סימן ר"י – האוכל פחות מכזית, ובו ב' סעיפים.

למדנו שטעם ברכות הנהנין הוא שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ולכן החיוב בברכה ראשונה אינו תלוי בשיעור; אולם ברכה אחרונה מברכים רק אחר אכילה משמעותית בשיעור מסוים[1]. בסימן זה יתבארו השיעורים המחייבים בברכה אחרונה. ואגב דין זה דן המשך הסימן בטועם שלא אוכל כדי ליהנות, האם נחשב אכילה גם לצורך ברכה ראשונה.

סעיף א

^אהאוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים (א), מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין (ב), ולאחריו אינו מברך כלל (ג). ^בויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רימון, שמברכין לאחריו אף על פי שאין בו כזית (ד); לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית (ה). הגה: ולא מקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא, אבל אם לקח הגרעין ממנו, לא מקרי בריה (ר' יונה פ' כיצד מברכין, וב"י בשם רשב"א). ^גויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין (ו) אם מברכין אותה על כזית (ז), ^דלכן טוב ליזהר שלא לשתות [אלא] פחות מכזית או רביעית.

^אתוספות ברכות ריש ל״ט ע״א, והרמב״ם פ״ג מהל' ברכות, והרא״ש, והרשב״א שם.  ^בתוספות שם והרא״ש והרשב״א ור׳ יונה, להשוות הירושלמי עם תלמוד שלנו.  ^גתוספות בסוכה כ״ו ע״ב וביומא ע״ט ע״א.  ^דהרא״ש בפ״ז דברכות.

• משאר משקים – השיעור המקובל ל'כזית' הוא 27 מ"ל (חצי ביצה[2]), ול'רביעית' הוא 86 מ"ל (ביצה וחצי).

רבים מן הפוסקים נקטו שאי אפשר לומר ברכה אחרונה על אכילת כזית, אלא כשמשך אכילתו אינו יותר מזמן של "כדי אכילת פרס", שהוא כ-6 וחצי דקות. וכן בענין השתיה, שאין לברך ברכה אחרונה על משקים, אלא אם נמשכה שתיית המשקה כזמן שתיית רביעית, שהוא כמה שניות. ועל פי זה הורו שלא לברך ברכה אחרונה על שתיית קפה או תה חם. ונראה שזו הדעה שהתקבלה למעשה[3].

• הראויה לאותו המין – כלומר שיברך לכל מין את הברכה הראויה לו: "המוציא", "מזונות" וכיו"ב. הברכה אינה משתנית מפאת השיעור הקטן.
• כלל – משום שאין באכילה זו הנאה חשובה.
• שאין בו כזית – כיוון שבפרי שלם יש חשיבות בפני עצמו, גם אם הוא קטן.
• פחות מכזית – אך אין בכך איסור. ולכן דקדק המחבר ונקט נוסח "נכון ליזהר". והלכה למעשה, אם אכל גרגיר אחד של ענב ואין בו שיעור כזית, לא יברך ברכה אחרונה.
• של יין – וכן בכל המשקים.
• על כזית – או שאין לברך עד רביעית, שכאמור שיעורו כנפח שלושה זיתים.

סעיף ב

^ההטועם את התבשיל (ח) אינו צריך לברך עד רביעית (ט), ^וואפילו אם הוא בולעו (י). ^זויש אומרים שאם הוא בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט, ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה (יא). הגה: וספק ברכות להקל (יב).

^הברכות י״ד ע״א. ^וממשמעות הרי״ף, והרמב״ס בפ״א מהל' ברכות.  ^זתוספות בשם ר״ח ושאר פוסקים.

• הטועם את התבשיל – כדי לבדוק אם הוא מבושל כראוי או אם צריך להוסיף לו תבלינים, ואין הטועם מעוניין כעת לאכול.
• עד רביעית – כתבו הפוסקים שהמילה 'תבשיל' כאן משמעה מאכל נוזלי, ובאוכל מוצק השיעור הוא כזית[4].
• בולעו – כיוון שטעימה, אפילו אם הוא בולע את המאכל, אינה כאכילה להנאתו. אבל טעימה של רביעית היא חשובה, ובה בוודאי שהטועם גם נהנה מהאכילה, והדבר אינו תלוי בדעתו.
• אינו צריך ברכה – לדעה זו אם הטועם בולע את המאכל, כוונתו אינה משנה, והוא נחשב ככל אדם שאוכל ששיעורו לברכה ראשונה בכלשהו. והסוגיה שפטרה מברכה את הטועם כוונתה לאדם שפולט את המאכל לאחר שטועם.
• להקל – ולכן הטועם פחות משיעור לא יברך, אף אם הוא בולע.

שיעור ברכות הנהנין (סימן ר"י)

1. על כל אכילה, גם ששיעורה קטן מאוד, יש לברך ברכה ראשונה [א].
2. הטועם בזמן הכנת תבשיל לדעת אם הוא טוב, לא יברך אם אינו טועם שיעור רביעית לנוזל [ב] וכזית למוצק [(ט)].
3. השיעור לברכה אחרונה הוא כזית (27 מ"ל) למאכל, ורביעית (86 מ"ל) למשקה [א].

סימן ר"י – האוכל פחות מכזית, ובו ב' סעיפים.

למדנו שטעם ברכות הנהנין הוא שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ולכן החיוב בברכה ראשונה אינו תלוי בשיעור; אולם ברכה אחרונה מברכים רק אחר אכילה משמעותית בשיעור מסוים[5]. בסימן זה יתבארו השיעורים המחייבים בברכה אחרונה. ואגב דין זה דן המשך הסימן בטועם שלא אוכל כדי ליהנות, האם נחשב אכילה גם לצורך ברכה ראשונה.

סעיף א

^אהאוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים (א), מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין (ב), ולאחריו אינו מברך כלל (ג). ^בויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רימון, שמברכין לאחריו אף על פי שאין בו כזית (ד); לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית (ה). הגה: ולא מקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא, אבל אם לקח הגרעין ממנו, לא מקרי בריה (ר' יונה פ' כיצד מברכין, וב"י בשם רשב"א). ^גויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין (ו) אם מברכין אותה על כזית (ז), ^דלכן טוב ליזהר שלא לשתות [אלא] פחות מכזית או רביעית.

^אתוספות ברכות ריש ל״ט ע״א, והרמב״ם פ״ג מהל' ברכות, והרא״ש, והרשב״א שם.  ^בתוספות שם והרא״ש והרשב״א ור׳ יונה, להשוות הירושלמי עם תלמוד שלנו.  ^גתוספות בסוכה כ״ו ע״ב וביומא ע״ט ע״א.  ^דהרא״ש בפ״ז דברכות.

• משאר משקים – השיעור המקובל ל'כזית' הוא 27 מ"ל (חצי ביצה[6]), ול'רביעית' הוא 86 מ"ל (ביצה וחצי). הרבה פוסקים מתנים אכילת הכזית בזמן של "בכדי אכילת פרס" כ 6 וחצי דקות ושתית המשקים בזמן של שתיית רביעית ככמה שניות. ועל פי זה אמרו שאין לברך ברכה אחרונה בשתיית קפה או טה חם. וזה נראה הדעה המקובלת.[7]
• הראויה לאותו המין – כלומר שיברך לכל מין את הברכה הראויה לו: "המוציא", "מזונות" וכיו"ב. הברכה אינה משתנית מפאת השיעור הקטן.
• כלל – משום שאין באכילה זו הנאה חשובה.
• שאין בו כזית – כיוון שבפרי שלם יש חשיבות בפני עצמו, גם אם הוא קטן.
• פחות מכזית – אך אין בכך איסור. ולכן דקדק המחבר ונקט נוסח "נכון ליזהר". והלכה למעשה, אם אכל גרגיר אחד של ענב ואין בו שיעור כזית, לא יברך ברכה אחרונה.
• של יין – וכן בכל המשקים.
• על כזית – או שאין לברך עד רביעית, שכאמור שיעורו כנפח שלושה זיתים.

סעיף ב

^ההטועם את התבשיל (ח) אינו צריך לברך עד רביעית (ט), ^וואפילו אם הוא בולעו (י). ^זויש אומרים שאם הוא בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט, ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה (יא). הגה: וספק ברכות להקל (יב).

^הברכות י״ד ע״א. ^וממשמעות הרי״ף, והרמב״ס בפ״א מהל' ברכות.  ^זתוספות בשם ר״ח ושאר פוסקים.

• הטועם את התבשיל – כדי לבדוק אם הוא מבושל כראוי או אם צריך להוסיף לו תבלינים, ואין הטועם מעוניין כעת לאכול.
• עד רביעית – כתבו הפוסקים שהמילה 'תבשיל' כאן משמעה מאכל נוזלי, ובאוכל מוצק השיעור הוא כזית[8].
• בולעו – כיוון שטעימה, אפילו אם הוא בולע את המאכל, אינה כאכילה להנאתו. אבל טעימה של רביעית היא חשובה, ובה בוודאי שהטועם גם נהנה מהאכילה, והדבר אינו תלוי בדעתו.
• אינו צריך ברכה – לדעה זו אם הטועם בולע את המאכל, כוונתו אינה משנה, והוא נחשב ככל אדם שאוכל ששיעורו לברכה ראשונה בכלשהו. והסוגיה שפטרה מברכה את הטועם כוונתה לאדם שפולט את המאכל לאחר שטועם.
• להקל – ולכן הטועם פחות משיעור לא יברך, אף אם הוא בולע.

שיעור ברכות הנהנין (סימן ר"י)

4. על כל אכילה, גם ששיעורה קטן מאוד, יש לברך ברכה ראשונה [א].
5. הטועם בזמן הכנת תבשיל לדעת אם הוא טוב, לא יברך אם אינו טועם שיעור רביעית לנוזל [ב] וכזית למוצק [(ט)].
6. השיעור לברכה אחרונה הוא כזית (27 מ"ל) למאכל, ורביעית (86 מ"ל) למשקה [א].

[1] חיוב ברכת המזון מהתורה חל רק כאשר אדם אכל כדי שביעה. דין זה נלמד מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". חכמים תקנו לברך ברכת המזון גם לאחר אכילת לחם שיש בה שיעור משמעותי (כזית) אף אם אין בכך כדי שביעה, ומכאן למדו אף לשאר ברכות אחרונות, שמברכים אותן רק לאחר אכילת שיעור אכילה משמעותי.

[2] ויש אומרים שהוא כשליש ביצה, ובמידות שלנו זה כ-17 מ"ל. ויש אומרים שגודלו כגודל זית של זמננו, הווי אומר – 7 מ"ל. והרוצה לסמוך על שיטות אלה, יכול לסמוך.

[3] הוראה זו למדוה הפוסקים מדין האוכל או שותה ביום כיפור (סימן תריב), שם התבאר כי לא יתחייב אלא מי שאכל או שתה, בזמן קצוב. אמנם המחבר, לא הביא דין זה כאן, והדבר טעון הסבר, מדוע עסק בזה רק בהלכות יום הכיפורים? ונראה, כי מה שלא התייחס בסימן זה לזמן "אכילה", הסיבה פשוטה. אין צורך להקציב זמן לאכילה, כי אין דרך בני אדם לאכול כזית, בזמן ממושך. אמנם לגבי משקה, הואיל וזמן שתיה חמה שונה משאר משקים, היה צריך להתייחס, אם להגביל אם לאו. והואיל וכלל לא התייחס לזה כאן, משמע, שגם בשתיה חמה אין כל הגבלה על זמן השתיה. ורק בדין שתיה של יום כיפור, קיימת הגבלה על הזמן (כדי להתחייב). אבל כל זמן שאדם שותה כדרכו, יברך ברכה אחרונה, וראה בכף החיים אות ז, שהביא דעות אלה. לכן נראה לי שהנוהגים לברך אחר שתיית תה או קפה חם, יש להם על מי לסמוך.

[4] כך כתבו למשל כף החיים אות כ"ו ומשנ"ב ס"ק י"ד; אבל מלשון מרן אין משמע כך. ובסעיף הקודם ראינו ששיעורי כזית ורביעית נאמרו על ברכה אחרונה, ולא על ברכה ראשונה, ששיעורה כלשהו. גם לשון הגמרא והרמב"ם כאן הוא "רביעית", ואין אזכור שבאוכל השיעור שונה, ולכן נראה לי שהמחבר אינו מחלק בכך בין אוכל למשקה. וראיתי בהגהות איש מצליח שכתב שהשיעור כאן נאמר דווקא למשקה, והביא ראיה מדברי המאירי, שכתב בסוגיין (לגבי הטועם בתענית) "עד רביעית משקה". אולם אחרי העיון נראה לי שאין ראיה מדבריו, כי המאירי הוא מהסוברים שמדובר רק על הטועם בלי לבלוע, ומוסיף "ודבר זה אין ראוי להקל בו, שכמה גרונות תרבותן רעה", כלומר שהמאירי מחמיר שלא לטעום כך כיוון שקשה לטעום בלי לבלוע. דבר זה נכון לגבי משקה, ולא במאכל, ולכן דיבר המאירי דווקא על משקה – ולא משום שיעור רביעית. כל זה כתבתי להבנת לשון המחבר, שלא חילק בין מאכל למשקה, אבל להלכה אין אנו זזים מהסכמת האחרונים שהטועם מאכל מברך החל משיעור כזית.

[5] חיוב ברכת המזון מהתורה חל רק כאשר אדם אכל כדי שביעה. דין זה נלמד מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". חכמים תקנו לברך ברכת המזון גם לאחר אכילת לחם שיש בה שיעור משמעותי (כזית) אף אם אין בכך כדי שביעה, ומכאן למדו אף לשאר ברכות אחרונות, שמברכים אותן רק לאחר אכילת שיעור אכילה משמעותי.

[6] ויש אומרים כ 17 מ"ל כשליש ביצה ויש אומרים כגודל זית של זמננו 7 מ"ל. והרוצה לסמוך על שיטות אלה יכול

[7] למדו זאת מהאוכל או שותה ביום כיפור (סימן תריב) שאינו מתחייב אלא אם אכל ושתה בזמן קצוב. אמנם המחבר לא הביא דין זה כאן. לגבי אכילה מובן כי אין דרך בני אדם לאכול כזית בזמן ממושך אבל בשתיה משקה חם השאלה היא שכיחה ומה שלא הביא דין זה כאן  משמע שדין זה הוא רק בשתיה ביום כיפור אבל כל זמן שאדם שותה כדרכו יברך והכף החיים אות ז הביא דעות אלה. והנוהגים לברך אחרי שתיית טה או קפה חם יש להם על מי לסמוך.

[8] כך כתבו למשל כף החיים אות כ"ו ומשנ"ב ס"ק י"ד; אבל מלשון מרן אין משמע כך. ובסעיף הקודם ראינו ששיעורי כזית ורביעית נאמרו על ברכה אחרונה, ולא על ברכה ראשונה, ששיעורה כלשהו. גם לשון הגמרא והרמב"ם כאן הוא "רביעית", ואין אזכור שבאוכל השיעור שונה, ולכן נראה לי שהמחבר אינו מחלק בכך בין אוכל למשקה. וראיתי בהגהות איש מצליח שכתב שהשיעור כאן נאמר דווקא למשקה, והביא ראיה מדברי המאירי, שכתב בסוגיין (לגבי הטועם בתענית) "עד רביעית משקה". אולם אחרי העיון נראה לי שאין ראיה מדבריו, כי המאירי הוא מהסוברים שמדובר רק על הטועם בלי לבלוע, ומוסיף "ודבר זה אין ראוי להקל בו, שכמה גרונות תרבותן רעה", כלומר שהמאירי מחמיר שלא לטעום כך כיוון שקשה לטעום בלי לבלוע. דבר זה נכון לגבי משקה, ולא במאכל, ולכן דיבר המאירי דווקא על משקה – ולא משום שיעור רביעית. כל זה כתבתי להבנת לשון המחבר, שלא חילק בין מאכל למשקה, אבל להלכה אין אנו זזים מהסכמת האחרונים שהטועם מאכל מברך החל משיעור כזית.