סימן קע"ג – דין מים אמצעיים, ובו ג' סעיפים

סימן זה עוסק בנטילת ידיים בין מנה בשרית למנה חלבית בסעודה. להבנת הסימן ניזכר בכמה דינים הקשורים לאיסור בשר בחלב. מהתורה אסור לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד. מדרבנן אסור לאכול אותם יחד אפילו אם לא נתבשלו, ולא עוד, אלא שאחרי אכילת בשר צריך להמתין עד הסעודה הבאה (לרוב הפוסקים יש להמתין שש שעות[1]). אחרי אכילת חלב או גבינה אין צריך להמתין לפני אכילת בשר, אלא יש לקנח את הפה וליטול ידיים (יו"ד פ"ט, ב). ההלכה מבחינה בין אכילת בשר ממש, ובין אכילת תבשיל בשרי (כגון מרק בשרי שאין בו בשר בעין): מעיקר הדין אחרי תבשיל בשרי אין צורך להמתין לפני שתיית חלב או אכילת תבשיל חלבי, אך אם לאחר התבשיל הבשרי אוכל גבינה ממש, חייב ליטול ידיו. ואם אכל תבשיל חלבי או שתה חלב, אינו צריך ליטול ידיו לאחר אכילתם, אך אם אכל גבינה, צריך ליטול ידיו לפני שיאכל בשר.

סעיף א

^אמים אמצעים רשות (א). והני מילי בין תבשיל לתבשיל (ב), אבל בין תבשיל לגבינה (ג) – חובה. הגה: ועיין ביו"ד סימן פ"ט (ד).

^אחולין קה ע"ב.

• רשות – זו לשון הברייתא במסכת חולין. ופירושה: נטילת הידיים שנהוגה בין המנות, אינה מטעם הלכתי, אלא נימוס בלבד. אך בהמשך מסבירה הגמרא שאמירה זו בין סתם מנות, אך בין תבשיל בשר לחלב חובה ליטול, כפי שמביא המחבר בהמשך המשפט.
• בין תבשיל לתבשיל – בבית יוסף מבאר שמשפט זה כולל לא רק שאין חובה ליטול ידיו בין מנה בשרית (או סתמית) למנה בשרית אחרת, אלא גם היתר שלא ליטול ידיים בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה. כיוון שאין צורך בהמתנת שעות לאכול גבינה אחרי תבשיל של בשר, ומותר לאכול הגבינה בסמוך, יש טעם ליטול ביניהם ידיו, אך מלמד אותנו המחבר שנטילה זו אינה חובה אלא כשאוכל גבינה ממש, אבל לא כשאוכל תבשיל חלבי.
• בין תבשיל לגבינה – כלומר: בין תבשיל בשרי לגבינה ממש, וכן כשאוכל בשר אחרי גבינה.
• סימן פ"ט – סעיף ג. שם אוסר הרמ"א לאכול גבינה או אפילו תבשיל חלבי אחרי תבשיל של בשר. היום גם אשכנזים וגם ספרדים נוהגים להמתין שש שעות אחרי תבשיל של בשר כמו אחרי אכילת בשר, כדברי הרמ"א, וממילא דברי המחבר ליטול ביניהם ידיים אינם הלכה למעשה, אלא בשעת הצורך, כגון חולה שיכול לסמוך על עיקר הדין.

סעיף ב

^בבין בשר לדגים חובה ליטול, משום דקשה לדבר אחר (ה), וחמירא סכנתא מאיסורא (ו). הגה: ועיין יו"ד סימן קט"ז (ו).

^בטור בשם הרא״ש, מגמרא דפסחים ע״ו.

• לדבר אחר – "דבר אחר" זו מחלת הצרעת. הגמרא אומרת שאכילת בשר ודגים יחד עלולה לגרום לצרעת, וכן פסק המחבר[2]. לא ידוע לנו היום שאכילה ביחד של בשר ודגים גורם למחלת הצרעת, לכן כתב המגן אברהם כאן שיש מקום להקל בדין זה בזמננו. אבל נראה שהמנהג להפריד באכילה בין בשר לדגים נשאר עד היום.
• וחמירא סכנתא מאיסורא – תרגום: וחמורה סכנה מאיסור. לכן בענייני סכנה צריך להחמיר בספקות, ואילו באיסורים יש הקלות מסוימות בספקות. מהלכה זו אנו לומדים שיש איסור גמור לעשות דברים שיש בהם סכנה, כמו לעשן, לאכול מאכלים לא בריאים או לאכול יותר מדי. דברים אלו מסוכנים יותר מהחשש שהיה באכילת בשר ודגים ביחד.
• סימן קט"ז – סעיף ג'. שם הביא המחבר חובה זו ליטול ידיו בין בשר לדגים, וכתב הרמ"א שנוהגים להתיר לאוכלם זה אחר זה בלי רחיצת הפה והידיים ביניהם.

סעיף ג

(ח) ^גכל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים, בין להקל (ט) בין להחמיר (י); חוץ מהיסח הדעת (יא), שפוסל באמצעים, מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכים שימור (יב); וחוץ מניגוב הידים, שאמצעים צריכים ניגוב כראשונים (יג). הגה: ויש שאמרו שאמצעיים צריכים דווקא מים, מה שאין כן באחרונים (ב"י בשם אורחות חיים), כדלקמן סימן קפ"א (סעיף ט).

^גארחות חיים בשם הראב״ד.

• הקדמה לסעיף – בסימן קפ"א מבוארים הלכות "מים אחרונים", זו נטילת הידיים לפני ברכת המזון. הלכות המים האמצעיים בין גבינה לבשר בסעודה דומים ברובם למים אחרונים. בהלכות מים אחרונים נבאר הלכות אלו בפירוט, וכאן נסביר בקצרה את דברי המחבר.
• בין להקל – דברים בהם מים אחרונים קלים ממים ראשונים. כגון שאין צריך ליטול את כל היד, אלא רק עד הפרק שני של האצבעות; ושלא מברכים עליהם. וכן שמותר ליטול בכל מיני משקים, אלא שבכך הרמ"א מחמיר, כפי שמפורש בסוף הסעיף.
• בין להחמיר – כגון שאין ליטול על הקרקע, ואין ליטול במים חמים מאוד.
• מהיסח הדעת – במים ראשונים, אם הסיח דעתו בין הנטילה לאכילה, צריך לחזור וליטול בלי ברכה[3]. ובמים אחרונים אין צריך לחזור וליטול אפילו אם לא בירך ברכת המזון מיד (אולם אסור לאכול עד שיברך ברכה ראשונה). ובאמצעיים צריך לחזור וליטול
• צריכים שימור – כלומר: במים אמצעיים, אם הסיח דעתו מידיו עליו לנטלם שוב קודם שיאכל בשר, כבמים ראשונים. השמירה היא הזהירות שלא ללכלך שוב את הידיים בנגיעה באוכלים.
• כראשונים – מים ראשונים צריכים ניגוב אחרי הנטילה, ומים אחרונים לא[4]. ובמים אמצעיים צריך ניגוב, כי מאוס לאכול כשהידים רטובות[5]. אמנם מעיקר הדין ראינו[6] שמי שנטל במים מרובים או שטבל ידיו, אינו חייב בניגוב[7].

דין מים אמצעיים (קע"ג)

1. בין מנה ראשונה למנה שניה, נטית הידיים היא רשות. אולם בין מנה חלבית למנה בשרית, וכן בין תבשיל בשרי למאכל חלבי שמותר אחריו, חובה ליטול ידיים [א].
2. בין בשר לדגים אין צורך ליטול ידיים [(ה), (ז)].
3. הלכות מים אמצעיים דומים להלכות מים אחרונים, מלבד לעניין היסח הדעת, שפוסל באמצעיים; וניגוב הידיים, שבאמצעיים צריך ניגוב [ג].

[1] ויש בכך חילופי מנהגים: בין האשכנזים יש גם הממתינים שעה, ויש הממתינים שלש שעות. ובין הספרדים מקובל להמתין שש שעות, אלא שיש הממתינים שש שעות שלמות, ויש ממתינים חמש שעות ורוב שעה שישית, ויש הממתינים חמש שעות וקצת משעה שישית.

[2] הגמרא בפסחים דף ע"ו ע"ב; המחבר ביו"ד קט"ז, ב.

[3] כפי שהתבאר בסימן ק"ע סעיף א.

[4] דין ניגוב מים ראשונים בסימן קנ"ח סעיף יב; ודין מים אחרונים בסימן קפ"א סעיף ח בדעה הראשונה.

[5] בעוד שבמים ראשונים הטעם הוא משום טומאת הידיים. מג"א כאן ס"ק ג'.

[6] סימן קנ"ח ס"ק מ'.

[7] ולא חוששים בהם למיאוס, כי ידיו נקיות; אבל במים אמצעיים ידיו מלוכלכות, לכן חוששים למיאוס (כך הסביר בהגהות איש מצליח). לכן  ייתכן שגם במים אמצעיים אם ממש רוחץ ידיו, ולא רק מעביר עליהם קצת מים כמו במים אחרונים, שאין צריך לנגב.