור סעיף זה) מסביר כי בזמן שנמנעו לשתות זוגות, אם אדם שותה שתי כוסות לפני ברכת המזון, נראה  שהוא גרגרן, שתאוות השתייה שלו מביאה אותו לזלזל בסכנה.

[7] על פי הב"ח בפירושו השני.

[8] העבד כאן אינו המשרת בסעודה, שהלא העבד המשרת הוא השמש, ומותר לתת לו אוכל.