סימן ר"ד – דיני הברכות ליתר מאכלים, ובו י"ג סעיפים

בסימן זה אנו למדים על הברכה הכללית "שהכל נהיה בדברו". מצד אחד, ברכה זו אינה מדגישה את המיוחד במאכל שהאדם אוכל כעת, ומצד שני יש בה אמירה אמונית חשובה, שכל הבריאה נעשית ברצונו של ה', ומכך נובע שעלינו לחיות כפי רצונו.

את ברכת "שהכול" מברכים על כל מאכל שלא התייחדה לו ברכה. בסימנים הקודמים למדנו שעל היוצא מהצומח התייחדו ברכות "האדמה" ו"העץ", אולם בסימן זה מבואר שגידולי קרקע שאינם החלק החשוב של הצמח ברכתם תהיה לעתים "שהכול", וראינו דוגמאות לכך כבר בסימנים הקודמים. ואולי זו הסיבה לכך שסימן זה מקדים את הסימן העוסק בברכת הירקות, שכיוון שכבר עסקנו בברכת "שהכול" אגב ברכות "העץ" ו"האדמה", יש להסביר את פרטי ברכה זו.

סעיף א

^אעל דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון: בשר בהמה, חיה ועוף, דגים, ביצים, חלב, גבינה, ופת שעפשה (א), ותבשיל שנשתנה צורתו ^בונתקלקל (ב), ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו (ג), ועל הגובאי (ד), ועל המלח (ה), ועל מי מלח, ועל המרק, ועל כמהין ופטריות (ו), ועל קורא (ז) שהוא הגה: הרך הנתוסף ^*)באילן בכל שנה, שקורין פאלמיט"ו (ח), ועל לולבי גפנים (ט), ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם (י), ועל חזיז והוא שחת (יא), ועל קרא חיא (יב), ועל קימחא דשערי (יג), ועל שכר תמרים ושכר שעורים (יד), ועל מי שעורים שמבשלים לחולה (טו), ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים (טז), ועל שבת שקורין אניט"ו הגה: ר"ל אני"ס, ועל כמון וכסבור (יז) הגה: דלטעמא עבידי ולא לאכילה, ועל ^גהחומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות (יח) – מברך 'שהכל'.

^אברכות מ׳ ע"ב משנה וברייתא.  ^בולא לגמרי. בית יוסף.  ^*) הטור כתב בענפי הדקל, וכן הוא בפרוש רש״י שם ל״ו.  ^גברכות מ׳ ע"ב במשנה לפרוש הרא"ש.

•  
• שנשתנה צורתו ונתקלקל – מדובר בתבשיל שברכתו לפני שהתקלקל הייתה "העץ" או "האדמה", ודינו כמו הלחם המקולקל, שאם ראוי לאכילה על ידי הדחק ברכתו "שהכול".
• ויבשו – כיוון שתמרים אלו לא הבשילו. וכבר התבאר דין זה בסימן ר"ב סעיף ט.
• הגובאי – הוא מין חגב כשר (אלא שאין נהוג לאוכלו כיום). והובא כדי לומר שאין הלכה כמאן דאמר שאין מברכים על הארבה כיוון שהוא קללה לַעולם.
• המלח – אם אוכלו לבדו, ואין זה כל כך מצוי כיום.
• כמהין ופטריות – שאף שנראים כפרי האדמה, אינם יונקים מהאדמה (אלא הם טפילים), וברכתם "שהכול".
• קורא – מעין חומר לבן מתוק המצוי על ענפי הדקל לפני שהם מתקשים והופכים לעץ. וברכתו אינה "בורא פרי העץ" משום שפרי הדקל הוא התמר, ואין נוטעים דקלים בשביל ה"קורא".
• פאלמיט"ו – "לבבות דקל" בספרדית. Palmito.
• לולבי גפנים – החלק הרך בראש הזמורה של הגפן; וגם כאן, הם אינם עיקר הגפן.
• בקליפיהם – נוטעים את העץ בעבור השקדים כשהם בשלים, ואז הקליפה קשה וזורקים אותה. וטרם ההבשלה הקליפות רכות ואפשר לאכול אותן, אף שאין הן עיקר הפרי, כמו ה"קורא" ולולבי הגפנים.
• שחת – תבואה או קטנית שנקצרת לצורך מאכל בהמה עוד לפני הבשלתה. נקראת גם חציר. ברכת "בורא פרי האדמה" נאמרת רק על עיקר הצמח לאחר שהבשיל, ולכן יברך על השחת "שהכול".
• קרא חיא – מין דלעת. עיקר אכילתה כשהיא מבושלת, ואז ברכתה "בורא פרי האדמה", ואם אוכלה חיה מברך "שהכול".
• קימחא דשערי – קמח שעורים. הקמח נועד להכנת מאפה או תבשיל, והוא נחשב כראוי לאכילה בפני עצמו רק על ידי הדחק, ואז ברכתו "שהכול".
• ושכר שעורים – השיכר מופק מהתססת שעורים (בירה) או פירות (סיידר). ואף על פי שהוא תוצר טוב הבא מהפרי, ברכתו "שהכול" – כיוון שאינו עיקר הפרי. בדומה למיץ פירות.
• שמבשלים לחולה – תבשיל שעורים ברכתו "מזונות"; אבל תבשיל זה מיועד לחולה ואינו טעים, ולכן ברכתו "שהכול".
• שאינם נזרעים – כלומר עשבי בר הצומחים מאליהם. עשבים אלו אינם חשובים, ואף שהם גידולי קרקע ברכתם "שהכול"[1].
• כמון וכסבור – כל אלו הם מיני תבלינים שלא נועדו לאכילה כמו שהם, אך הם ראויים למאכל.
• עד שראוי לשתות – וברכתו "שהכול" אף שמקורו בגידולי קרקע, כיוון שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא.

סעיף ב

על החומץ לבדו ^דאינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו (יט).

^דהרא״ש מההיא דיומא פ״א ע"א.

• מזיקו – בניגוד לחומץ המעורב במים שבסוף הסעיף הקודם. כיוון שכאשר הוא לבדו אין הוא נחשב למאכל כלל.

סעיף ג

^הריחיה חלא (פירוש: חומץ) וטעמיה חמרא – חמרא הוא (כ), ומברך עליו 'בורא פרי הגפן' (כא).

^הבבא בתרא צ״ו ע"א, ועבודה זרה ס״ו ע"ב.

• חמרא הוא – תרגום: יין שהחמיץ כך שריחו כחומץ וטעמו כיין, נחשב כיין.
• בורא פרי הגפן – שאף שהתקלקל קצת, עדיין הוא נחשב כיין.

סעיף ד

^וכל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו, אין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן' הגה: אלא 'שהכל' (כב).

^ושבלי הלקט בשם ספר התרומה.

• שהכל –שאם הוא ראוי לשתייה על ידי הדחק, איבד את חשיבותו כיין ואת ברכתו המיוחדת, אבל עדיין נחשב למשקה שמברכים עליו.

סעיף ה

^זשמרי יין (כג), מברך עליהם 'בורא פרי הגפן' (כד); נתן בהם מים (כה), אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה (כו), הוה ליה כיין מזוג (כז) ומברך 'בורא פרי הגפן'. אם מצא פחות, אף על פי שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא (כח) הוא ואינו מברך אלא 'שהכל'; ^חוהיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה (כט) אינו מברך עליו 'בורא פרי הגפן'; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום (ל). הגה: ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל (לא) (אגור).

^זבבא בתרא צ״ו ע"ב וכתנא קמא לפירוש התוספות[2].  ^חרבנו יונה בברכות שם.

• שמרי יין – בייצור היין בעבר, וגם כיום ביין בייצור ביתי, נשאר משקע בתחתית כלי היין. משקע זה עשוי מהשמרים הטבעיים של היין.
• הגפן – אם מוצץ אותם כמות שהם, כיוון שלמעשה בכך הוא שותה את לחלוחית היין.
• מים – הוסיף מים על שמרי היין כדי ליצור משקה בטעם היין.
• ומצא ארבעה – כגון אם הוסיף לשמרים 300 מ"ל מים, ואחר זמן היה במשקה 400 מ"ל – נמצא שהשמרים הוסיפו שליש למים.
• כיין מזוג – ראינו כבר מספר פעמים שהמנהג בעבר היה להוסיף מים ליין לפני שתייתו. וגם אם שלושה רבעים מן היין הם בעצם מים – אומרת הגמרא שברכתו נשארת "הגפן".
• קיוהא בעלמא – תרגום: אין בו אלא טעם חלש בלבד.
• ואתא ארבעה – תרגום: "אפילו מזג שלושה (רבעים של מים ליין) ומצא ארבעה (רבעים)", כלומר שמזג כמות מסוימת של מים על השמרים, ולאחר
• שבאותו מקום – כלומר: בזמן הזה, שאין דרכנו למזוג כל כך הרבה מים ביין, מברכים על מי השמרים "הגפן" רק אם הוסיף עליהם מים בשיעור הנהוג באותו מקום. ונראה מדברי המחבר שאם היין הוא פחות מרבע מהתערובת בוודאי שאין מברכים "הגפן"; ואם היין הוא יותר מרבע מהתערובת מברכים, בתנאי שהוסיפו מים על פי מנהג המקום ולא יותר.

סעיף ו

^טתמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים (לב), דינם כשמרים (לג); ^יוהני מילי כשנעצרו בקורה (לד), אבל אם לא נדרכו אלא ברגל (לה), אפילו נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא שלשה או פחות, מברכין עליו 'בורא פרי הגפן'; שיין הוא, והמים נבלעים בזגים, ובמה שיוצא יש בו יין מרובה. הגה: זגים (לו) שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין, אף על פי שהזגין הרוב, מכל מקום כל כח התאנים במשקה, ואין לברך 'בורא פרי הגפן' (לז) (ב"י בשם התשב"ץ).

^טרבינו ירוחם בשם התוספות.  ^ירמב״ן.

• מים – התמד שמדובר עליו כאן הוא יין זול המיוצר משאריות ענבים סחוטים המושרים במים, ואינו מצוי היום[5].
• כשמרים – שעליהם למדנו בסעיף הקודם שאם מזגו אותם במים על פי מנהג המקום, ויש בתערובת לפחות רבע יין – ברכתה הגפן.
• כשנעצרו בקורה – שאותם ענבים סחוטים נעצרו (נסחטו) על ידי קורה בבית הבד, שזו סחיטה חזקה הממצה את היין שבחרצנים.
• ברגל – ואז כוח הסחיטה אינו גדול, ונשאר יין בלוע בחרצנים.
• זגים – הם קליפות הענבים[6].
• הגפן – אלא "שהכול", ככל המיצים.

סעיף ז

^כהשותה מים לצמאו, מברך 'שהכל' (לח), ולאחריו 'בורא נפשות רבות' (לט); ^לאבל אם חנקתיה אומצא (מ) ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו (מא).

^כברכות מ״ד ע"א במשנה וכתנא קמא.  ^לברכות מד ע"ב ובתוספות.

• שהכל ­– כמו בכל הנאה שיש לברך לפניה, ואין לקחת דבר מהעולם בלי לברך תחילה.
• בורא נפשות רבות – שהיא הברכה האחרונה על כל מאכל שברכתו "שהכול"[7].
• חנקתיה אומצא – תרגום: אם נחנק כשאכל בשר.
• ולא לאחריו – משום שאין שתייה זו להנאתו.

סעיף ח

^מכל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף (מב). הגה: אם אנסוהו לאכול או לשתות, אף על גב דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך (מג) (ב"י בשם אהל מועד והרא"ה).

^משם בתוספות מההיא דשמן זית באניגרון, ל״ה ע"ב, וכן כתבו שאר הפוסקים.

• תחילה וסוף – הברכה היא על ההנאה, ולא על עצם האכילה או על התועלת ממנה. לכן מברכים רק על תרופה טעימה, ועל תרופה שאינה טעימה אין לברך. וכן אין לברך על מים ששותה כדי לבלוע כדור בעזרתם.
• ונאנס על כך – כיוון שהנאה כפויה אינה נחשבת להנאה.

סעיף ט

^נאכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה, מברך עליו תחלה וסוף (מד).

^נהרא״ש והגהת מיימוני ובית יוסף אפילו לדעת הרמב״ם.

• תחילה וסוף – שכיוון שהאכילה מותרת לו, יש לברך על הנאתו ממנה. דברים אלו כבר התבארו בסימן קצ"ו סעיפים א-ב, ושם ראינו שיש החולקים וסוברים שאין לברך, וכך נוהגים הספרדים, משום "ספק ברכות להקל" (אלא שאם יכול, טוב שיאכל קודם דבר היתר ויברך עליו). האוכל דבר היתר ביום כיפור לרפואתו, עליו לברך לכל הדעות[8].

סעיף י

^סדבש דבורים הרי הוא כשאר דבש, ואינו מברך אלא 'שהכל' (מה).

^סטור.

• שהכל – ואף על פי שהדבורים מייצרות את הדבש מצוף פרחים, אין הוא נחשב לאחד מגידולי הקרקע.

סעיף יא

חבושים (מו) או גינדא"ש (מז) או ורדים (מח) ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש, ^עהפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל, אפילו הם כתושים ביותר, הילכך מברך על חבושים וגינדא"ש 'בורא פרי העץ' (מט); ועל של עשבים, 'בורא פרי האדמה' (נ); ועל של ורדים, 'בורא פרי האדמה'^פ. הגה: וכל מרקחת (נא) שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה, מברכין עליו 'שהכל' (נב) (ב"י בשם הרא"ה).

^עטור בשם חבריו, וביטל דעתו מפני דעתם.  ^פשהזרע שלו הוא העיקר, והעלים הם הפרחים, כל בו. ולענ"ד הטעם משום דהוי פירות האטד, וכמו שכתוב ריש סימן ר"ג וע"ש.

• חבושים – פרי קשה ומר שאין ראוי לאכלו חי (ולכן אין לברך עליו "העץ" אם אוכלו חי), אבל מקובל לאוכלו מבושל או אפוי, ובעיקר להכין ממנו ריבה או ליפתן.
• גינדא"ש – מין דובדבן מתוק, גודגדן, שדרך להכין ממנו ריבות (מספרדית guindas)[9].
• ורדים – זהו הצמח המוכר לנו מפרחיו היפים, והוא משמש גם להכנת ריבה או סירופ הנקרא "מי ורדים". את מוצרי מאכל אלו מפיקים בדרך כלל מעלי הכותרת של הפרח, ואפשר גם להכינם מהפרי שנשאר לאחר נשירת עלי הפרח. הוורד הוא פרי הארץ, ואינו פרי העץ.
• בורא פרי העץ – מפני ששניהם פירות אילן, וזו דרך אכילתם.
• בורא פרי האדמה – משום שכל מאכל המופק ממין שברכתו "אדמה" או "עץ", ודרך לאוכלו בדבש או בסוכר, מברכים עליו את ברכתו הראשונה.
• מרקחת – בלשון הפוסקים מילה זו מתארת את כל הריבות והלפתנים למיניהם, שעיקרם פירות או עשבים[10].
• שהכל – כיוון שלא נועדו לאכילה של הנאה.

סעיף יב

^צכל שהוא עיקר ועמו טפילה (נג), מברך על העיקר ופוטר את הטפילה (נד). וכל דבר שמערבין אותו לדַבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל, הרי זה טפילה (נה); אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות, הרי הוא עיקר; לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה, אינו מברך 'בורא מיני מזונות', מפני שהדבש הוא העיקר (נו). הגה: ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובות שהוא עיקר, היינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב; אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת, אף על פי שהם לנתינת טעם – אין מברכין עליהם, דבטלין במיעוטן אף על פי שנותנין טעם; לכן נוהגין שלא לברך רק על המרקחת ולא על הבשמים שבהן (נז).

^צלשון רמב"ם בפרק ג' מהלכות ברכות.

• עיקר ועמו טפילה – כאשר אוכלים שני מאכלים יחד, יש להגדיר מהו המאכל העיקרי ומהו המשני.
• ופוטר את הטפילה – ועל הטפל אין מברכים כלל. הלכות אלו יבוארו בהרחבה בסימן רי"ב.
• טפילה – הואיל ורכיב שאינו בא לתת טעם בתערובת אינו משפיעה על ברכתה.
• העיקר – בדובשניות אלו, בניגוד למרקחות שדינן התבאר בסעיף הקודם, הדבש הוא העיקר, והקמח אינו בא אלא לדבק את הדבש, ולכן ברכתן "שהכול".
• הבשמים שבהם – בסעיף זה ובסעיף הקודם התבאר שמרקחת העשויה מדבש ומצמחים, אם הדבש הוא העיקר יש לברך עליו, ואם הצמח הוא העיקר מברכים "העץ" או "האדמה" אף אם הדבש הוא הרוב. ומוסיף הרמ"א שזהו הדין במקרה שיש ממשות בצמח, אבל אם הוא תבלין דק שאין בו ממשות, אף אם הוא נותן טעם – אין מברכים עליו.

בפועל, במאכלים רבים שיש בהם מרכיבים שונים קשה לשער מהו עיקר המאכל ומה הטפל, והדבר יוצר מחלוקות אחרונים על ברכתם של מאכלים שונים. למשל: ברוב הוופלים התעשייתיים הרוב הוא סוכר, ובחלקם הקמח הוא רק מיעוט קטן. יש פוסקים שהעיקר הוא הקמח – כמו בכל עוגה, ויש האומרים שהקמח בא רק לדבק, והעיקר הוא השוקולד והסוכר שבוופל. ויכול להיות שכולם צודקים, אלא שיש בני אדם שרואים בוופל מאכל חשוב ומשביע כעוגה, ויש הרואים בו מעין ממתק שעיקרו הסוכר. ולדעתי על האדם להחליט על פי תפיסתו מה עבורו העיקר ומה הטפל, ובכל מקרה יוצא ידי חובה בכל אחת משתי הברכות.

סעיף יג

^קכל דבר שהוא מסופק בברכתו, יברך 'שהכל' (נח).

^קהגהת מימוני פרק ח' בשם התוספות.

• שהכל – כדי שבדיעבד ייצא בכל מקרה ידי חובה. הלכה זו הובאה ברמ"א בסוף סימן ר"ב, ושם הסברנו שהוראה זו לא באה לפטור אותנו מללמוד מהי ברכתו של כל מין.

דין ברכת "שהכל" (ר"ד)

1. על מאכל שאין גידולו מן הארץ מברכים "שהכול נהיה בדברו" [א].
2. על מאכל שגידולו מן הארץ, אלא שנאכל רק על ידי הדחק, כגון פרי טרם הבשלתו, תבשיל שהתקלקל או יין שהחמיץ, מברכים "שהכול" [א].
3. מאכל או משקה שהאדם אינו נהנה מטעמו, אלא אוכלו לרפואה בלבד – אין מברכים עליו כלל [ח].
4. על מים ששותה אדם מחמת הצמא מברך "שהכל". אבל אם שותה אותם משום שנחנק ממאכל כלשהו לא יברך עליהם [ז], וכן אין לברך אם שותה אותם כדי לבלוע תרופה [(מב)].
5. עבר ואכל דבר איסור – אינו מברך עליו [קצ"ו א]. אבל אם אכל זאת בהיתר, כגון במקום הסכנה – לדעת המחבר יברך, וכן נוהגים האשכנזים [ט], אבל יש מפוסקי הספרדים שכתבו שלא יברך [(מד)].
6. עיקר ועמו טפילה – מברך על העיקר ופוטר את הטפילה [יב]. וישנם מאכלים שקשה להכריע בהם מהו העיקר ומהי הטפילה [(נז)].
7. דבש או סוכר שמעורבים בהם צמחים או פירות שונים – אם הפירות הם העיקר, כמיני ריבות – יברך "העץ" או "האדמה", כברכת אותו הפרי; ואם הדבש הוא העיקר, יברך "שהכול" [יא].
8. מאכל שמסופק בברכתו – יברך עליו "שהכל" [יג].

[1] כגון ה"חובזה" הירושלמית, וכן העשבים הקרויים בפי הילדים "חמציצים".

[2] [כך הביא הב"י. וכתב מג"א (ס"ק ט"ו) שאינו בתוספות שלפנינו, ומובא במרדכי בשם ראבי"ה].

[3] מלשון הרמ"א נראה שהוא מצמצם את דברי המחבר, ובעוד שהמחבר פוסק שהכול כמנהג המדינה, הרמ"א דורש שתהיה לכל הפחות ששית יין. אולם אנו הבנו שאדרבא, המחבר דורש שיהיה לכל הפחות רבע יין.

[4] סעיף זה הוא לעניין יין המעורב במים בלבד. דין יין המעורב בשאר משקים התבאר בדברי הרמ"א בסימן ר"ב סעיף א, ובדברינו שם ס"ק ו.

[5] היום נקרא בשם זה משקה המבוסס על מים, דבש ושמרים (mead).

[6] כמו התמד, גם זהו סוג של יין זול. גם כיום קיים יין שמקור האלכוהול שבו הוא בזגים שנסחטו; מקורו באיטליה, והוא נקרא גראפה, Grappa. בעבר נחשב ליין פועלים זול, וכיום קיים גם כמשקה יוקרתי.

[7] שתיית מים מחמת צמא אינה בדיוק הנאת החיך, ואף דומה קצת לשתייה לרפואה, שמתבאר בסעיף הבא שאין מברכים עליה. ואכן, יש סברה שאין לברך על מים, ואף יש דעה במשנה שאין לברך עליהם ברכה אחרונה. לכן מדגיש המחבר שיש לברך על מים "שהכול" ו"בורא נפשות", והנאת השקטת הצמא נחשבת להלכה כהנאת החיך.

[8] כיוון שהצום הוא איסור על האדם לאכול (איסור "גברא"), ואם הוא חולה אין לו חיוב לצום. אבל מאכל שאינו כשר, האיסור הוא במאכל עצמו (איסור "חפצא"), ועל מאכל אסור לא תיקנו חכמים ברכה.

[9] הדובדבנים הרגילים נקראים בספרדית שירא"ז, cerezas. בסימן רכ"ה סעיף ד כתב המחבר: "אם בירך שהחיינו על שירזא"ש, כשיאכל גינדא"ש חוזר ומברך שהחיינו"; וביאר הרמ"א: "והם כשני מיני גודגדניות".

[10] ובלשוננו יוחדה המילה 'מרקחת' לריבה העשויה מחתיכות פרי (קונפיטורה בלע"ז).