סימן ר"ה – ברכות ירקות, ובו ה' סעיפים

למדנו שעל פירותיו של אילן רב שנתי יש לברך "בורא פרי העץ", ועל פירותיהם של עץ או שיח המתחדשים בכל שנה מברכים "בורא פרי האדמה". מלבד הפירות, אנו אוכלים גם חלקים אחרים של הצמח, כגון עלים (כדוגמת החסה והכרוב), שורשים (כדוגמת הגזר) ובצלים ופקעות (כדוגמת תפוח האדמה). כל אלו ברכתם "בורא פרי האדמה"[1]. ראינו בסימנים הקודמים שגם על פירות יש לברך לעתים "שהכול", וכלל זה נכון גם לגבי הירקות – על עיקר השימוש בירק נברך "בורא פרי האדמה", ועל שימוש שאינו עיקרי, או אם אין אוכלים את עיקר הירק, הברכה היא "שהכול". פרטי דינים אלה מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אעל הירקות מברך 'בורא פרי האדמה', ואפילו ^בבישלם (א); וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים, מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שיבשל. אבל קרא (ב) וסילקא (ג) וכרוב וכיוצא בהם, שטובים מבושלים יותר מחיים – כשהם חיים מברך 'שהכל', לאחר בישולם 'בורא פרי האדמה' (ד); ותומי (פירוש: שומים) וכרתי (ה) (הוא פורו בלע"ז) – כשהם חיים 'בורא פרי האדמה', לאחר בישול 'שהכל'. הגה: דמחשבי נשתנו לגריעותא (ו), אפילו בישלם עם בשר ונשתבחו אין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם (ז) (ר' יונה פרק כיצד מברכין).

^אברכות ל"ה ע"א במשנה וכתנא קמא.  ^בשם ל"ח ע"ב.

• ואפילו בישלם – על ירקות יש לברך "בורא פרי האדמה", בין אם אוכלים אותם חיים ובין אם מבושלים. כפי שנראה להלן, מדובר כאן בירקות שהדרך היא לאוכלם בין חיים ובין מבושלים.
• קרא – הוא מין דלעת או קישוא.
• וסילקא – בלשוננו תרד או סלק.
• פרי האדמה – הדבר הקובע בכל מין ומין הוא המציאות הנוהגת היום. ולכן הכרוב, הנאכל היום חי ומבושל, תהיה ברכתו "בורא פרי האדמה" בין חי ובין מבושל.
• וכרתי – העלים הנקראים כרישה או לוף.
• לגריעותא – תרגום: שנחשבים שהשתנו לרעה.
• מחמת הבשר שבהם – ונראה שכיום השום, וכן רוב הירקות הנזכרים כאן, נאכלים חיים ומבושלים, ובשני האופנים ברכתם "בורא פרי האדמה".

סעיף ב

^געל המים שבישלו בהם ירקות מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק (ח); והני מילי כשבשלם בלא בשר, ^דאבל בישלם עם בשר, מברך עליו 'שהכל' (ט).

^גברכות ל"ט ע"א.  ^דטור בשם אביו הרא״ש.

• טעם הירק – מפני שהמים סופחים אליהם את הטעם ואת המרכיבים החשובים של הירק. לגבי רסק פירות שצורת הפרי אינה ניכרת בו, למדנו בסימן ר"ב (ס"ק כ"ד) שנחלקו ראשונים האם ברכתו "העץ" או "שהכול", ולהלכה פסק המחבר (בסעיף ז') לברך "העץ", והרמ"א פסק לברך "שהכול". לדעת המחבר אפשר להבין שדינם של מי הפרות שקול לזה של רסק הפירות, אולם לרמ"א קשה כיצד ייתכן שעל רסק מברך "שהכול", ואילו מרק הירקות משמר את ברכתו הראשונה, "האדמה". וביאר הרא"ש שהייעוד של חלק מן הירקות עוד מנטיעתן הוא להכין מהם מרק, ולכן הם משמרים ברכתם.

למעשה חששו הפוסקים לדעות המצריכות צורת פרי כדי לברך את ברכתו הראשונה, ולכן יברך "שהכול". אבל אם במרק יש חתיכות של ירקות – יברך 'בורא פרי האדמה' על ירק, ויפטור בכך את המרק, כיוון שהירקות הם עיקר המרק.

• שהכל – כלומר: כשגם הבשר נותן טעם במרק, מודה המחבר שברכתו "שהכל".

סעיף ג

^האם סחטן, אינו מברך על אותם משקין אלא 'שהכל' (י).

^הטור לדעתו.

• שהכל – שבדומה להלכה שלמדנו במיץ פירות (ר"ב, ח), המיץ היוצא מן הירק אינו חשוב כירק עצמו.

סעיף ד

^וחתכן לחתיכות קטנות, לא נשתנית ברכתן מפני כך (יא).

^וברכות לט ע"א.

• מפני כך – ולכן על סלטים קצוצים יש לברך "בורא פרי האדמה"[2].

סעיף ה

^זהלפת – כשהוא חי מברך עליו 'שהכל', ואם הוא מבושל או כבוש בחומץ או בחרדל, 'בורא פרי האדמה' (יב).

^זטור בשם רב האי.

• האדמה – היות שעיקר אכילת הלפת כשהיא מבושלת או כבושה. ואף שאפשר לאכלה גם חיה, אין זו הדרך הרגילה.

ברכת הירקות (סימן ר"ה)

1. על כל היוצא מן הארץ מברכים "בורא פרי האדמה" [א].
2. ירק שהדרך לאוכלו חי ומבושל, בשני המצבים ברכתו "האדמה". ירק שהדרך לאכלו רק באחד מהמצבים, ברכתו "האדמה" בדרכו העיקרית, ואם אכלו שלא כדרכו מברך "שהכול" [ב].
3. על מרק ירקות שיש בו חתיכות ירק, טוב שיברך "בורא פרי האדמה" על הירק עצמו, ובכך יפטור גם את המרק. ואם אין בו חתיכות, יברך "שהכול" [(ח)].
4. על מיץ מירקות סחוטים יברך "שהכול" [ג].
5. ירקות קצוצים ברכתם "האדמה" [ד], וירקות מרוסקים לגמרי ברכתם "שהכול" [(1)].

[1] אלו אינם פירות במובן הבוטני, ובאמת שיטת ר' יהודה לברך עליהם "בורא מיני דשאים". אולם להלכה גידולים אלו נכללים במובן הרחב של 'פרי האדמה', כיוון שהם יוצאים מהאדמה. וכמו שהנולד נקרא 'פרי הבטן'.

[2] מלשון המחבר משמע שדווקא אם קצצם ברכתם "האדמה", אבל אם ריסקם לחלוטין יברך "שהכול". וראה מה שכתבנו על כך בסימן ר"ב סעיף ז הערה 6.