סימן ר"ו – דיני הפסק וטעות בברכת הפירות, ובו ו' סעיפים

בסימן זה דן המחבר בברכות שלא נאמרו כתיקונן מסיבות שונות, למשל:

א. שלא בירך את הברכה הנכונה.

ב. שהפסיק בין הברכה  לאכילה.

ג. שהמאכל שבירך עליו אבד.

ד. שלא ביטא את הברכה בשפתיו.

ה. שבירך כשלא היה לבוש.

ו. שהמאכל שבירך עליו לא היה מונח לפניו בזמן הברכה.

להלן יפורט באלו מקרים יצא ידי חובה בדיעבד, באלו לא יצא ידי חובה, ובאלו אף בירך ברכה לבטלה.

סעיף א

^אבירך על פירות האילן 'בורא פרי האדמה' – יצא, אבל אם בירך על פרי האדמה 'בורא פרי העץ' – לא יצא (א); הילכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה, מברך 'בורא פרי האדמה'. ועל הכל, אם אמר 'שהכל' – יצא, ואפילו על פת ויין (ב).

^אברכות מ׳ ע"א וכר׳ יהודה.  ^בטור.

• לא יצא – ברכת "בורא פרי האדמה" כוללת את כל גידולי הקרקע, ובכלל זה גם את פירות האילן; אך ברכת "בורא פרי העץ" מיוחדת לפרות האילן, ולכן אם בירך "בורא פרי העץ" במקום בורא פרי האדמה" – לא יצא[1].
• פת ויין – כיוון שברכת "שהכול נהיה בדברו" כוללת את כלל הנברא בעולם. הלכותיהן של ברכות אלו התבארו בסימנים הקודמים.

סעיף ב

^גהיו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור את פרי העץ, יצא (ג).

^גרבנו יונה אהא ד'אין ברכותיהם שוות' בדף מ״א.

• יצא – אולם לכתחילה עדיף לברך בנפרד על כל מאכל את ברכתו הראויה.

סעיף ג

^דכל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה (ד). הגה: יותר מכדי דבור (ה) (ב"י בשם שיבולי לקט). ^הוצריך להשמיע לאזניו (ו), ואם לא השמיע לאזניו – יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו (ז). ונאמרים בכל לשון (ח). ^וולא יברך ערום, עד שיכסה ערותו (ט); במה דברים אמורים באיש, אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע, כי בזה מתכסה ערותה (ועיין לעיל סימן ע"ד סעיף ד') (י). ואפילו אם אינו ערום, אם לבו רואה את הערוה (יא) או שראשו מגולה (יב), אסור לברך (יג).

^דמהא ד'טול ברוך', ברכות מ ע"א.  ^הציינתיו בסימן קפ״ה [אותיות ב-ג].  ^וציינתי בסימן ע״ד [אותיות א-ב].

• בין ברכה לאכילה – כדי להדגיש את הקשר שביניהם.
• מכדי דיבור – זהו זמן קצר, שאינו יוצר 'הפסק' בין הברכה לאכילה. ושיערו בגמרא זמן זה כזמן אמירת "שלום עליך רבי ומורי". ודין זה מוסכם על מחבר.
• להשמיע לאזניו – כיוון שברכה הנאמרת בקול נאמרת יותר בכוונה.
• שיוציא בשפתיו – והמחשבה לבדה אינה מספיקה, מפני שהמחשבה היא כענן כלה, ואין בה לבדה הפנמה של הדברים.
• בכל לשון – כיוון שהעיקר בברכה היא הכוונה. מי שאינו מבין עברית עדיף שיברך בשפה שמכיר; ומי שמבין עברית, לכתחילה יברך בה, שהיא הלשון שתיקנו חכמים.
• שיכסה ערוותו – אולם אם ערוותו מכוסה, יכול לברך אף אם אינו לבוש בצורה מכובדת. ואף אם לבוש בצורה שלא יעמוד בה אפילו בפני חברו יכול לברך, מפני שהקשר שלנו עם ה' הוא תמידי, וגם כאשר האדם בביתו או ישן בבגדים מינימליים, גם אז ה' כנגדו, ומותר לברך כך. אלא שיש לכסות את הערווה, משום שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר". עיקרון זה התבאר בהרחבה בסימן ע"ד.
• סימן ע"ד סעיף ד – וראה דברינו שם.
• לבו רואה את הערוה – כגון שהוא לבוש בחלוק רחב בלי חגורה ובלי בגד תחתון, ואז אין הפרדה בין הלב והראש לבין הצד היצרי, שצריך להיות נבדל מהם ומנותב על ידיהם. ואם בירך, בדיעבד אינו חוזר ומברך[2].
• שראשו מגולה – שאין להזכיר את שם ה' בראש מגולה, כפי שהתבאר בסימן צ"א סעיף ג. דין זה קיים דווקא באנשים, ולא בנשים[3]. ואם בירך בגילוי ראש, בדיעבד ברכתו ברכה.
• אסור לברך – ואם בירך כשהוא ערום לא עלתה לו ברכה.

סעיף ד

^זכל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו, צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך (יד).

^זברכות מ״ג ע"ב.

• כשהוא מברך – האחיזה ביד מראה שהאדם מכוון בברכתו על מאכל הזה. ואוחזים ביד ימין כי זו היד החשובה, והיא מסמלת את החשיבות הניתנת לברכה. חכמינו זיכרונם לברכה תיקנו מעשים סמליים אלו משום שהם עוזרים לכוון בברכה, ומסייעים לאדם להתרכז במעשיו. ואם אחז בשמאלו, או אפילו לא אחז בידו כלל – יצא, ואינו צריך לשוב ולברך.

סעיף ה

^חאין מברכין לא על אוכל ולא על משקה, עד שיביאוהו לפניו (טו); ^טברך ואחר כך הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת (טז); אבל מי שברך על פירות שלפניו (יז) ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אינו צריך לברך (יח). הגה: וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו (יט) (בית יוסף טור יו"ד סימן י"ט).

^חרמב"ם בפרק ד' מהלכות ברכות, מהירושלמי.  ^טטור מההיא דירושלמי, בסוף הסימן.

• עד שיביאו לפניו – כדי לקשור בבירור בין הברכה להנאה.
• פעם אחרת – הברכה לא חלה אם המאכל לא היה לפניו, ונמצא שבירך לבטלה. כתבו הפוסקים שאם בשעת הברכה היה בטוח שיביאוהו לפניו, אף שעשה שלא כהוגן בכך שבירך כשהמאכל אינו לפניו, לא יחזור ויברך[4].
• שלפניו – ואכל מהם.
• אינו צריך לברך – אף שאוכל כעת פירות שלא היו לפניו בשעת הברכה. שכיוון שלברכה היה על מה לחול, היא כוללת את כל מה שיביאו לו. וכל זה בתנאי שבעת הברכה היה סביר להניח שיביאו לו עוד, אבל אם בשעת הברכה חשב שלא יאכל יותר ממה שיש לפניו, ובהמשך שינה דעתו – צריך לחזור ולברך.
• שיביאו לו – כלומר: במצב רגיל אנו מניחים שהברכה הייתה על כל מה שיביאו לו, ובכל זאת לכתחילה כדאי לכוון על כך כדי לצאת מידי ספק.

 סעיף ו

^ינטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס – צריך לחזור ולברך (כ), אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשברך על הראשון (כא). הגה: רק שלא היה עליו דעתו לאוכלו (כב) (הגהות מיימוני פ"ד וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי"ל סי' צ"ב).

וצריך לומר (כג) 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' על שהוציא שם שמים לבטלה (כד); ^כואם אמר כשנפל: 'ברוך אתה ה" ולא אמר 'א-להינו', יסיים ויאמר 'למדני חוקיך'  (כה), שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה (כו).

^לאבל העומד על אמת המים – מברך ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך, מפני שלכך נתכוון תחילה (כז). הגה: ועיין לקמן סי' ר"ט סעיף א' אם ברך בטעות מה דינו.

^יטור והרא״ש מהא דירושלמי י' ע״א ושאר פוסקים.  ^כשם.  ^לשם בירושלמי.

• לחזור ולברך – משום שכיוון בברכתו על הפרי שבידו, ואם לא אכל אותו אין משמעות לברכתו.
• כשברך על הראשון – ואפילו אם התכוון לאכול גם אותם. הברכה הייתה על הפרי הראשון שרצה לאכול, ושאר הפירות נגררים אחריו; ואם הפרי הראשון אינו – הרי שאין משמעות לברכה.
• דעתו לאוכלו – הרמ"א חולק על המחבר, ולדעתו אינו חוזר ומברך אלא אם כן התכוון לאכול רק את הפרי הראשון. למעשה גם הספרדים נוהגים בכך כרמ"א, משום "ספק ברכות להקל"[5]. וגם בסתם, שלא הייתה לו כוונה ברורה, אנו מניחים שהתכוון גם על שאר הפירות ואינו צריך לחזור ולברך.
• וצריך לומר – הלכה זו מתייחסת לכל המקרים בסעיף זה שמתברר בהם שלא עלתה לו ברכתו.
• לבטלה – אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" באה להדגיש שלא הייתה לו שום כוונה חלילה לזלזל בא-ל.
• למדני חוקיך – המילים "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" הם פסוק בתהילים קי"ט, יב.
• לבטלה – ואם עושה כך נמצא שהוא מצטט פסוק, וממילא אין חשש הזכרת שם ה' לבטלה.
• שלכך נתכוון תחילה – וכיוון שברור שהמים שהוא עתיד לשתות יגיעו אליו, נחשבת דעתו עליהם כאילו מונחים לפניו בעת ברכתו.

דיני הפסק וטעות בברכות הנהנין (ר"ו)

1. בירך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" – יצא, אבל אם בירך על פירות האדמה "בורא פרי העץ" – לא יצא. לכן אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי אדמה, מברך "בורא פרי האדמה". ועל הכול, אם בירך "שהכול" – יצא, ואפילו על לחם ויין [א].
2. מהלכות המברך: יש לאכול מיד בסיום הברכה; יש לברך בקול כך שישמיע לאוזניו; מותר לברך בכל שפה שמבין; אין לברך ערום ולא כאשר לבו רואה את הערווה; אין לברך בגילוי ראש [ג].
3. טוב להחזיק ביד ימינו את המאכל שעליו הוא מברך [ד].
4. יש לברך כשהמאכל לפניו. ובדיעבד אם בירך כשהמאכל לא היה לפניו, אבל היה ברור לו שעוד יגיע אליו – אינו חוזר ומברך. ואם בירך כראוי כשהמאכל לפניו, הברכה חלה גם על מאכלים שלא היו לפניו, אם בשעת הברכה הייתה סבירות שיאכל מהם [ה].
5. אם בירך על מאכל ולבסוף לא אכלו (כגון שנפל מידו, או שגילה שהוא מקולקל), אם התכוון לאכול רק מאכל זה – ברכתו אינה ברכה וצריך לחזור ולברך שנית על מה שירצה לאכול, ואפילו אם היה מונח לפניו בשעת הברכה. אבל אם הייתה כוונתו מראש לאכול גם מאכלים נוספים שלפניו – אינו חוזר ומברך [ו].
6. בכל מקום שאמרנו שבירך ולא יצא, נמצא שאמר שם שמים לבטלה, ולכן יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם לא סיים ברכתו, ורק אמר "ברוך אתה ה'", ישלים "למדני חוקך" [ו].

[1] אך יש בכך יוצא מן הכלל: למדנו שפירות עץ שאין נוטעים אותם על דעת לאכלם אין מברכים עליהם את ברכתם, אולם בהם אם טעה ובירך את הברכה החשובה – יצא ידי חובה. עיין סימן ר"ב סעיף יח.

[2] משנ"ב סימן ע"ד ס"ק ה.

[3] ישנם פוסקים, בעיקר ספרדים, שמחייבים גם נשים לכסות ראשן בזמן הברכה. ויש מהם המחייבים בכך אף רווקות. אולם מעיקר הדין אין בזה חיוב, ועיין ביביע אומר חלק ו' אורח חיים סימן ט"ו, המביא את השיטות השונות.

[4][4] מש"נב ס"ק יט, כף החיים אות לד.

[5] כף החיים אות מ"ב; ועיין ביאור הלכה ד"ה "רק".