סימן רט"ו – עניית אמן אחר הברכות, ובו ד' סעיפים

כשאדם שומע את חברו מברך, עליו לענות אמן אחר הברכה. ויש בכך אישור וחיזוק לברכת המברך, ותהילה לה'. הגמרא אף מביאה דעה תנאית שגדול האומר אמן יותר מהמברך עצמו[1]; וטעם הדבר, שכך הופכת הברכה מברכת היחיד לתהילת ה' של רבים. סימן זה דן בכמה פרטים בהלכות אמירת אמן.

סעיף א

^אאין עונה אמן אחר ברכותיו (א), אלא אחר שתי ברכות או יותר שהם סוף ברכות (ב). ונהגו לענות אמן אחר 'יהללוך' (ג) ואחר 'ישתבח' (ד). הגה: ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת 'בונה ירושלים' בברכת המזון (ה), וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות (תוספות ומרדכי ברכות ר"פ ג', ומהרי"ק שורש מ"ב). ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר 'יהללוך' ו'ישתבח' (ו), יענה גם כן אחר ברכת 'שומר עמו ישראל לעד' (ז) (ב"י סי' נ"א).

^אברכות מ״ה ע״ב לפירוש הרי״ף והרמב״ם והר׳ יונה והרא״ש והרשב״א.

• אחר ברכותיו – בברכות הנהנין ובברכות המצוות לא יענה אמן על ברכת עצמו. הסיבה לכך היא שאמירת אמן משמעה אישור שהדברים נכונים, והדבר ניתקן כדי לאשר ברכה ששומע מאחר, ואין צורך לאשר דברים שכרגע אמר בעצמו[2].
• סוף ברכות – ואז האמן מציין שהסתיימה קבוצת הברכות. וממשיך המחבר ומבאר שנהגו זאת דווקא בברכות שהן חלק מהתפילה, וכך אמירת האמן גם מפרידה בין השלבים השונים שבתפילה.
• יהללוך – היא הברכה שלאחר ההלל; ואמירתה חותמת את ההלל כולו, שיש לו גם ברכה לפניו.
• ישתבח – שאמירתה חותמת את פסוקי דזמרא, שיש להם גם ברכה לפניהם. וכך נוהגים הספרדים.
• בברכת המזון – לדעה זו רק בברכת המזון תיקנו לענות אמן על ברכת עצמו, כדי להפריד בין ברכות ברכת המזון שמהתורה לברכה מדרבנן[3].
• יהללוך וישתבח – כלומר במקומות שנוהגים כדברי המחבר.
• שומר עמו ישראל לעד – שהיא סיומן של ברכות קריאת שמע בתפילת ערבית; וזאת משום שבערבית חוששים פחות להפסק בין גאולה לתפילה. וכן נוהגים הספרדים. וכן נוהגים הספרדים לענות אמן על ברכת עצמו גם בסוף ברכות ההפטרה, וכן בסוף תפילת העמידה: "המברך את עמו ישראל בשלום אמן"[4].

סעיף ב

^בהשומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה (ח), ^גאף על פי שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אחריו אמן (ט). אבל אם היה המברך אפיקורוס או כותי או ^דתינוק, או היה גדול ושינה ממטבע הברכות, אין עונין אחריו אמן (י). הגה: ועונין אמן אחר גוי, אם שמע כל הברכה מפיו (יא) (ר' יונה ברכות פרק ח').

^בברכות נ״א ע״ב.  ^גברכות נ״ג ע״ב.  ^דרמב״ם פ״א מהל' ברכות.

• ועד סופה – ובכל זאת אפשר להניח שהברכה הייתה מופנית לה'.
• אמן – ובכך העונה מביע את הסכמתו לברכה. הדבר חובה משום שהימנעות מאמירת אמן עלולה להתפרש כאילו הוא אינו שותף לברכה.
• אמן – כיוון שעונים אמן רק כשברור לנו שהברכה נאמרה לשם ה', ומתוך הבנה למי מברכים.
• מפיו – עונים גם לגוי המהלל את ה', אלא שבמקרה זה יש לשמוע את כל הברכה, כדי להיות בטוחים שכיוון את ברכתו לה'. המחבר חולק על דין זה, ולשיטתו יש לחשוש שהגוי לא בירך לשם ה' אבל נראה שיודה שאפשר לענות אמן על ברכה שמברך יהודי שאינו דתי, שבוודאי מכוון לה' בברכתו.

סעיף ג

^הוהא דאין עונין אמן אחר תינוק (יב), דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו (יג), ^ושמותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד (יד); ^זאבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן, כיון דבני חינוך הם (טו) – עונים אחריהם אמן (טז); ^טוכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת (יז).

^הברכות נג ע"ב.  ^ורמב״ם שם.  ^זטור בשם פירוש הראב״ד.  ^חרש״י שם.

• תינוק – הוא ילד צעיר.
• לפני רבו – כלומר: לא כאשר מברך ברכה רגילה, שגם גדול חייב בה, אלא כשמברך לצורך לימוד הברכה.
• בשעת לימוד – מכאן למדנו על חשיבות החינוך, שעל אף חומרת הבכרה לבטלה ואמירת שם ה' שלא במסגרת חיוב, למטרת חינוך הדבר מותר. ובכלל היתר זה גם נערים שלומדים את קריאת התורה לקראת בר המצווה, שמותר להם בלימוד זה לומר שם ה' אף שלא על פי כללים הרגילים, כדי למנוע טעות בזמן הקריאה בציבור.
• דבני חינוך הם – אבל ילדים קטנים מאוד שמברכים, אין בברכתם כלום, ולא עונים אחריו אמן.
• אמן – כיוון שזו ברכה שנאמרה כדי להלל את ה' ומתוך הבנה.
• ההפטרה בית הכנסת – שגם קטן הצעיר מגיל בר מצווה יכול לקוראה.

סעיף ד

^טכל המברך ברכה שאינה צריכה (יח), הרי זה נושא שם שמים לשוא (יט), והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן (כ).

^טהרמב״ם שם.

• ברכה שאינה צריכה – הכוונה כאן לברכה לבטלה, כגון שמברך אף על פי שאינו אוכל, או שמברך פעמיים אותה ברכה, וכן אם מברך בתוך הסעודה במקרה שהוא פטור מלברך. ויש להיזהר גם מ"ברכה שאינה צריכה" אף כשאינה לבטלה, כגון אם מברך ברכה אחרונה לאחר שאוכל דבר מה, ושוב מברך ברכה ראשונה עליו וממשיך לאכול. במקרה זה הברכות הנוספות חלו על מה שאכל, ובכל זאת היה אפשר להימנע מלברך אותן.
• לשוא – בעשרת הדיברות נאמר: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ', ז). האיסור הוא להישבע לשקר בשם ה'. ואף שהשקר בעצמו אסור, יש חומרה מיוחדת של זלזול בה' אם שיקר תוך הזכרת שם ה'. מכאן למדו חכמים שאין לומר את שמו של ה' בלי סיבה, והמברך ברכה לבטלה עובר על איסור דרבנן[5]. מפני חומרת איסור זה נמנעים לברך כשיש ספק, ובלשון ההלכה: "ספק ברכות להקל"[6].
• אמן – אולם אם ישנה מחלוקת הפוסקים אם צריך לברך, והמברך יש לו על מי שיסמוך – אין זה נקרא לבטלה, ויענה אמן אף מי שסובר שאין לברך במקרה זה.

עניית אמן אחר הברכות (רט"ו)

1. אין לענות אמן לאחר ברכת עצמו בברכות הנהנין ובברכות המצוות. ובברכות שבתפילה, לדעת האשכנזים עונה על ברכת עצמו רק בברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון, ולדעת הספרדים גם לאחר ברכות נוספות, והן: "ישתבח", "יהללוך", "המברך את עמו ישראל בשלום" שבסיום העמידה, "שומר עמו ישראל לעד", וכן לאחר ברכות ההפטרה [א].
2. אין עונים אמן אחר מי שמברך ברכה לבטלה [ד].
3. כאשר קטן לומד ברכות או קריאות, יכולים הקטן ומלמדו לומר את שם ה'. כאשר קטן מברך לצורך לימוד – אין עונים אחריו אמן; אבל עונים אמן אחר קטן שבירך לפני אכילה או שבירך ברכה שמחוייב בה מדין חינוך [ג].

[1] ברכות נג ע"ב.

[2] טעם נוסף הביא הרשב"א (על ברכות דף מה ע"ב), שלאחר ברכת הנהנין צריך מיד לאכול, ולאחר ברכת המצוות צריך מיד לקיים את המצווה, ואמירת אמן מהווה הפסק. לטעם זה מובן מדוע בברכת השבח עונים לעתים על ברכת עצמו, כפי שמבואר בהמשך הסעיף.

[3] בברכות דף מה ע"ב אומרת הגמרא: "תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה. – לא קשיא: הא בבונה ירושלים, הא בשאר ברכות". המחבר פסק כראשונים המבארים ש"בונה ירושלים" הוא דוגמה, ועונים על ברכת עצמו בכל הברכות המסיימות קבוצה של ברכות, כעין "בונה ירושלים". וכך מנהג ספרד. והרמ"א ומנהג אשכנז כראשנים המבינים שרק ב"בונה ירושלים" יענה אמן אחר עצמו.

[4] אין עונים אמן לאחר ברכות השחר וברכות התורה, כיוון שרצף ברכות אלו אינו מוגדר כקבוצה של ברכות, אף שנוהגים לאומרן יחד, כיוון שהברכות אינן קשורות במהותן זו לזו. וכן אין עונים אמן על ברכת עצמו לאחר ברכות קריאת שמע בשחרית, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה.

[5] כך דעת רוב הפוסקים, וכן נראה מלשון המחבר שכתב: "הרי הוא כנשבע לשוא". וראה במג"א (ס"ק ו), שהבין בדעת הרמב"ם שהאיסור הוא מהתורה.

[6] אין אומרים כלל זה במקום שבו המנהג לברך. וכן בברכת המצוות, אם הספק הוא משום שיש מחלוקת האם יש מצווה – יש לברך. על פי יביע אומר חלק ט' סימן ק"ח אות א.