סימן ק"פ – הלכות שאריות הפת, ובו ה' סעיפים

סעיף א

^אאין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון (א).

^אהרא״ש והמרדכי בברכות פ"ו.

• אחר ברכת המזון – כך ניכר שברכת המזון קשורה לסעודה. דין זה כמובן הוא רק לכתחילה, וגם אם הוסרו המפה והלחם אפשר לברך.

סעיף ב

^בכל מי שאינו משייר פת על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ב). אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן (ג), ואם עשה כן מחזי דלשם עבודת כוכבים עביד, שנאמר: 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן' (ד).

^בסנהדרין צ״ב ע"א.

• לעולם – יש כאן סיבה נוספת להשאיר לחם על השולחן: להעיד על שפע ברכת ה', שאכלנו לשובע והותרנו. והמסלק את השולחן כאילו כופר בשפע.
• ויתננה על השולחן – אין להוריד את הלחם שנותר לפני ברכת המזון, אבל גם אין להביא לחם חדש במיוחד עבור ברכת המזון.
• העורכים לגד שולחן – פסוק בישעיהו ס"ה, ו"גד" הוא שם עבודה זרה. כששם כיכר לחם על השולחן לאחר האוכל נראה כאילו שם זאת לצורך הקרבה לעבודה זרה. ומשמעות הדבר, שאצל עובדי עבודה זרה הלחם הוא מטרת החיים, ואצלנו הוא אמצעי בלבד.

סעיף ג

^גקודם שיטול ידיו יכבד (ה) הבית, שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה (ו), אף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית (ז), שמא יהא השמש עם הארץ, שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ויניח גם פרורין שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד, לכך יכבד תחלה. ^דועכשיו אין אנו נוהגים כך, מפני שאין אנו מסלקין השלחן, ואנו נוטלין הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פרורים (ח), וליכא למיחש למידי (ט).

^גברכות נ״א ע"ב ונ״ב ע"ב.  ^דרבנו יונה שם.

• יכבד – כלומר: יטאטא.
• במים של נטילה – בזמנם נטלו ידיים על הרצפה, עליה עלולים להיות פירורי לחם.
• שאין בהם כזית – כיוון שלא עוברים על איסור "בל תשחית" בדברים שערכם מועט מאוד.
• שאין שם פירורים – וכבר לא שופכים את מי הנטילה על הרצפה.
• וליכא למיחש למידי – תרגום: אין לחשוש לכלום.

סעיף ד

^האף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות (י).

^התוספות בברכות נב ע"ב ובחולין ק״ה ע"ב.

• קשה לעניות – כיוון שמזלזל בברכת ה' שנתן לו לחם. לכן כדאי לא לקנות לחם בכמות מוגזמת, אלא יקנה כפי הצורך, וכך לא יבוא לידי זריקת כמות גדולה של אוכל. עוד למדנו מכאן, שיש להיזהר שלא לאבד דברים הראויים לשימוש, ואם אין לאדם שימוש בדבר מסוים, ישתדל לא לזרוק, אלא יתנהו למי שיש לו שימוש בדבר, אם אפשר. ואם יש אפשרות לזרוק במקום הדואג למיחזור, כך ראוי ונכון לעשות.

סעיף ה

^ונוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון (יא), ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב (יב).

^ורוקח והר"ד אבודרהם ושבלי הלקט [ודין שבת הוא תוספת הב"י].

• בשעת ברכת המזון – על אבני המזבח התורה מצווה: "ולא תניף עליהם ברזל"[1], ומסבירים חז"ל כי הסכין בא לקצר חייו של אדם ואילו המזבח בא להאריך חיו של אדם. ושולחן האוכל נחשב כמזבח לעניין זה.
• בשבת ויום טוב – על עשיו נאמר "על חרבך תחיה". מכאן שהחרב והסכין רומזים למתנכלים לישראל[2]. וביום השבת, מפאת קדושת היום אין לנו לחשוש כלל מהמתנכלים לנו. במילים אחרות: היכן שיש קדושה, גם הסכין והחרב משמשים לייעוד נעלה.

הלכות שאריות הפת (ק"פ)

1. לכתחילה לא יסיר את המפה והלחם הנשאר מהסעודה עד לאחר ברכת המזון [א], אולם אין להביא כיכר חדש לצורך הברכה [ב].
2. אין לזרוק לחם, ובכלל צריך לדאוג שלא להשחית דבר שיכול להועיל למישהו [(י)].
3. נוהגים לא להשאיר על השולחן סכין מתכת מגולה בזמן ברכת המזון בימות החול [ה].

[1] הפסוק זה (מדברים כ"ז, ה) המובא כאן בב"י בשם הרוקח, נאמר על המזבח בהר עיבל. על המזבח לדורות לשון הכתוב הוא: "ולא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה" (שמות כ' כב).

[2] על פי ערוך השולחן.