סימן ר"ג – דיני ברכת פירות הארץ, ובו ח' סעיפים

בסימן זה רשימה של פירות וירקות שיש מקום להסתפק בברכתם, ומבאר כאן המחבר מה לברך עליהם, על פי הכללים שהבאנו בהקדמה לסימן ר"ב.

הרשימה כאן מצומצמת, ובנוסף לא תמיד קל לזהות על איזה פרי או ירק מדובר בשפתנו. לכן העתקנו כנספח רשימת מאכלים שונים וברכותיהם, כפי שפרסם הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

סעיף א

^אעל פירות הארץ מברך 'בורא פרי האדמה' (א).

^אברכות לה ע"א במשנה.

• בורא פרי האדמה – פירות האילן לעניין הברכה הם פירות הגדלים על ענפים הנשארים משנה לשנה, כפי שמסביר הרמ"א בסעיף ב'. לכן פירות של צמח שענפיו מתחדשים בכל שנה ברכתם "פרי האדמה". וכן צמחים חד-שנתיים שזורעים בכל שנה, כקטניות למשל.

סעיף ב

^בעל התותים הגדלים בסנה – 'בורא פרי האדמה' (ב). הגה: ^*)דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו (ג), מברכין עליו 'בורא פרי האדמה' (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים).

^בברכות מ׳ ע"א ובתוספות על פי הירושלמי דמסכת כלאים, אף על פי שהעץ מתקיים משנה לשנה.  ^*)ונראה לעניות דעתי שהגהת רמ״א שייך אחר סעיף ג׳, וכן הוא בתשובת הגאונים שהביא הבית יוסף.

• פרי האדמה – ככל הנראה הכוונה לפרי הנקרא בפינו פטל. והוא הדין גם לפרי הקרוי כיום תות שדה.
• משרשיו – נתרגם את המשפט (החל מהמילה 'והני'): ואלו (התותים), כיוון שכלה העץ לגמרי בחורף וחזר ופרח משורשו.

סעיף ג

^געל המאוזי"ש (ד) – 'בורא פרי האדמה'.

^גבתשובת הגאונים.

• המוזאי"ש – הן הבננות, הנקראות גם 'מוז'.

סעיף ד

^דעל פירות שמוציאין אילני סרק – 'שהכל' (ה).

^דשבלי הלקט בשם תשובת הגאונים.

• שהכל – הכוונה לעצים שפירותיהם אינם חשובים ואינם נאכלים בדרך כלל על ידי האדם (כדוגמת השיזף). ואם בכל זאת אוכל את הפירות, כיוון שהם אינם חשובים וגידול העץ אינו לצורך אכילתם, ברכתם "שהכול".

סעיף ה

^הבני אסא (ו), אף על גב דבישלן והויין כפירות (ז), אינו מברך אלא 'שהכל' (ח).

^השבלי הלקט שם.

• בני אסא – אלו שיחי ההדס, שגדלים בהם פירות קטנים שלא נועדו למאכל.
• דבישלן והויין כפירות – תרגום: שבישלם ונעשו (טובים) כפירות.
• שהכל – ואין דינם כפירות הטובים לאכילה שהם מבושלים, ששומרים על עיקר ברכתם ("העץ" או "האדמה"), כיוון שאין מגדלים את ההדס עבור פירותיו, ולכן פירותיו אינם חשובים.

סעיף ו

^ועל זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב – 'בורא פרי האדמה' (ט). ונראה דהוא הדין אם מרקחים אותו יבש (י), כיון שעל ידי כך הוא ראוי לאכילה – הזנגביל עיקר, ומברך עליו 'בורא פרי האדמה' (יא).

^וברכות ל״ו ע"ב, ויומא פ״א ע"ב, ושם בפרוש רש״י.

• האדמה – משום שהפרי הוא העיקר; ואף שמערבים אותו בדברים נוספים, הוא אינו מאבד את ברכתו.
• יבש – הזנגביל החי ראוי לאכילה, ואילו היבש אינו ראוי לאכילה כשלעצמו אלא כתבלין, ואז אין מברכים עליו (כפי שהתבאר בסימן הקודם סעיף טז). אלא שכאן הוא מתוקן לאכילה על ידי המרקחת.
• האדמה – פירות שאינם ראויים למאכל כפי שהם, ומתוקנים לאכילה על ידי תוספת דבש או על ידי בישול – ברכתם "שהכול"[1]. אולם על זנגביל טרי מברכים "בורא פרי האדמה", ולכן גם כאשר הוא נעשה תבלין ואיבד את ברכתו, אם חוזרים ומתקנים אותו לאכילה חוזרת ברכתו להיות "בורא פרי האדמה".

סעיף ז

^זבשמים (יב) שחוקים ומעורבים עם סוקר – הבשמים עיקר, ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים (יג).

^זטור בשם ר״מ מרוטנברג.

• בשמים – שאפשר גם לאכול אותם בפני עצמם.
• ברכת אותם בשמים – בין אם ברכתם "האדמה" או "העץ". ואף שהם שחוקים ומעורבים עם סוכר, אין הם מאבדים בכך את ברכתם. ואם אינם ראויים לאכילה בפני עצמם אלא רק כתבלין, אין מברכים עליהם אם אוכלם בפני עצמם, וכשהם שחוקים ומעורבים בסוכר ברכתם "שהכול".

סעיף ח

^חצנון (יד), מברך עליו 'בורא פרי האדמה' ^*).

^חברכות ל״ו ע"א. ^*)אף על גב דסופו אם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ.

• צנון – הצנון הוא שורש הראוי לאכילה. ומבארת הגמרא שאף שאם נשאיר אותו באדמה הוא יתקשה כעץ, כאשר הוא רך תהיה ברכתו "בורא פרי האדמה".

ברכת פירות הארץ (ר"ג)

1. על פירות של צמחים שענפיהם מתחדשים בכל שנה, וכן על צמחים חד-שנתיים הנזרעים בכל שנה מחדש, מברכים "בורא פרי האדמה".
2. אילן סרק שיש לו פירות שאפשר בדוחק לאוכלם, ברכתם "שהכול" [ד]; דוגמה לדבר הם פירות ההדס [ה].
3. תבלין שראוי לאכילה כשהוא חי, כגון זנגביל, אם ייבשו כך שאין הוא ראוי לאכילה כמו שהוא, וחזר ותיקנו לאכילה על ידי מרקחת – מברכים עליו את ברכתו המקורית [ו].
4. עלי בשמים הראויים למאכל שומרים על ברכתם גם כאשר הם שחוקים ומעורבים עם סוכר [ז].

[1] כפי שהתבאר בכמה מקומות בסימן הקודם, כגון סעיף יד.