סימן רי"ג – המברך אם מוציא אחרים, ובו ג' סעיפים

סימן זה עוסק באדם המברך עבור חברו ברכה ראשונה או אחרונה על מאכלים. במהלך הסימן מבואר שהמברך יכול להוציא את חברו בברכתו כל עוד מתקיימים ארבעה תנאים: א. שהמברך עצמו ייהנה מאותה ברכה.  ב. שהשומע יקשיב לכל הברכה.  ג. שהמברך יכוון להוציא ידי חובה את השומע.  ד. שהשומע יכוון לצאת.

כיום מקובל שכל אחד מברך לעצמו, ולכן הלכות אלו נוגעות בעיקר לקידוש ולברכת "המוציא" בסעודות שבת ויום טוב.

סעיף א

(א) ^אעל כל פירות ושאר דברים, חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר, אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה (ב), מיהו ישיבה מיהא בעי (ג), ^בדדוקא פת ויין בעי הסיבה. ^גולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו (ד), ^דולפי זה לדידן דלית לן הסיבה (ה) אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים, דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם; ושלא בישיבה, בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו.

והא דאמרינן (ו) דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת, הני מילי בברכה ראשונה, ^האבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו (ז), דאין זימון לפירות (ח). הגה: ויש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה (ט), והוא הדין ישיבה לדידן (ב"י סי' קע"ד בשם הראב"ד); ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו (י).

^אברכות מ"ג ע״א כלישנא קמא וכרבי יוחנן, כן דעת רוב הפוסקים.  ^בשם מ״ב ע״א במשנה.  ^גתוספות שם ושאר פוסקים.   ^ד(ר׳ ירוחם) [רוב ראשונים].  ^החולין ק״ו ע״א.

• הקדמה לסעיף – כאשר שני אנשים או יותר אוכלים יחד, טוב שאת ברכת הנהנין יברך אחד הסועדים בעבור השאר, ויכוונו הוא והם שיוציא אותם ידי חובתם. ואפשר לעשות כך רק בתנאי שהסועדים נחשבים לחבורה אחת, ובהגדרה זו עוסק הסעיף.
• בלא הסבה – כלומר: בברכת פת ויין אפשר להוציא את הרבים רק אם הקבוצה מסֵבה יחד, ובשאר מאכלים אפשר להוציא גם ללא הסבה[1]. הסבה היא התקבצות לסעודה יחד כפי שנהגה בזמן חז"ל, כאשר הסועדים הסבו על מעין מיטות או כריות. בלחם ויין, שהם חשובים, כל זמן שהסועדים אינם מסבים הם אינם נחשבים כאוכלים בקבוצה אחת. אולם בשאר דברים שאין בהם אכילת קבע, די באכילה בצוותא אף בלא הסבה כדי להיחשב לקבוצה ולהצטרף לברכה.
• מיהא בעי – תרגום: אולם ישיבה צריך. כלומר: גם בשאר מאכלים, אם אוכלים בעמידה אין כאן צירוף, והסועדים צריכים לשבת יחד כדי שאחד יוכל להוציא את השאר.
• הסבה לדידהו – תרגום: ישיבה עבורנו היא כמו הסבה עבורם, וזאת מכיוון שתרבות האכילה השתנתה, וחבורות שאוכלות יחד אינן מסבות, אלא יושבות.
• לדידן דלית לן הסיבה – תרגום: עבורנו, שאין לנו הסיבה.
• והא דאמרינן – תרגום: וזה שאמרנו.
• מברך לעצמו – באכילת שאר מאכלים אין ממד של קביעות, וברגע שמסיימים לאכול אין הסועדים נחשבים עוד לחבורה, ולכן בברכה אחרונה אין אחד מהם יכול להוציא את כולם.
• דאין זימון לפירות – לעומת אכילת לחם ויין, שיש להם קביעות חזקה שנשארת גם לאחר גמר האכילה, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן קצ"ב.
• לא מהני הסיבה – תרגום: הסבה אינה מועלת. לדעה זו ישיבה יחד לא תעזור בשאר מאכלים, והסועדים שאר מאכלים אינם מוגדרים כקבוצה. לכן לא יכול אחד לברך עבור השאר, אלא כל אחד יברך לעצמו.
• מברך לעצמו – המנהג הנפוץ כיום, הן לאשכנזים והן לספרדים, הוא שכל אחד מברך לעצמו את ברכות הנהנין, כולל על לחם ויין, ואין אחד מוציא את חברו (מלבד בקידוש ובברכת "המוציא" על לחם משנה בשבתות ובימים טובים). ונראה שהטעם הוא שאין זה ברור לחלוטין מתי האכילה יחד נחשבת לקביעות, וכן מפני שאין כולם בקיאים בדיני הכוונה הנצרכת בהוצאה ידי חובה (המבוארת בסעיפים הבאים).

סעיף ב

^ואין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו (יא), ^זאפילו לא יענו אמן (יב).

^ור״ה כ״ט ע״א.  ^זרמב״ם בפ״א מהל' ברכות ושאר פוסקים, מההיא דסוכה ל״ח ע״ב וברכות מ״ה ע״ב דשומע כעונה.

• בשמיעתן שמכוונין אליו – כדי לצאת ולהוציא אחרים בברכות הנהנין יש צורך בשני תנאים. התנאי הראשון הוא שאין זה די לשמוע את הברכה, אלא על המברך לכוון להוציא, ועל השומעים לכוון לצאת. תנאי זה מבואר בסעיף הבא, ונרמז כאן בניסוח "בשמיעתן שמכוונין אליו". התנאי השני הוא שהמברך יכול להוציא את חברו רק אם הוא עצמו נהנה, ומברך גם עבור עצמו[2]. התנאי הראשון נצרך בכל ברכה שאדם מברך בעבור חברו, והתנאי השני קיים רק בברכות הנהנין, ולא בברכות המצוות, שבהן יכול להוציא ידי חובה גם מי שאינו יוצא כעת בעצמו[3].
• יענו אמן – כלומר שיש לענות אמן, אולם השומע יוצא ידי חובה אם כיוון לבו – ואפילו אם לא ענה.

סעיף ג

^חאין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, אפילו יענה אמן, אלא אם כן שמעה מתחלתה ועד סופה ^טונתכוין לצאת בה ידי חובתו, ^יוהמברך נתכוין גם כן להוציאו ידי חובתו (יג).

^חרמב"ם שם, מההיא דסוף פרק ח׳ דברכות.  ^טרמב"ם שם, ובר״ה כ״ט ע״א, וכמאו דאמר מצוות צריכות כוונה.  ^יב״י לדעת הרמב״ם.

• להוציאו ידי חובתו – ואז כאמור יוצא ידי חובה אפילו לא ענה אמן.

הוצאת אחרים בברכות הנהנין (רי"ג)

1. אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכות הנהנין אם מתקיימים חמשת התנאים הבאים:

• המברך והשומע יושבים לאכול יחד [א].
• גם המברך נהנה מברכה זו [ב].
• השומע מקשיב לכל הברכה [ג].
• המברך מכוון להוציא [ג].
• השומע מכוון לצאת [ג].

2. בזמננו לא נהוג להוציא אחרים בברכות הנהנין (מלבד בברכת "המוציא" על לחם משנה), אלא כל אחד מברך לעצמו [(י)].

[1] מקור הדברים במשנה (ברכות דף מב ע"א) האומרת: "היו יושבין – כל אחד מברך לעצמו, הסבו – אחד מברך לכולן"; ומבאר ר' יונן (דף מג ע"א) שמודבר דווקא בפת וביין.

[2] הלכה זו התבארה בסימן קכ"ז סעיף יט.

[3] טעם הדבר, שברכות המצוות אינן אישיות, כיוון ש"כל ישראל ערבים זה בזה", וחיוב השומע במצווה קשור גם למברך, אף אם אינו חייב כעת במצווה זו. מה שאין כן בברכות הנהנין, בהן אם המברך לא נהנה, הוא אינו קשור לברכה.